הסערה התורנית סביב השעיית אראל סג"ל מהגשה בתאגיד היא עוד ספין בקמפיין הליכוד, ושלב נוסף במאבק הימין להגמוניה פוליטית וחברתית בישראל. היה ברור שהשתתפות בוטה כל כך של עיתונאי בשידור הציבורי בסרטון תעמולה של ראש ממשלה שלושה שבועות לפני הבחירות, תגרור תגובה מצד מעסיקיו, אבל אפילו ברור מכך היה שתגובה כזו תזמין את תועמלני הימין לעוד סיבוב זמזום של מנטרות חוסר האיזון, האכיפה הבררנית והקיפוח של הימין תחת הטרור השמאלני האליטיסטי. הם כנראה הבינו שחוץ מההפחדות נגד ממשלה בתמיכת הערבים, זה המסר שהכי תופס.

המתקפה החוזרת על ראשי התאגיד ועל "התקשורת השמאלנית" היא הזדמנות טובה להאיר את האופן בו הימין הביביסטי משתמש ברטוריקה הליברלית של "מגוון ואיזון", אחרי שהוא מרוקן אותה מתוכן, כדי לתקוף את המרכז ולחזק את מעמדו לקראת הבחירות.

רגע אחרי שהודיעו על השעיית סג"ל קפצו בכירי העיתונאים של הימין כדי לזעוק על העוול שנעשה לו ולתקוף את חוסר האיזון וההגינות של התקשורת כולה. כך ראינו ושמענו את יעקב ברדוגו (גל"צ), עמית סגל (חדשות 12 ו"ידיעות אחרונות"), קלמן ליבסקינד ("מעריב" וכאן) ואבישי בן חיים (חדשות 13) טוענים בזעם כי בעוד שהתקשורת השמאלנית המוטה עושה קמפיין מתמשך לבכירי השמאל - רק כאשר עיתונאי מהימין מביע עמדה משעים אותו ופוגעים בפרנסתו. מבחינתם אין כנראה הבדל בין השתתפות בסרטון בחירות לבין הבעת דעה בפאנל חדשותי.

ההשעיה של סג"ל היא עבורם ההוכחה שהתקשורת מקולקלת וחייבים איזון וגיוון בערוצים השונים. הבעיה היא שהגיוון שהם מדברים עליו הוא לא זה שהתקשורת באמת צריכה. כדאי להבהיר – "גיוון בתקשורת" משמעותו ייצוג הולם לנשים, לערבים, ליוצאי אתיופיה, לחרדים, לאנשים עם מוגבלות. כל אותן קבוצות מיעוט מוחלשות שמודרות ומוצגות בצורה מעוותת בתקשורת המרכזית במשך שנים.

כשדוברי הימין והפוליטיקאים אומרים וכותבים שוב ושוב "גיוון בתקשורת" בראיונות ובפוסטים שלהם הם מתכוונים למשהו אחר לגמרי. הם בעצם מדברים על תוכנית להחליף את האליטה הגברית הלבנה והתל-אביבית שניהלה את התקשורת עד לא מזמן, באליטה גברית לבנה מסוג אחר – דתית יותר, לאומנית יותר, שמרנית יותר. זה בדיוק ההיפך מגיוון.

כבר מזמן לא מדובר רק בתוכנית תיאורטית. עמית סגל שמסית נגד המפלגות הערביות שוטח את דעותיו הנחרצות ללא הפרעה בשתי הבמות המובילות בתקשורת המרכזית – מהדורת חדשות 12 ומוסף שישי של "ידיעות אחרונות". יעקב ברדוגו שמדברר את נתניהו זועק השכם וערב על "החונטה של התקשורת" אבל מחזיק בתכנית יומית בגלי צה"ל ולאחרונה קיבל גם את משבצת שישי בבוקר בתחנה. אראל סג"ל הביביסט וקלמן ליבסקינד הימני מגישים תכנית אקטואליה יומית בתאגיד, ליבסקינד גם מגיש את תכנית הבוקר היומית ברדיו של התאגיד ולסג"ל תוכנית ברדיו 103FM.

וזה עוד לפני שדיברנו על סוללה של כלי תקשורת ימנים-שמרנים - אגב, כולם, כך נראה, הפסדיים או קרוב לכך - "ישראל היום" החינמי והמגויס לנתניהו; ערוץ 20 המתלהם והמגויס לנתניהו; "מקור ראשון", הסולידי כביכול; רדיו גלי ישראל המתנחלי; קבוצת "בשבע" ועוד עיתונים ואתרים. ועוד לא דיברנו על הרדיו האזורי ועל צייצנים דוגמת ינון מגל, אטילה שומפלבי ושמעון ריקלין שצוברים יותר השפעה ועושים יותר רעש בטוויטר מאשר בתקשורת הממסדית עצמה.

למניפולציה המגמתית שהימין עושה במושגים כמו גיוון ואיזון בתקשורת יש אפקט מסוכן כפול – לצד המתקפה על השאריות האחרונות של תקשורת ביקורתית ליברלית והוגנת שעוד נשארה פה, היא גם פוגעת קשות באפשרות של קידום גיוון ואיזון אמיתי בתקשורת הישראלית ודוחקת עוד יותר את נציגי קבוצות המיעוט המוחלשות ממוקדי הכוח של התקשורת. התקשורת בישראל אכן זקוקה לשילוב דחוף של קולות, קהלים ועמדות מגוונים יותר – היא לא צריכה להחליף את הגברים האשכנזים השמאלנים שלה בגברים אשכנזים ימנים.