קלמן ליבסקינד, עיתונאי ומגיש בשידור הציבורי, פירסם הודעה ארוכה בדף הפייסבוק שלו וזו זכתה ישר לכותרות בכל אתרי החדשות. הכותרות - זהות כולן: ליבסקינד הודיע על סולידריות עם עמיתו להגשת תוכנית אקטואליה בכאן 11, אראל סג"ל, שהושעה עקב השתתפות בקמפיין הבחירות של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
"כל עוד התכנית 'קלמן וסג"ל', תהיה בלי סג"ל, היא תהיה גם בלי קלמן. אחזור לשדר בטלוויזיה, כשסג"ל יחזור", כתב ליבסקינד בפתח ההודעה - וכאן פחות או יותר הפסיקו לקרוא העיתונאים השונים שדיווחו עליה. אבל ליבסקינד טרח וכתב הודעה ארוכה ומנומקת, ושווה להתעכב עליה. משום שבניגוד למציאות אליה גוררים אותנו הפוליטיקה והתקשורת הישראלית כבר שנים ארוכות, ליבסקינד מביע עמדה מורכבת.
אראל סג"ל הוא לא עיתונאי, קובע ליבסקינד. נכון, הוא מסייג - סג"ל הוא "לא עיתונאי 'רגיל'. הוא לא מדווח. הוא לא מסקר תחום. הוא גם לא מגיש תכנית אקטואליה 'רגילה'". אבל מה זה עיתונאי "רגיל"? ליבסקינד לא מפרט אבל אני מוכן להעז ולהשלים לו את המשפט: עיתונאי "רגיל" הוא עיתונאי שעובדות מעניינות אותו יותר מעמדות, שטורח לנסות ולהשיג אותן ב"משיכה" ולא ב"דחיפה", ושמחויב רק לשחקן אחד על המגרש - הציבור.
אז מה הוא סג"ל אם לא עיתונאי? סליחה, לא עיתונאי "רגיל"? "אראל סג"ל הוא ז'אנר בעיתונות", ממשיך ליבסקינד, "יש מי שאוהבים את הז'אנר הזה, יש מי שלא, אבל על דבר אחד אי אפשר יהיה להתווכח. התאגיד, כשפנה אליו והציע לו לשדר אצלו, רצה את זה בדיוק. לכו אל משדר הבחירות המרכזי של 'כאן 11'. סג"ל הושב אז באולפן על תקן נציגם של נתניהו ושל הליכוד. כך היה היחס אליו. כך נראה הדיון סביבו. אני מודה שמאד לא אהבתי את זה, אבל התאגיד לא יכול לשחק עם סג"ל בכל פעם מכיוון אחר, לפי צרכיו".
וכאן ליבסקינד מצליח באמת, כפי שהוא מצהיר בתחילת דבריו, "לפרק את הסוגיה" ולהגיע ללב העניין. אם מנכ"ל תאגיד השידור אלדד קובלנץ רצה לצרף לשורותיו אנשים שאינם עיתונאים (סליחה, אינם עיתונאים "רגילים"), הוא יכול להלין רק על עצמו כשהם לא מתנהגים כמו עיתונאים (כן, אני יודע שפורמלית מי שקיבל את סג"ל - וליבסקינד - הוא ברוך שי, מנהל חטיבת החדשות). לא משנה כרגע מדוע החליטו בתאגיד לשכור לא-עיתונאים כדי להגיש תוכנית עיתונאית, ואם הסיבה היתה חנופה לשלטון או לקהל מדומיין. המציאות היא שזה מה שהחליטו, וכמו שליבסקינד כותב בצדק - הם לא יכולים לזגזג על הראש של מי שהחליטו לשכור.
ולא סתם לזגזג - כפי שליבסקינד מציין בהמשך, אלא לזגזג באופן דוחה, עם ציוץ בחשבון הטוויטר הרשמי שצוחק על סג"ל. אם תרצו, ציוץ שמתמצת את הרוח הלא-עיתונאית ובואו נודה בזה - הלא מעט אינפנטילית - שקובלנץ הביא איתו לתאגיד השידור. גלגלציות כזו. "השעייה של עובד איננה משחק ילדים בגן השעשועים של אגף הדיגיטל של התאגיד", נוזף ליבסקינד, בצדק נוזף. אל מול הרוח הצינית והמשועשעת מעצמה הזו, ההחלטה של ליבסקינד להסתכן בפיטורין ולוותר על ימי עבודה, נוצצת באור יקרות.
בתקשורת שאחד המו"לים הגדולים שלה חשוד בעבירות חמורות, שעמוסה בצנזורות, הנחתות, מינויים ופיטורים שנעשים ממניעים זרים, אני לא מצליח להיזכר במקרה נוסף בשנים האחרונות של עיתונאי ששם את המשרה שלו על השולחן במחאה על התנהלות מקולקלת של המעסיק שלו.
בקיצור, כמו שכתבה כאן אתמול ציפה קמפינסקי, השאלה היא לא מדוע משעים את אראל סג"ל, אלא מדוע מעסיקים אותו מלכתחילה.
כן, נכון, אני יודע שליבסקינד ממשיך בטיעון שלו עם האפולוגטיקה הידועה: "התאגיד, כמו כל כלי התקשורת, מלא בעיתונאים שעוסקים בתעמולה יומיומית", כלומר - סג"ל הוא לפחות ישר כשהוא מצהיר שהוא "ביביסט" בעוד שאר העיתונאים בתאגיד (חוץ מליבסקינד, כנראה) הם למעשה שמאלנים במסווה. אבל זה כבר נראה כמו עצם שליבסקינד זורק לבייס. הרי הוא יודע שאם ישעו אותו, את ליבסקינד, אף אחד לא יכתוב עליו שהוא "לא עיתונאי רגיל", למרות שכולם יודעים מהם דעותיו הפוליטיות. ליבסקינד הוא עיתונאי ימני. יש חיה כזו. סליחה, עיתונאי "רגיל".
* * *
קלמן ליבסקינד על השעיית אראל סג"ל, 16.2.2020