"במקום שכולם חושבים אותו הדבר, אף אחד אינו חושב הרבה" (אוגוסט רודן)
במערכת הבחירות של 1999 התמודד בנימין נתניהו מול אהוד ברק ובניסיון אחרון ונואש לשמור על שלטונו הפעיל את מה שנודע בשנים מאוחרות יותר כ"אובססיה לתקשורת", כאשר בניגוד בוטה לכללי המשחק ולחוק יצא להמריץ את מצביעיו, ביום הבחירות עצמו, בשידור חי בשבע תחנות רדיו פיראטיות של הימין. היה זה לפני עידן הרשתות החברתיות ואני זוכר את הרגע הזה מכמה סיבות; ראש הממשלה הגיע למפגש התקשורתי הזה בהליקופטר צבאי והוא נשא נאום הסתה והפחדה נגד השמאל שיכול להזכיר את שיאיו שעוד יבואו בקדנציות הבאות.
אני זוכר את המפגש הזה גם מכיוון שהקלטתי אותו במסגרת פרויקט מעקב של "קשב", אז עמותה בראשית דרכה, שקמה, בין השאר, במטרה לנטר את התקשורת הישראלית. ערוץ 7 המתנחלי ותחנות הרדיו הפיראטיות שפעלו מטעם ש"ס ומחוץ לחוק, שימשו לפני עידן האינטרנט כלי אפקטיבי מאוד בגיוס לקלפי ביום הבחירות ובתעמולה מתלהמת נגד רשויות האכיפה ונגד המחנה הפוליטי האחר בכל שאר הימים. האזנתי להם אז ועד היום אני סבור כי פרס הפסיד לנתניהו ב-1996 על חודם של שברי אחוזים, בין השאר בשל גיוס המצביעים האפקטיבי והתעמולה המאסיבית של התחנות, שהיו מהדורה פרועה של "ישראל היום" ו"הליכוד טי.וי" שקמו מאוחר יותר.
במערכת הבחירות הבאה, ב-2001, התייצבתי לפני השופט מישאל חשין, יו"ר ועדת הבחירות, עם הקלטת של נתניהו מיום הבחירות הקודמות, והתחננתי לפניו שייתן לי דקה להשמיע ממנה בפניו, כדי להזהיר מן הצפוי בבחירות אלה. אחרי חצי דקה של האזנה לקלטת ראיתי כיצד ורידי רקותיו של השופט הג'ינג'י, קצר הרוח, עומדים להתפוצץ. הוא הורה למשטרה לזמן מיד ללשכתו את אותם מנהלי תחנות רדיו פיראטיות, שעד אז מדינת ישראל לא ידעה מיהם, תחת איום לעוצרם. העתירה שהגשתי לוועדת הבחירות בשם "קשב" התקבלה וביום הבחירות עצמו הורה חשין להוריד את השאלטר בתחנת הממסר בעמק איילון, וקטע את שידוריהן.
תחנות הרדיו הפיראטיות היו מעין מובלעות חברתיות, כהגדרתו של פרופ' עמנואל סיון, שלא היו מוכרות לציבור הרחב, אך האפקטיביות של השימוש הפוליטי בהם בישר את האובססיה התקשורתית של נתניהו, שתתעצם מקדנציה לקדנציה. בנושא זה כמו בנושאים נוספים, אפשר היה למצוא במחקרי "קשב" המוקדמים את האקדח שיירה במערכות הבאות.
יש חדשות שגורמות לאנשים לדעת פחות
אבל צריך להסתכל על התמונה הרחבה; כל חוקר ראוי לשמו מבין כי אין להיסטוריה ממש התחלה. יחל הסיפור באשר יחל, תמיד יש גיבורים קודמים וטרגדיות קודמות, כמו שאומרת הנסיכה אירולן בהקדמה ל"חולית הג'יהאד הבטלרייאני". נתניהו הוא גיבור אחד, אבל לא הראשון ובוודאי לא היחיד. הגיבור הראשי במחקרינו הוא הנרטיב, שהרי דברי ימיה האמיתיים של התודעה מתחילים בשקר הראשון.
יכולתה של התקשורת לעצב תודעה שקרית לא מחייב דווקא לשקר, אפשר להגיע לתוצאות גם באמצעות מניעת מידע ועידוד בורות, שהרי הבערות תכליתית לא פחות מן הדעת. התשוקה לבורות היא התשוקה הכבירה ביותר בחייו של אדם והיא חזקה משתי התשוקות החזקות האחרות, אהבה ושנאה, כמו שאמר לאקאן.
