מרכז השלטון המקומי בישראל, הגוף שמאגד תחתיו את כל העיריות והמועצות המקומיות בישראל - מבקש להסיג 20 שנה לאחור את חופש המידע בישראל. המרכז הוציא בשבוע שעבר פנייה נרגשת אל שר המשפטים, המבקשת לבטל את האפשרות להגיש בקשות חופש מידע פרטניות לרשויות המקומיות. כתחליף מציעים בשלטון המקומי להגדיר מהו מידע "שגילויו נדרש לציבור" והוא יפורסם באתרי האינטרנט של הרשויות. כל מידע אחר יישאר חסוי. הסיבה המוצהרת: בקשות חופש מידע יוצרות עומס על הרשויות ולעיתים הן טורדניות ומשמשות את המבקשים כדי למתוח ביקורת על הרשות.

הרשויות המקומיות, כמו גם משרדי הממשלה, אכן סובלות מעומס נוסף בשל חוק חופש המידע, אולם מדובר בעומס שמקורו בהתעוררות אזרחית בריאה המבקשת לדעת כיצד מתקבלות החלטות במועצה, מדוע חלקים מסוימים בעיר נראים כך וחלקים אחרים נראים אחרת, כמה עלה האירוע שקוים בהפרדה, כיצד קרה שדווקא מקורב א' לראש העיר הוא גם מי שזכה במכרז להסעות התלמידים ועוד ועוד.

נכון גם שלא פעם בקשת מידע היא כלי ניגוח פוליטי, בעיקר על ידי אנשי אופוזציה במועצת העיר. אך אם חוק חופש המידע מצליח להוסיף מידע מקורי ואמיתי לארגז הכלים של המשחק הפוליטי הדבר רק מוכיח את נחיצותו ולא להיפך. ישנם גם תושבים שמגישים מספר גבוה מאוד של בקשות, אך אילו הרשויות המקומיות היו עומדות בחובות הפרסום היזום המוטלות עליהן ולא מחכות לאזרחים מודאגים שיאלצו אותן לעשות זאת, רבות מבקשות המידע "הטורדניות" היו מתייתרות ממילא. נכון להיום הרשויות המקומיות אינן עומדות בחובות המוטלות עליהן, כמו למשל פרסום מידע סביבתי או פרסום הסדרי ניגודי עניינים של חברים בוועדות התכנון והבניה.

בשנים בהם השחיתות בעיריות ובמועצות גואה מצופה משר המשפטים שיגנוז את בקשת ראשי השלטון המקומי וידרוש ממשרדו לפעול באופן ההפוך: להגביר את הפיקוח על הנעשה ברשויות המקומיות

בקשתו של מרכז השלטון המקומי היא אם כן חריגה בחוצפתה, והיא חריגה גם בהיקפה: לא החרגה מהחוק של נושא או תחום מסויימים, אלא החרגה גורפת של השלטון המקומי כולו. אכן ישנם גופים ספורים המוחרגים מהחוק, וזאת לאחר דיונים מורכבים שנערכו בכנסת במסגרת ועדת חוק חוקה ומשפט אי אז בשנות התשעים. כך למשל הוחלט שהחוק לא יחול על גופים שפעילותם לא בהכרח מתקיימת בתוך מדינת ישראל, או גופים ביטחוניים שעיקר פעילותם קשורה בביטחון המדינה, כמו השב"כ, המוסד והוועדה לאנרגיה אטומית (בשונה, אגב, מארה"ב, שם חוק חופש המידע חל בצורה מלאה על גופים כמו ה-FBI, ה-CIA וה-NSA).

אך מה לשלטון המקומי ולמוסד לתפקידים מיוחדים? האם פקידי העירייה מבצעים פעילות ביון עלומה שיש להסתירה בכל מחיר? מדוע השלטון המקומי רואה עצמו כמי שלא חייב לתת דין וחשבון למשלמי הארנונה שלו על השימוש שהוא בה? הצעתו של המרכז לשלטון מקומי מנוגדת לתפיסה הבסיסית כי הציבור הוא בעליו החוקיים של המידע, ורק זרימה חופשית של מידע היא ערובה לתקשורת חופשית; והיא עומדת בסתירה מוחלטת לתפקידו של השלטון המקומי - לתת שירות ומענה לתושביו.

מטרתה האמיתית של הבקשה אינה מניעת סרבול וחיסכון במשאבים אלא יצירת מחיצה בין השלטון לאזרח. מקומה לא יכירנה במשטר חופשי המקיים מינהל תקין. היא נובעת בעיקרה מגאוות השררה ושכרון הכוח של ראשי מרכז השלטון המקומי המבקשים שהציבור יעזוב אותם בשקט, ימשיך לשלם מיסים ויתן להם לעשות כאוות נפשם מבלי לתת על כך דין וחשבון.

בשנים בהם השחיתות בעיריות ובמועצות גואה - רק כעת נעצרו 19 בכירים בשלטון המקומי, ביניהם ראשי עיר לשעבר, בחשד לעבירות שחיתות - מצופה משר המשפטים שיגנוז את בקשת ראשי השלטון המקומי וידרוש ממשרדו לפעול באופן ההפוך: להגביר את הפיקוח על הנעשה ברשויות המקומיות, לחזק את היחידה הממשלתית לחופש המידע ולהחיל את סמכותה גם על הרשויות המקומיות ולהפסיק את הכשל המתמשך בפיקוח ובהנגשת מידע בכל הקשור ברשויות המקומיות.

רחלי אדרי היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע, נידאל חייק הוא מנכ"ל עורכי דין למען קידום מנהל תקין