1. ריצוד קטן בצד
כמה שניות מתעכב הקורא הממוצע על הקריקטורה היומית/שבועית המחכה למבטו, תמיד באותו המקום, באותו הפורמט? צדק הקורא מנשה בן–מאיר, מורה מזכרון–יעקב, כשטען, במכתבו למערכת המוסף "ספרים" של "הארץ" (31.3.04), כי "במקרה המוצלח, קריקטורה מזמינה התבוננות מפענחת של דקה או שתיים, נופל האסימון וממשיכים הלאה". במכתבו, המרגש והחשוב, מבקש אותו אזרח אכפתי ורגיש "להפר את הנוהל המקובל" ולפנות את הקוראים/המתבוננים לתת מבט נוסף בקריקטורה של ערן וולקובסקי ( "ספרים" 10.3.04), שאותה מצא "אפקטיבית, יורדת חדרי בטן, מדירת שינה ובלתי נשכחת". אכן כן, מתואר בה זוג בורגנים נינוח בערב שגרתי על הספה, מול החדשות "המשמימות": "14 פלשתינאים נהרגו הבוקר בפעולת צה"ל ברצועה". ובצדק נרעש הכותב מן החברה הישראלית האדישה, הקהויה, המדחיקה, המשתקפת במראת המאייר, ובצדק הוא מאשים את הדור הזה בהפיכת ההדחקה וההכחשה "לאסטרטגיית קיום, לנוהל נפשי קבוע".
כמו הקריקטורה שבה הוא דן, גם מכתבו של בן–מאיר עוכר שלווה וראוי שימשיך וירדוף את כל מי שקרא וייקרא לייסר ולשאול את עצמו, כיצד הוא מגיב על דיווחי התקשורת? עד כמה הוא אדיש/אמפתי לזוועות המוגשות לו? האם הוא מביע מחאה כלשהי?
אבל מכתבו של הקורא, כמעט מבלי שנתכוון לכך, מעיד במידה לא מבוטלת גם על יחסו של הקורא הממוצע אל החיה הזו - קריקטורה. "קצת הומור, קצת סאטירה, קצת גרוטסקה ושלום על ישראל". למעט מקרים בודדים של קריקטורות פרובוקטיביות, הכוללות מרכיבים הפוגעים בציפור נפשו של מגזר זה או אחר, דומה שהציבור סבור כי אין כל טעם להוסיף ולהכביר עליהן מלים.
האם זה מפני המבוכה מול תמציותו של המדיום המדבר בעד עצמו וכמעט ואינו נזקק למלים? מפני שמבוגרים רבים, עדיין, רואים ב"ציורים" דבר מה ילדותי, פשוט, מובן מאליו? או דווקא מתוך מחשבה שהתייחסות למדיום ויזואלי מצריכה איזו הכשרה "אמנותית", מחשבה העשויה להביא לאותו אלם המאפיין את ההדיוט המבקר במוזיאון וחש חוסר אונים מול "קשקוש ממוסגר"? ואולי, במציאות שבה תמונה מרצדת הנה חלק בלתי נפרד מן הסלון הישראלי, מתפקדת גם הקריקטורה כמעין תואם מסך מודפס. זו גם זו צריכות להראות דבר מה חריג כדי שמישהו יטרח לתת בהן מבט שני.
2. הלו, אתה מסתיר לי את המציאות עם המלים שלך...
יאיר לפיד, הרואה עצמו, אלוהים יודע באיזו מראה מעוותת, כ"עיתונאי מזרח–תיכוני מזיע", קיבל על עצמו משימה עיתונאית ממדרגה ראשונה: מבחן כביש למרצדס מייבאך, המכונית היקרה ביותר שהגיעה לישראל אי פעם - שבעה מיליון שקלים מחירה.
"השאלה הגדולה", מקשה העיתונאי הפרולטר בן פרולטרים, "שבימים כתיקונם נוהג ב’וולוו’ שנת 99’, עם שני כסאות ילדים ועטיפות של במבה" (השמעתם, ממש כאחד האדם!), היא "מי קונה אוטו בשבעה מיליון שקל". "התשובה הסבירה", לפי לפיד, "מי שבשבילו שבעה מיליון שקל זה לא כסף. ביל גייטס, למשל". הוא גם מציע לביל גייטס סחבק, מה לעשות בה - לדפוק חארקות בסיאטל. "הייתי שם פעם", הוא מספר בנונשלנטיות, "אם אתה מגיע מכיוון ההר יש ירידה דו–מסלולית מצוינת לכיוון המפרץ".
איור: אסף חנוכה
לא אתעכב כאן על עולמו הרוחני של לפיד, שמביא אותו לחבב פעלים כמו "לדפוק" ו"לטחון לה את הצורה" לפחות זהו עולם אותנטי, עולמו של גבר–ילד מצ’ואיסטי המקבל ממכונית "זקפה מוטורית" (ושוב הוא מבקש שתסלחו נא לו על הביטוי). מה שמחליא אצל לפיד הוא הקלילות שבה הוא מזייף תדמית של "אחד מהחבר’ה", עוד אחד שיושב אצל שלום בקפה ומקטר כמה קשה לחיות פה, עם המשכנתא על הדירה הממוצעת בחולון (שאליה הוא משווה את רוחב המייבאך). "קניתי בשבוע שעבר", הוא מתעווז עם החבר’ה בקפה השכונתי, נותן להם למשש את העור המשובח של הכסאות. "אם פעם אהיה עשיר באמת", הוא מפנטז, "אקנה נעליים מעור כזה בדיוק".
שלום מהקפה ("מהקפה" מתפקד כמעין שם משפחתו של פלוני–עממי שאינו ראוי לשם) לא בדיוק קונה את זה, בחוכמתו העממית כי רבה. לפיד, נפש ענוגה שכמותו, מתאר את תגובתו למראה המכונית ש"קנה" כ"אינה ראויה לדפוס". שלום יודע טוב מאוד כי גם אם המכונית איננה של לפיד בפועל, הרי שבעלות עליה איננה בבחינת פרכה מוחלטת יחסית למציאות הישראלית, לפיד הנהנתן, הידוען, בן השר, המפרסם בנק, קרוב אל ביל גייטס הרבה יותר מאשר אל החולוני הנאבק לשלם משכנתא. והוא גם יביא רייטינג גבוה לעיתון הכי נפוץ במדינה - בגלמו שילוב מוחץ ובו–זמני בין ידוען עשיר, משת"פ אילי ההון, לסחבק מהשכונה, מושא פנטזיה המפנטז בעצמו פנטזיה פרולטרית על נעליים. רחמו, אנשים טובים!
גיליון 50, מאי 2004