הנה, סקר של אוניברסיטת פארלי דיקינסון בניו-ג'רזי, שגילה כי יש חדשות שגורמות לאנשים לדעת פחות. המחקר מצא כי אחרי צפייה עקבית בחדשות רשת "פוקס" היו צופיה באופן מובהק בעלי הבנה וידע טובים פחות של עובדות, בהשוואה לקבוצת מבחן שמשתתפיה לא צרכו חדשות כלל. לתקשורת, אם כן, יש יכולת לא רק למסגר את המציאות ולמלא את תודעתם של צרכניה בתוכן ובהבנה, אלא בכוחה גם לחדור למוחותיהם ולרוקנם ממידע ומהבנה פוליטית.
ב-1 באוגוסט 1934, שכב נשיא גרמניה, פאול פון הינדנבורג, גוסס במיטתו. היה חשש כי היטלר יעשה מחטף, יאחד את משרת הקנצלר עם משרת הנשיא ויהפוך לשליט יחיד. באותו יום כתב העיתונאי ומבקר הספרות היהודי ויקטור קלמפרר ביומנו:
[...] בעיתונים אתמול היו הכותרות הראשיות השמנות לכל רוחב העמוד הראשון: הוצאה להורג של רוצחיו של דולפוס. מתחת להן, כותרות על כל מיני דברים. אבל השם של הינדנבורג לא הופיע בשום מקום בולט. הידיעה הופיעה רק מתחת להן, בעמודות המפוצלות לשלוש ולארבע, אבל לא שמנות יותר מהרבה דברים אחרים – ואותיות שמנות שכיחות כל כך עכשיו, עד שאין הן בולטות כלל [...].שאלתי את החלבן: 'יש חדש על הידנבורג?' אדיש לגמרי, הוא לא שמע דבר, אח"כ האיכר האינטליגנטי מטאראנדט, שמביא לנו חמאה כל יום רביעי, הוא במפורש: 'לא, היה כתוב משהו בעיתון?'.
העניין, על חשיבותו הנוראה, הוסתר אפוא מהציבור רק באמצעות ההצנעה שלו בדפוס. האם הנאצים באמת אשפים בהטיית דעת הקהל או לא? זאת אינה שאלה רטורית, אלא שאלה אמיתית. באמת איני יודע את התשובה. הם מהמרים הימור גורף על הפרימיטיביות ועל הטיפשות של ההמון..." (ויקטור קלמפרר: "יומנים 1933-1945", עם עובד, עמ' 86).
העיתונים הצניעו את גסיסתו של הנשיא ואת הצפוי להתרחש והרדימו את דעת הקהל ואת המערכת הפוליטית. למחרת, ב-2 באוגוסט, הינדנבורג מת והיטלר השתלט בתוך שעה גם על משרת הנשיא והפך לדיקטטור.
כשם שהעיתונות מכתיבה, באמצעות הסיקור, מה "חשוב" (agenda setting), כך היא קובעת באמצעות אי-סיקור, מה "אינו חשוב", לשיטתה (agenda cutting). קלמפרר הבין את הכוח מעצב התודעה של מעשה העריכה העיתונאי ואת נטייתה המובנית של התקשורת להעדיף את השקפת העולם של השלטון ושל קבוצות האליטה, יותר משבעים שנה לפני שאהוד ברק ואריאל שרון המציאו את נוסחת ה"אין פרטנר" ולפני ששלדון אדלסון העביר את המיליון הראשון שלו ל"ישראל היום".
הידע הוא סופי ואילו האי-ידיעה תמיד היא אין-סופית, את זה מכירים כל מפיצי תיאוריות הקונספירציה. אל תסתכלו, אם כן, רק במה שמספרת לכם העיתונות, אלא גם במה שהיא לא מספרת, ובעיקר, איך היא מספרת – מצניעה או מבליטה כרצונה את מרכיבי הסיפור עד כי נחשב כאילו לא סופר כלל – ואולי אף גרוע מכך, מובילה את קוראיה וצופיה לחיים אפופי קלישאות פוליטיות וערפל בידורי, שמסיחים את הדעת, כשאף אחד מהם לא זוכה לבחינה מהותית. ולמרות כל ההבדלים מימים עברו וממקומות אחרים, גם אצלנו ואולי בעיקר אצלנו, מעצבת התקשורת את גורלנו.
הנרטיב – מהו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו?
בשנת 2004 התחיל "קשב" פרויקט של מעקב שיטתי אחר הסיקור של התקשורת הישראלית המרכזית את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בהנחייתו ובפיקוחו של חוקר התקשורת והבלשן ד"ר דניאל דור. מי שקרא את עשרות מחקרי קשב, שיצאו מאז, יכול היה להבחין בפלצות כיצד נבנות הקטסטרופות הבאות באמצעות אימוץ נרטיבים בעייתיים אך נוחים לזמנם.
