איזו חגיגה של הדמוקרטיה זו היתה. העם יצא לבחור את נציגיו בכנסת ה-22, והתקשורת החופשית כנציגת הציבור, סיקרה ועזרה לצופים להבין טוב יותר את התמונה הפוליטית, כמיטב המסורת הדמוקרטית. אלא שהעם – הבוחר, הצופה וזה שבשבילו קיים השלטון - כלל לא היה חלק בסיפור. בשום במה מרכזית בתקשורת ובשום שלב במערכת הבחירות, לא נוצר עניין מיוחד במשמעויות החברתיות והפוליטיות של הבחירות ותוצאותיהן. ובשביל להסביר מה קרה לרמת המסרים והשיח בבחירות, מעבר להאשמת הפוליטיקאים בפופוליזם, כדאי להתחיל מכאן.
בין הנושאים החשובים שלא זכו לסיקור מספק היו המשמעות הסוציולוגית של קהילה אזרחית שלא מצליחה להגיע להכרעה פוליטית; המשמעות של אחוזי ההצבעה המפתיעים בקרב האזרחים הערבים; התהליכים החברתיים שעברה הציונות הדתית עד לייצוגם בכנסת על ידי אישה חילונית; מעמד הביניים ויחסיו עם הזהות הליברלית המשתנה; ייצוגו הפוליטי האפסי של השמאל האידאולוגי בקרב אזרחים יהודים; יחסי האמון המעורערים של תושבי הפריפריה עם מוסדות השלטון; היעלמותם מהבחירות של נרטיבים פוליטיים גועשים כגון המאבק העדתי העכשווי (המזרחי והאתיופי) וסוגיית השטחים הפלסטיניים, ועוד.
מפלגות שדיברו על ערכים, תפיסות עולם והנהגה של חברה במשבר, נדחקו לשוליים. מחרחרי ריב ומדון שהתמקדו בבורסת המנדטים - קיבלו ראיונות נרחבים. כשמועמדים דוגמת משה פייגלין ועמיר פרץ ניסו לדבר על ההצעות שלהם לשינוי המציאות החברתית והפוליטית (בעמדות מנוגדות לחלוטין), הם נתקלו בחומת שעמום וציניות והתבקשו לשוב ולטרחן את הסיפורים הפוליטיים - מי חבר עם מי, למי משתלמת איזו עסקה ולמי כדאי "ללכת על הראש" של מי. במקום לראיין את איתמר בן גביר על חזונו לגבי החברה הישראלית, מתעכבים איתו על מידת היעלבותו מבצלאל סמוטריץ'. במקום להתעמק עם איימן עודה במשמעות המודל האזרחי של חברה רב-לאומית, מחטטים בפצע סירובו של בני גנץ לקיים איתו משא ומתן.
כל ספין שקוף ומרושע קיבל בתכניות האקטואליה במה רחבה והפצה בחינם, עם דיון באולפן בין פוליטיקאים ניצים על נכונותו או אי נכונותו של האייטם. כמס שפתיים ציינו הפרשנים והמגישים לאחר מעשה שמדובר למעשה בספין. כאילו היו אבירי התקשורת בתוך סחרחורת עוצמתית שסוחפת אותם באוויר, תוך כדי זעקתם החלושה "אותנו אי אפשר לסחרר".
השיח הפנים ברנז'אי (תקשורת-פוליטיקה) שבעבר היה בשולי הסיקור הפך לנושא המרכזי עליו מוכנים לשוחח באולפנים. זירת הטוויטר - הזניחה למדי בקרב הציבור הכללי - הפכה לכיכר העיר. פרשנים שהתייחסו לציבור הבוחר - out, פרשנים שהתייחסו אך ורק למושאי הבחירה וסביבתם - in.
אחרי הבחירות ערוצי החדשות התחרו ביניהם בגאווה מי היה הקרוב ביותר לחיזוי כמות המנדטים. לכו תאשימו אחרי זה את הפוליטיקאים בפופוליזם וגימיקים תקשורתיים שנועדו למשוך תשומת לב
ובכלל, תחום הפרשנות תופס תאוצה וזמן מסך יותר ויותר. כל נציג זוטר של הברנז'ה נהיה פרשן פוליטי מוסמך, החל מיועצי תקשורת, שדרנים ופוליטיקאים לשעבר שמפטפטים את עצמם - ואותנו - לדעת. כדאי לשים לב גם לסוג הפרשנים שממלאים בימינו את המסך. אלו לרוב מייצגים עמדה פוליטית שטוחה ומשמשים כמחליפים של ח"כים שנבצר מהם להגיע, על חשבון אנשי רוח ואקדמיה שהיו יכולים להוסיף ערך ממשי לניתוח והבנת המציאות. עם פרשנות כזאת, עדיפה כבר המציאות.
בחקר תקשורת ההמונים, קוראים לקרקס הזה "אינפוטיינמנט" (Information + Entertainment), חדשות ושעשועים. ואכן התופעה מגיעה לשיאה במערכת בחירות, עם בידור טהור שהולך ומקצין כל שנה, במסווה של תוכן אמיתי. תכנית הריאליטי הגדולה במדינה, עם סיקור בכל הערוצים, פרומואים, גרפיקה מתוחכמת, פסקול מותח, נבואות זעם, וניסיון לייצר הרבה אקשן. ולאחר הבחירות, ערוצי החדשות התחרו ביניהם בגאווה מי היה הקרוב ביותר לחיזוי כמות המנדטים. לכו תאשימו אחרי זה את הפוליטיקאים בפופוליזם וגימיקים תקשורתיים שנועדו למשוך תשומת לב.
חשוב להבין - לא נתניהו לבדו או אף פוליטיקאי בודד אחר, היו אלה שהצליחו לדרדר את התרבות הדמוקרטית בישראל. לפני הכל, היה זה שיתוף הפעולה ההרסני בין הפלטפורמות המסחריות בתקשורת לבין אלו שהיו מעדיפים להשאיר את השיח ברמה הזו.
הכותב הוא דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב ויועץ תקשורת לשעבר