עסקת השוחד שבבסיס תיקי 2000 ו-4000 היא סיפור פשוט. סיפור שצריך להגיע לבית-משפט. אבל אם לא יגיע לשם, ההשלכות לא יהיו פשוטות בכלל. ההחלטה אם להעמיד לדין את נוני מוזס ואת שאול אלוביץ' משום שהיטו את הסיקור בכלי התקשורת שבשליטתם – בפועל, בניסיון או בהצהרה – עבור טובות הנאה כלכליות מראש הממשלה, היא החלטה מהי בעצם עיתונות.

זו אינה החלטה אם עיתונות היא רק עסק מסחרי או שהיא גם שירות ציבורי חיוני בדמוקרטיה מתפקדת. זו החלטה דרמטית הרבה יותר. פירושה הוא קביעה אם עיתונות היא עסק פרטי שיש לו אפס אחריות, שמותר לו להונות ולהזיק.

השאלה מהי עיתונות הולכת ונקברת תחת הררי ספינים, אפולוגטיקה וטיעונים למדניים שמערימים עלינו, מבכירי העיתונאים ועד אחרוני הצייצנים והבוטים. התשובה לשאלה מהי עיתונות פשוטה וברורה לכל פרח עיתונות ולכל קורא עיתון, ולכן נדרשים מאמצים אדירים כל-כך כדי לטשטש ולהעלים אותה.

החלטה לטשטש ולהעלים את תיק 2000 ואת תיק 4000, כלומר את העדויות והתיעוד הישירים והבלתי נתפסים לעסקאות שוחד בין מו"לים לראש ממשלה, היא החלטה להכריע בשאלה מהי עיתונות. ולהכריע באופן עקום, פסול והרה אסון.

זכויות מיוחדות

עיתונות קיימת בחברה דמוקרטית עבור הציבור ולמען הציבור, ובשם הציבור. עיתונות מחויבת לדווח אמת, לנסות להציג תמונה מלאה, לחשוף מידע שמנסים להסתיר, לבקר את מוסדות השלטון והמשק. אין חולק על כך. גם מי שמעלים על נס את זכות הקניין הפרטי או סתם אוהבים להשתטות יודו בזאת, ולו כמשטח המראה לפיתולים מחשבתיים שונים ומשונים.

גם המו"לים והעורכים הכי ציניים ומושחתים יחתמו שזה נכון, אפילו אם האצבעות שלהם מוצלבות מאחורי הגב והפה ישתפל בעווית לא רצונית. בנימין נתניהו יגיד אמן על ההיגדים האלה, גם המו"לים מוזס ואלוביץ'. גם המומחים הבכירים שכל אחד מהם שכר וישכור כדי לטעון שהוא צדיק יסוד עולם.

עיתונות היא שליחות ציבורית ומוטלת עליה החובה לשרת את הציבור, לדווח אמת ולבקר את השלטון והכוח. אלו אינן רק סיסמאות או הגדרות מילוניות, אלא הסיבות הישירות והיחידות שבגינן העיתונות והעיתונאים זוכים לזכויות מיוחדות. זו הסיבה שעיתונאים זוכים לחיסיון שאזרח רגיל לא זוכה לו. זו הסיבה שבגינה הם יכולים לטעון בתביעות לשון הרע להגנה משום שהם מיישמים "עיתונות אחראית".

זו גם הסיבה לכך שהם זוכים לגישה למקומות ולמידע שאזרחים רגילים לא זוכים לה. זו הסיבה שהם מקבלים, או לפחות אמורים לקבל, יחס מיוחד מכוחות הביטחון. זו הסיבה שהמדינה מממנת במיליארדים עיתונות, באופן עקיף על-ידי פרסום מנדטורי ובאופן ישיר בשידור הציבורי. זו הסיבה, ולא משום שעיתונאים הם חלק ממערך מסחרי שאמור להשיא רווחים לבעלים.