אפשר היה לראות, כמו בטרגדיה יוונית, הנבנית נדבך על גבי נדבך, כיצד נרטיב ה"אין פרטנר", שנולד במסדרונות הפוליטיים ואומץ בשיח התקשורתי המרכזי, מוביל את דעת הקהל בישראל לתמיכה מסיבית בנסיגה החד-צדדית מעזה, ללא הסכם, ותוך ביזוי הרשות הפלסטינית, ובסופו של דבר, מעודד את השתלטות החמאס על הרצועה.
באותה מידה אפשר היה לראות כיצד אותו הגיון פנימי של "אין פרטנר" מוליד רעיונות לסלק את ערפאת, "הרוצח מספר אחד", על מנת לפנות את השטח ליורש, אבו מאזן, שיהפוך בתורו ל"אפרוח בלי נוצות", שאינו מסוגל להיות פרטנר. אותו הגיון פנימי של הנרטיב שתיחזקה התקשורת ואומץ בציבור איפשר לנתניהו להוריד שאלות על שלום, פיוס וסיום הסכסוך לגמרי מסדר היום הלאומי למשך שנות דור.
כותרות על גסיסתו ומותו של יאסר ערפאת
גיבורנו הראשי, הנרטיב, אינו תלוי, אם כן, באדם אחד או יותר. הוא תוצר של מארג סבוך של אינטרסים פוליטיים וכלכליים, השפעות תרבותיות ודתיות, פחדים קיבוציים והלהטתם בידי בעלי עניין בסחרור של התלהמות.
לסיכום עשר שנות הפרויקט כתבו ד"ר הגר להב ושירי אירם, מחקר מטא–נרטיבי, שכותרתו "אין עם מי לדבר - אין מה לעשות", המתבסס על ניתוח רוחבי של מחקרי "קשב" על הסכסוך מאז ימיו האחרונים של יאסר ערפאת ועד מבצע "עמוד ענן" בעזה בשנת 2012 – מחקרים שכללו ניתוח איכותני של כמעט 35 אלף ידיעות, כתבות, פרשנויות וטורי דעה.
המחקר הראה כי במרכז הסיקור הציגה התקשורת הישראלית תמונת עולם מיליטנטית, התומכת במלחמה ומביעה חוסר אמון בהסדרים מדיניים. הסיקור הדומיננטי הזה, שהופיע בכותרות העיתונים ובראשי מהדורות הטלוויזיה, הסיר מעל ישראל את האחריות לסכסוך והטיל את עיקר האשמה באלימות על הפלסטינים.
בשולי הסיקור נמצאו גם קולות שאיתגרו את תפיסת העולם הזאת. כלומר, בידי התקשורת היו גם עובדות ופרשנויות הסותרות את תמונת העולם הדומיננטית, אולם אלה הודרו באופן קבוע לשולי הסיקור. הם נותרו בשוליים, באותיות הקטנות בעיתונים ובעומקן של מהדורות החדשות בטלוויזיה, הרחק מעיניהם ומתשומת ליבם של צרכני החדשות.
מחקרי "קשב" הציגו דרכים רבות שבהן מבנה התקשורת הישראלית תמונת עולם דומיננטית, שבמסגרתה ישראל היא הצד החיובי בסכסוך, בעוד הפלסטינים הם התוקפנים, הצד השלילי במשוואה. כך, לדוגמה, התמיכה הקבועה של התקשורת בהחלטה לצאת למבצעים צבאיים. הדרישה לתת לצה"ל "לעשות את שלו" ו"לטפל באויב" נמצאה במרכז הסיקור התקשורתי. הביקורת על תפיסה זו נדחקה לשולי הסיקור.
כאשר נמתחת ביקורת על הצבא, היא ביקורת טקטית במהותה, העוסקת בבעיות שהתגלו בתפקוד צה"ל באירוע כזה או אחר. העיסוק במטרות המבצעים הצבאיים היה מועט, ולרוב הן הוצגו כברורות מאליהן. ביקורת אסטרטגית כמעט לא נשמעה והיא נבלעה בים התמיכה הגורפת בצה"ל ובפעולותיו.
במהלך מבצעים צבאיים, הגורמים הצבאיים ודובר צה"ל מהווים את מקור המידע המרכזי. מקורות אלטרנטיביים כמעט ולא הופיעו בסיקור. תחקירים עיתונאיים עצמאיים בנושא הסכסוך כמעט ולא בוצעו.
"ידיעות אחרונות", מלחמת לבנון השנייה
בסיקור הסכסוך, המיעוט הערבי במדינת ישראל מודר מהקולקטיב הישראלי. הוא כמעט שאינו מופיע בסיקור או ממוסגר כמסכן את המדינה וכמי שנאמנותו למדינה מוטלת בספק.