נוני מוזס הציע לבנימין נתניהו הצעת שוחד: להטות את הסיקור בקבוצת התקשורת שבבעלותו כדי לסייע לקריירה הפוליטית שלו בתמורה להחלשת קבוצת תקשורת מתחרה, של שלדון אדלסון. זו עובדה שאין עליה חולק. היא מתועדת, מוקלטת. הדיל בין אלוביץ' ונתניהו היה אותו דיל: הטיית הסיקור בכלי תקשורת תמורת טובות הנאה כלכליות.

האם נתניהו התכוון לכך? האם הפעיל לשם כך את כוחו השלטוני? שיברר בית-המשפט. האם הם התכוונו לכך, או שרק בילפו? האם העסקה יצאה לפועל? שיברר בית-המשפט. אבל אם עסקאות כאלו לא ראויות לבירור משפטי, הרי שיש כאן הכרעה משפטית, ציבורית, דמוקרטית, חותכת והרסנית שלפיה אין שום משמעות לתקשורת במדינה דמוקרטית חוץ מסיפוק צרכיו ורצונותיו של בעל השליטה.

מהות לפני דו-מהותיות

החלטה למסמס באופן כזה או אחר את תיקי 2000 ו-4000 היא לא החלטה שאומרת שעיתונות היא כמו חנות ירקות או חברת ביטוח. זו החלטה שאומרת שעיתונות היא כמו חנות ירקות שיש לה רישיון למכור ירקות רדיואקטיביים, או כמו חברת ביטוח שמותר לה להשתמש בכל כספי הביטוח כדי לקנות ירקות בחנות הזו.

משום שעיתונות שאת הסיקור שלה לא קובעים האמת, ההגינות והשליחות הציבורית, אלא הרצונות והצרכים של המו"ל בכל רגע נתון, היא לא עיתונות. היא תרמית בקנה מידה אפי. והעובדה שתרמיות כאלה מתרחשות כל הזמן היא בדיוק הסיבה לנסות ולשנות את המציאות האומללה הזו, לא לתת לה חותמת של הפרקליטות.

הוויכוח על אופיה הציבורי של העיתונות לא נולד אתמול. בדיון הישראלי בסוגיה ידוע מאמרו של השופט אהרן ברק על עיתונות כגוף "דו-מהותי". כלומר, עסק פרטי שיש לו גם אחריות ציבורית. לגישה זו קמו מתנגדים משמאל ומימין, אבל המקרה של תיק 2000 ותיק 4000 בכלל לא נכנס לגבולות הדיון.

מה שמוטל על הכף בתיק 2000 ותיק 4000 אינו ערכים עיתונאיים אמורפיים למחצה ושנויים במחלוקת כמו אובייקטיביות ואיזון, אלא ערכים בסיסיים ומקובלים לכולי עלמא של הוגנות והגינות. מה שמוטל על הכף בתיק 2000 ותיק 4000 אינו דקויות של יחסי עיתונאי-מקור וחסיונות עיתונאיים, משום ששלושת כוכבי התיקים אינם עיתונאים, אף לא אחד מהם.

ההתנהלות המושחתת בעסקאות של תיקי 2000 ו-4000 לא נמצאת במתח הדו-מהותי המיוחד לעיתונות (נניח), אלא במציאות חד-מהותית בנאלית ופשוטה. גם לגוף פרטי לכל דבר ועניין אסור להטעות את לקוחותיו ולהזיק להם. כשמדובר במוצר שאכן יש לו גם היבט ציבורי, הרי שהנזק חמור עשרות מונים, אולם אלו גם כבר טיעונים לעונש, לא לשימוע לפני הגשת כתב אישום.

עיתונאים, מלומדים וצייצנים תומכי נתניהו, או כאלו שנמצאים על הפיירול של מוזס, מנסים למכור טענה נושנה שלפיה בעלים של כלי תקשורת יכול לעשות בו כרצונו. אבל זו טענה שקרית בעליל. האם מותר לבעלים של כלי תקשורת להורות לעיתונאיו להציג תמונת מציאות חלקית, מעוותת, חסרה? ברור שלא. להאדיר מושא סיקור אחד באופן מלאכותי, לרדוף את יריביו? ברור שלא. אין אדם רציני שיענה בחיוב על השאלות הללו. לכן מנסים להוסיף טענות והטעיות. הם מסבירים לנו שבין עיתונאים לבין המסוקרים שלהם יש מערכת יחסים, ובמערכת היחסים הזו יש תן וקח.

זה נכון: לפעמים עיתונאי יכול להחליט שבשביל לקבל מידע חשוב ממקור, הוא יוותר על פרסום מידע אחר, חשוב פחות. נכון, שיקולים כאלה נעשים כל הזמן על-ידי עיתונאים. הם חלק מהעבודה העיתונאית. לפעמים מדובר בהחלטות טובות וחשובות, לפעמים בהחלטות אומללות ומצערות. כל זה לא קשור לעסקאות השוחד שנחשפו בתיק 2000 ותיק 4000. זהו קו ההגנה של אנשי מוזס. הוא יכול אולי לשמש אותם בבית-הדין של ההיסטוריה (רק על מנת שיוכח כשקרי בפני עצמו). אבל הוא לא יכול בשום פנים ואופן לשמש את הבוס שלהם כדי להימנע ממשפט.

ראש הממשלה בנימין נתניהו לא רקם את העסקאות עם עיתונאי. הוא רקם אותן עם המו"ל. ומי שרקמו את העסקאות עם ראש הממשלה לא היו עיתונאים, אלא מו"לים. מו"לים לא נפגשים עם ראשי ממשלה בתור מקורות עיתונאיים, והמטבע שהם סוחרים בו הוא לא סקופים. מה שעבר מצד לצד בעסקאות האלה לא היה מידע, אלא כוח שלטוני, כסף וטובות הנאה.

על הספסל

נוני מוזס ושאול אלוביץ' נמצאים עכשיו כפסע מספסל הנאשמים, אבל על הספסל ממתינים וצופים שחקנים אחרים, חזקים וכוחניים, ששולטים כמעט בכל המידע והחדשות שנכנסים לנו לראש וצפים לנו בפיד בפייסבוק: לן בלווטניק, אוליגרך מהעשירים בעולם, שהוא גם בעל השליטה ברשת 13 וחברת החדשות שלה. יצחק תשובה, טייקון מהעשירים בישראל, שהוא גם בעל מניות מרכזי בקשת 12 ובחברת החדשות שלה. מרים ושלדון אדלסון, אחת המשפחות העשירות בעולם, שהיא גם הבעלים של "ישראל היום", העיתון הנפוץ בישראל, ושל "מקור ראשון". אלי עזור, טייקון תקשורת שמחזיק ב"מעריב", "ג'רוזלם פוסט" ותחנות רדיו אזורי.

מעל כולם עומדת חרב הביקורת הציבורית: האם כלי התקשורת שבבעלותם משרתים אותם, במקום את הציבור? נגד כולם יש טענות שכך הדבר. נגד חלקם יש גם ראיות, נסיבתיות או אחרות. נכון לעכשיו, האנשים הללו ודובריהם יכחישו זאת בכל פה ומעל כל במה. הם יפחדו מההשלכות הציבוריות, המשפטיות, הפליליות. אבל אם הפרקליטות תקבע שלנוני מותר ולשאול מותר, הם יפסיקו לפחד.

החלטה לסגור או לטשטש את תיקי 2000 ו-4000 היא איתות ברור לכל האנשים האלה, שעוסקים כל היום וכל הלילה בכוח. החלטה כזו תגיד להם שהכוח כולו אצלם. שאין מה שמגביל אותם. שכלי התקשורת שבשליטתם הוא בסך הכל עוד מכשיר שהם יכולים לעשות בו כרצונם, ללא אחריות, ללא מגבלות. מכשיר שהם יכולים לקנות באמצעותו ראש ממשלה, ואם ראש ממשלה אז בוודאי שגם שר, פקיד בכיר, ראש רשות, ולמה לא שוטרים או שופטים, אם כבר?

סגירה או עמעום של תיקי השוחד 2000 ו-4000 יהיו מתן רישיון להרוג לכמה מהאנשים החזקים בישראל. רישיון להרוג את הדמוקרטיה הישראלית.