אירועים שבהם נהרגו אזרחים בודדים מהצד השני כמעט ולא סוקרו. עצם המוסריות של פעולות שגרמו להרג אזרחים לא הוטלה בספק והאחריות של ישראל לפגיעה בהם טושטשה. מידע אלטרנטיבי, כגון זה המגיע מהצד השני לעימות ומגורמים בינלאומיים, הוצג רק בשוליים, תוך ביקורת ואי-אמון.
משאים ומתנים להפסקת אש הוצגו לרוב ככאלה הפוגעים ביכולתו של צה"ל להגיע לפתרון צבאי, ולכן כמנוגדים לאינטרסים הישראליים. בכלל, אירועים צבאיים הובלטו הרבה יותר מאירועים מדיניים, דפוס שהעביר מסר כי המרכיב האלים בסכסוך מהותי יותר מאשר הניסיון לפתור אותו. התהליך המדיני, ככלל, זכה לחוסר אמון מופגן - גישה פסימית שמעודדת צרכני חדשות לא לתמוך בו.
הצד הפלסטיני למו"מ המדיני הוצג במחקרים כאלים וקשיח, ולכן כמי שאיננו מאפשר להגיע לידי הסדרים מדיניים. הוא הוצג שוב ושוב כמי שמפר את התחייבויותיו, ולכן לא ניתן לסמוך עליו, דבר שמיסגר אותו כאשם מראש בכישלון בהשגת הסדר. אחריותה של ישראל טושטשה, גם כאן.
על-פי מחקרי "קשב", מוצגת ההנהגה הפלסטינית פעמים רבות כירודה מבחינה מוסרית, רודפת מלחמה ותאוות אלימות, שמוכנה לסכן את אזרחיה שלה כדי להשיג את מטרותיה. לפיכך, היא "לא פרטנר" למשא ומתן.
לחילופין, מוצגת ההנהגה הפלסטינית כחלשה, דבר המונע אפשרות להגיע איתה להסדר מדיני. נרטיב ה"אין פרטנר" לא מנומק כאן באמצעות דמוניזציה של הצד השני, אלא דווקא בהצגת חולשתו. כלומר, הצד הפלסטיני לא יכול להגיע לשלום לא משום שהוא איננו רוצה בכך, אלא משום שהוא איננו מסוגל לכך.
הקורפוס המחקרי העצום מראה כיצד התקשורת הישראלית מציגה בפני קוראיה תמונת עולם מוטה וחד-צדדית, הסובלת מייצוג-יתר חיובי של ישראל ושלילי של הפלסטינים, ומתת-ייצוג של אירועים ומעשים המאירים את ישראל באור לא חיובי או את הצד השני באופן חיובי. תמונת עולם זו מבנה את המציאות כמסוכנת ואלימה, שבה אין סיכוי לפתרון מדיני. זוהי הצגה מתמשכת של נרטיב דומה, שחוזר על עצמו שוב ושוב בנסיבות שונות.
זוהי תמונת עולם המופצת במידה זו אחרת בידי כל כלי התקשורת המרכזיים בישראל. זוהי תמונת עולם המשפיעה על צרכני התקשורת, המאמצים אותה באופן אוטומטי כמעט, ללא הטלת ספק, ומגבשים על בסיסה את דעותיהם. זוהי תמונת עולם חלקית ומסולפת, שתורמת גם לעיצוב המציאות, על כל המשמעויות הנובעות בכך.
מלחמה עד הרגע האחרון
יום אחד, כשהסופר דויד גרוסמן (נשיא "קשב") בא לבקר במשרדי העמותה, העזתי להציג בפניו כמה ממצאים מהמחקר הקולוסאלי של "קשב" על הסיקור התקשורתי של מלחמת לבנון השנייה, מלחמה, שבשעותיה האחרונות נהרג בנו, אורי גרוסמן, לו הוקדש המחקר.
כל האלמנטים המוכרים לנו בסיקור עימותים צבאיים הופיעו ואף הוקצנו במלחמה ההיא; בקצרה, תמיכה גורפת של התקשורת במלחמה ואובדן מוחלט של חוש הביקורת למהלכיה. עורכת מהדורת החדשות באחד הערוצים סיפרה לי באותם ימים על הפרשן הבכיר שבתום המהדורה מיהר לעזוב את האולפן ולשאלתה "לאן?" ענה : לפגישה עם ראש הממשלה, ללחוץ עליו להרחיב את הפעולה.
טשטוש הגבולות בין מתווכי המידע למקבלי ההחלטות הקצין לאחר השגת הסכם הפסקת האש, ביממה האחרונה למלחמה, כאשר כל כלי התקשורת המרכזיים התגייסו ללחוץ על ראש-הממשלה לא לעצור את המלחמה עד רגע כניסתו של ההסכם לתוקף. "מלחמה עד הרגע האחרון", זעקה הכותרת הראשית ב"מעריב". נטייתה של התקשורת להתלהמות פטריוטית כשהתותחים רועמים והתשוקה של מקבלי ההחלטות וראשי הצבא להשיג "תמונת ניצחון" לפני שוך הקרבות, התחברו בסינכרון מושלם.
"מלחמה עד הרגע האחרון", "מעריב", 13.8.2006
ואכן, אולמרט הורה לצה"ל להמשיך ואף להרחיב את הלחימה ביממה האחרונה, החלטה טראגית שהביאה למותם המיותר של 33 חיילי צה"ל נוספים, ביניהם אורי גרוסמן ז"ל. אף לא הישג צבאי או מדיני אחד נרשם במהלכה.
הצגתי לדויד גרוסמן את הכותרות הראשיות של העיתונים ביום המלחמה האחרון, יום מותו של אורי, והוא התכווץ בכיסאו. אם מישהו חשב שהתקשורת לא יכולה באמת להשפיע על החלטות הרות גורל בעת מלחמה, נדמה לי שזו היתה ראיה נכבדה למדי שכן.
לאחר המלחמה הופץ במערכת "מעריב" מכתב פנימי לכתבים ולעורכים, שהגיע לידינו:
'מעריב' הוכיח שוב במרוצת מלחמת לבנון 2, שהוא העיתון הפטריוטי ביותר מבין שלושת העיתונים הגדולים. בניגוד ל'ידיעות אחרונות' ו'הארץ', שהתנהגו במלחמה כמו בשאר ימות השנה, ולא גיבשו קו מערכתי ברור, 'מעריב' המשיך את מה שעשה בקומה זקופה גם בימים הקשים של חומת מגן (מבצע ג'נין) וגם בתקופת ההינתקות – תמיכה בצבא, עמידה איתנה לצד המדינה, ובלימה של ביקורת כל עוד הלחימה נמשכת.גם כאשר היה בידינו חומר בעייתי הקשור לניהול הלחימה – המצב בימ"חים, המינויים הבעייתיים בפיקוד צפון, הוויכוחים המביכים בין מפקדים בכירים, ותלונות נוגעות ללב של חיילי מילואים היוצאים לקרב עם ציוד חלקי ובלוי – התאפקנו, במובן מסוים מעלנו בתפקידנו העיתונאי, אבל עשינו זאת כי שקלנו את השיקול הלאומי, הפטריוטי, והחלטנו שבמקרה של מלחמה, ובוודאי מלחמה שאינה מתקדמת כראוי ומשתבשת, אנחנו חלק מן המדינה, מותר וצריך לדחות את המחלוקת ואת הביקורת, ואיננו צריכים להתבייש או להתנצל על כך שאנחנו תומכים בצבא ובממשלה ומעניקים גיבוי [...]".
"מעריב", אם כן, אך גם כלי התקשורת המרכזיים האחרים, קבעו נורמות לסיקור עיתונאי בעת מלחמה – אנחנו פטריוטים ורק אחר-כך עיתונאים.
"חתול שלא גורם לאלרגיה"
בשנות עבודתנו קיימנו מפגשים רבים עם צרכני תקשורת ועם יצרניה בניסיון להשפיע על שניהם; לעודד קריאה ביקורתית של צרכני התקשורת ולעודד סיקור הוגן אצל כתבים ועורכים (כידוע, אין דבר כזה סיקור "אובייקטיבי").
באותה תקופה אימצנו מנגנון של "ביזוי - גינוי", שגרס כי עצם הפרסום של מחדלים מקצועיים של עיתונאים וכלי תקשורת, עשוי לעודד תיקון ושיפור. היו לכך כמה ראיות. במהלך מבצע "עופרת יצוקה", למשל, הוצאנו סדרה של פרסומים קצרים בזמן הווה, שהציגו את הסיקור הבעייתי בעת הלחימה. קיבלתי אז מספר פניות מכתבים בכירים שביקשו להצטדק ולהגן על עצמם מפני הביקורת, בטענה שהם דווקא היו בסדר. ראיתי בכך סימן ליעילות כלי ההרתעה הזה, בעיקר מול עיתונאים בעלי דימוי עצמי של מקצוענים בתחומם.
מקרה נוסף שאישש את טענותינו המחקריות על תסמונת ה"פטריוטיות" התקשורתית בכל הקשור לסכסוך התרחש לאחר הריגתם של 7 בני משפחת ע'אליה בחוף עזה מפגז ישראלי ב-2006. פנינו לעורך "מעריב" דאז, אמנון דנקנר, במחאה על האופן שבו נהג עיתונו בסיקור המקרה. שעה שאמצעי תקשורת מרכזיים, בארץ ובעולם, הקדישו זמן ומקום נרחבים לסיקור הטרגדיה בעזה, לא כך נהג "מעריב", כתבנו לו. בעמודו הראשון של העיתון אין כל התייחסות לאירוע. תחת זאת, נמצא מקום בעמוד הראשון לדיווח על כוננות פיגועים למונדיאל ואף לכותרת על "חתול שלא גורם לאלרגיה". אזכור של הטרגדיה בעזה הופיע בעמוד 2 של העיתון, באופן עקיף מפי דוברים פלסטיניים.
תשובתו של דנקנר היתה כנראה כנה והיא וריאציה דומה למסמך הפנימי שהופץ במערכת "מעריב" לאחר המלחמה בלבנון:
קו העריכה של 'מעריב' לוקח בחשבון שאנחנו עומדים בלחימה מול אויבים הפועלים מתוך שטחים מאוכלסים בצפיפות ובכך גוזרים על סביבתם סכנה של פגיעה על לא עוול בכף הנפגעים והפוגעים כאחד. קו העריכה שלנו לוקח בחשבון את המצב שבו היגררות להאשמות לא בדוקות והערמת גידופים לא ראויים על ראש כוחות הביטחון מחלישים אותם ואת כולנו במאבק עקוב מדם שקיצו אינו נראה ואינו ידוע...".
לקרוא בין השורות
אחד הדברים שאני גאה בו במיוחד הוא שיתוף הפעולה שיצרנו עם ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים, והעבודה המשותפת איתם תוך כדי העליות והמורדות בסכסוך, שעשתה אותה למסובכת במיוחד. עם ארגון "מפתאח" מרמאללה ניהלנו כמה פרויקטים משותפים בניטור הסיקור של הסכסוך בכלי תקשורת מרכזיים בשני הצדדים. החוברת "לקרוא בין השורות – מדריך ישראלי-פלסטיני לקריאה ביקורתית של תקשורת", שהוצאנו ב-2009, היתה למיטב ידיעתי מוצר ייחודי, מחקר משותף שנעשה במקביל משני צידי הקונפליקט, פרויקט שלא נעשה כמותו עד אז באזורי סכסוך אחרים בעולם.
האתגר בקיום שיתוף פעולה מאוזן בין שני צדדים לא שווים, זה מהצד הכובש וזה מהצד הנכבש, במהלכו של סכסוך מדמם, לא היה פשוט. השמעת ביקורת עצמית של הנכבש איננה דבר של מה בכך, אך שותפינו הביעו רצון עז לעבוד יחד ולהיעזר במיומנויות של "קשב" על מנת לחזק את החברה האזרחית הפלסטינית.
אחד המפגשים הטעונים בינינו התקיים, במקרה, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, במשרדי "מפתאח" על כביש ירושלים – רמאללה. עדכנתי את מארחינו כי בשעה 11:00 צפויה להישמע צפירה משכונת נווה-יעקב הסמוכה. מה עושים? רם לוי שלנו הציע שננצל את הצפירה על מנת להתייחד במשותף עם זכר קורבנות הסכסוך בשני הצדדים, אבל ההצעה נדחתה בתוקף על ידי אחד הפרטנרים הפלסטינים. הוא מתייחד עם זכר הקורבנות בשני הצדדים כל יום, אמר, אבל הוא לא מוכן שישראל הכובשת תכתיב לו את הרגע המדויק שבו הוא צריך לעשות זאת.
ד"ר לילי פיידי, המנהלת של "מפתאח", העלתה הצעת פשרה שהתקבלה מיד – נתייחד במשותף עם קורבנות הסכסוך בשני הצדדים, אבל לא בשעה 11:00, אלא ב-11:15.
כך למדתי שאמון בסיסי ורצון טוב יכולים להתגבר גם על משמעותם הסותרת של נרטיבים לאומיים.
"ידיעות אחרונות", 28.12.2008
"אל-קודס", 28.12.2008
גם העימותים הצבאיים סביב רצועת עזה העמידו במבחן את היכולת של שני הארגונים, הניצבים משני צידי המתרס, להמשיך לנטר בעין ביקורתית את התקשורת בביתם ולהציג את הנרטיבים המנוגדים. ב-28 בדצמבר 2008, ביום הראשון של מבצע "עופרת יצוקה", כשחיל האוויר הלם במפתיע במגרש המסדרים של החמאס והרג כמאה שוטרים, סיפרה הלשון הויזואלית של התקשורת בשני הצדדים את כל הסיפור. התמונות שפורסמו בעיתונות הישראלית היו כמעט כולן לונג-שוט של שדה המערכה; בניינים חרבים, עשן, פיח, טנקים, חיילים צוהלים – אסתטיקה של מלחמה. ללא תמונות של דם, של נפגעים או של סבל אנושי. אנחנו משיבים אש - איזה יופי של מלחמה!
ההפך מכך הוצג בסיקור הפלסטיני של אותם אירועים עצמם: מרבית התמונות שהופיעו בעיתונות הפלסטינית היו תמונות בקלוז-אפ של סבל פלסטיני – גופות, דם, בכי, הרס. הנה, הישראלים טובחים בנו שוב. לא צריך להבין ערבית על מנת להבחין בכך. גם לא עברית.
"תיאטרון האבסורד"
פרסום קצר של "קשב" הציג מקרה מבחן שביטא באופן צלול את הנרטיב "מיהו באמת פטריוט" בעיניה של העיתונות הישראלית. באוגוסט 2010 הודיעו התיאטראות הציבוריים בישראל על כוונתם להציג בהיכל התרבות החדש בהתנחלות אריאל. בעקבות זאת פרסמו 36 אנשי תיאטרון, מחשובי היוצרים בארץ, מכתב הקורא להנהלותיהם להשאיר את פעילות התיאטראות בתחומי מדינת ישראל הריבונית שבתוך הקו הירוק, והודיע על סירובם להופיע בהתנחלויות.
המכתב זכה לסיקור רחב בעיתונות המרכזית. בעקבות מחאת האמנים התעורר גל של תגובות נגד מצד אנשי ציבור, פוליטיקאים ואמנים המתנגדים למחאה. גם ה"קונטרה-מחאה" הזו קיבלה סיקור עיתונאי רחב בכלי התקשורת המרכזיים.
הסיקור העוקב, יום אחר יום, של מחאת האמנים ושל ה"קונטרה-מחאה" הדגים את השסע המרכזי בחברה הישראלית סביב שאלת ההתנחלויות והלגיטימיות שלהן, אך גם את הדומיננטיות של הנרטיב הימני בסיקור, בתקופה בה התרבו ההתקפות מבית כלפי משמיעי ביקורת פנימית, שכללו, לדוגמה, החלטה להקים ועדת חקירה של הכנסת נגד ארגוני שלום וזכויות אדם והצעות חקיקה להגבלת זכויות מיעוטים. הסיקור העוקב נתן לנו הזדמנות יוצאת דופן להעמיד זה מול זה את שני המחנות ולהשוות ביניהם.
כותרות העיתונים על מחאת האמנים נגד הופעות באריאל
מבלי להיכנס לדקדוקי הפרטים די לנו שנסתכל על השפה הויזואלית והלקסיקאלית שהציגה את שני המחנות; האמנים המוחים, שהם שמאל בוגדני (רקע אדום, תמונות קלסתרון, "סרבנים", "מפונקים", "חיים במדינת תל-אביב", "עברו את הגבול"), מול "הקונטרה-מחאה", שהיא ימין פטריוטי (צבעי הדגל כחול-לבן, תמונה קולקטיבית, "נופיע בכל מקום").
לדעתו של "ידיעות אחרונות" הקונפליקט הזה הוא בעצם בין "אמנות" (ימין) לבין "סרבנות" (שמאל). לא פחות. בקיצור "תיאטרון האבסורד".
סיקור מחאת האמנים הוא סיקור של מקרה אחד וכמובן הוא לא עומד בפני עצמו. אבל ההנגדה הבוטה כל כך בין שני המחנות, שהופיעה בכל העיתונים, כל-כך בוטה שאי אפשר שלא להתייחס אליה כאל המצע שאיפשר בשנים הבאות את המשך הזיהום של האווירה הציבורית, את ההתלהמות ואת ההחרפה באיומים כלפי ארגונים לשינוי חברתי וכלפי יחידים שהשמיעו ביקורת נגד ממשלת ישראל. סיקור כזה טייב את הקרקע גם להשתלחויותיה של שרת התרבות באמני ישראל ואת המתקפות חסרות הרסן על מערכת אכיפת החוק בקדנציה האחרונה של נתניהו.
לסיכום
כשהקמתי את "קשב" עם עמיתיי לפני כ-20 שנה האמביציות היו בשמיים. מי לא רוצה להשפיע ולשנות את העולם, או לפחות את הדרך שבה אנחנו מסתכלים עליו? אלפי תלמידים, סטודנטים, מורים, אנשי ממשל, עיתונאים ועורכים, ישראלים וזרים, נחשפו במשך השנים לעבודתנו, במפגשים, בסדנאות, בהרצאות ובאמצעות חומרי המחקר.
האם הצלחנו להשפיע? האם שינינו משהו אצל צרכני התקשורת ואצל יצרניה? קשה לענות על כך באופן מוסמך כיוון שאם התקיימו שינויים בדפוסי הסיקור התקשורתי, קשה להצביע על סיבתם. המשתנים הם רבים ועוצמת הכוחות הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים הפועלים על התקשורת בלתי ניתנים למדידה ולשקלול.
באשר לצרכני התקשורת – כן, אני מכיר כמה מהם באופן אישי.
בשנים האחרונות השתנו הרבה דברים; הדיון התקשורתי הדומיננטי מתנהל בערוצי הטלוויזיה, באתרי החדשות באינטרנט, וברשתות החברתיות, שהן מובלעות חברתיות שמדברות בעיקר עם עצמן. מדורת השבט כבתה וקהו שיניה של העיתונות המודפסת, שנעשתה ענייה ומוחלשת. אבל לפלורליזם התקשורתי של העשור האחרון יש גם צדדים חיוביים. קשה היום הרבה יותר להסתיר נבזויות ופורענויות. מצד שני, בעזרת אותם כלים קל היום הרבה יותר להפיץ דיסאינפורמציה, פייק-ניוז, שקרים והסתה, לערפל את התודעה הציבורית ולרדדה. העולם משתאה מול התרחשויות כמו הטראמפיזם, הביביזם והברקזיט – תופעות שקשה לדמיינן בעולם התקשורת של האתמול.
כשבוחנים את מחקרי "קשב" ברטרוספקטיבה נדמה לי שאפשר לראות בהם את הצפוי לבוא, כמו במשקפת פלאית שרואה למרחוק. דפוסי סיקור מוטה ונרטיביים שקריים שיצרה התקשורת טמנו את זרעי הפורענויות שיבואו שנים אחר כך. הקפאת העיסוק הציבורי בשאלת סיום הסכסוך עם הפלסטינים, ההקצנה של החברה הישראלית ופנייתה ימינה לא צמחו משום מקום. הם נולדו מתוך מחוזות הנפש הישראלית המשתקפת בשיח התקשורתי ומוזנת ממנו. אפשר לראות בכך גם תמרור אזהרה; נרטיבים לאומיים שמוזנים על ידי תפיסת מציאות מדחיקה, קורבנית ומרוכזת בעצמה, עלולים לשבש את כושר השיפוט, לייצר מציאות מדומיינת ולגרום משגים פטאליים.
רבים מטילים היום ספק בבריאותה של החברה הישראלית ושל הנהגתה. אין ספק, שלאופן שבו מספרת התקשורת שלנו את סיפור המציאות יש חלק בכך. הציבור בבית מרוצה בדרך-כלל בקוראו תיאורים "אותנטיים" העולים בקנה אחד עם דעותיו הקדומות. ואם לא, הוא מחליף ערוץ או נכנס לקבוצת הפייסבוק החביבה עליו.
אז מה עושים בינתיים מול מבול המידע ומול הצורך לשמור את תודעתנו צלולה לנוכח הררי הדיס-אינפורמציה, הפייק ניוז וההתנהגות הלא הוגנת של יצרני המידע? נדמה לי שההמלצה העיקרית שאוכל להשאיר כאן היא פשוט להפעיל את השכל הישר. להשוות בין מקורות מידע, להפעיל את חוש הביקורת וללמוד "לקרוא בין השורות". ובהעדר הוכחות חותכות, המדריך שתמיד יעמוד לרשותנו הוא האינטואיציה.
וכן, אפשר להיעזר גם בפרסומי "קשב" שמופיעים כאן. הקורפוס המחקרי העשיר שיצר "קשב" בשנות פעילותו הוא מהדברים האזרחיים החשובים ביותר שהייתי שותף להם ואני גאה בו. לפני שנים אחדות עזבתי את ירושלים ועקרתי לעמק יזרעאל, שם הקמתי את ביתי החדש ונטעתי חורשה וכרם. שם גם התחלתי פרויקט חדש, הפודקאסט/בלוג "פרות קדושות - מיתוסים ישראליים", שאף הוא, גם אם בדרך שונה, עוסק בזרמי המעמקים של התודעה הישראלית.
המעבר לעמק והעיסוק בפרות הקדושות מילא את רוב זמני בשנים האחרונות ופעילות "קשב" התמעטה עד שעלתה השאלה הבלתי נמנעת של אופן המשך קיומו. לאחרונה, לנוכח התעניינותם הנמשכת של סטודנטים לתקשורת, מורים, עיתונאים וצרכני תקשורת בתוצרי המחקר ומתוך הכרה באיכותם ובחשיבותם החלטנו להעביר את מרבית הקורפוס המחקרי של קשב להצגה באתר "העין השביעית". נדמה לי שאין לכך אכסניה טובה מזו...
יזהר באר הוא מנכ"ל ומייסד עמותת "קשב"