"בשביל מה בדיוק זה טוב?", זכור לי ששאלתי את בתי, בת 12 וחצי, אי-אז לפני אי-אלו חודשים, כשבישרה לי שפתחה עמוד בפייסבוק. "כדי לצ'טט עם חברות", אמרה, ואני דווקא שמחתי.
בתי לומדת בבית-ספר מרוחק, כל חברותיה נטועות אי-שם בכל מיני שכונות ירקרקות בצפון העיר – אדרבה, שתצ'טט לה כאוות נפשה, אמרתי לעצמי בשמץ של קורת רוח, והרי גם צ'יטוט הוא סוג של שיחה. עם זאת, כאשר הציעה לי לפתוח עמוד משלי ולהיות חברתה, סירבתי בנימוס. "אני מעדיפה אותך בגרסתך הבלתי מקוונת", הסברתי, ובחמיצות מה הוספתי: "וחוץ מזה, אין לי חשק וזמן להיות מותקפת בהצעות לחברות מצד מיליון בנות 12".
לא חלפו ימים רבים וכבר סיפרה לי ברוב גאווה על הישגיה החברתיים: "יש לי כבר 47 חברים בפייסבוק!". "אני רק מקווה שאת לא עונה לזרים...", אמרתי, וכבר פצחתי בהרצאה שכבר מזמן שאלתי את עצמי מתי לשאת, על סכנות האינטרנט – "ברור שלא", הרגיעה אותי, ואף התנדבה לספר לי מי הם חבריה. מלבד חברותיה וחבריה לכיתה היו בין חבריה המקוונים גם לא מעט מבוגרים שנענו להצעתה: בן-דוד בוגר, בת-דודה, דודה מאמריקה ואביה רך הלב, שלא היה מסוגל להשיב את פני בתו ריקם.
"אבל...", שמעתי את אחיה הצעיר, בן תשע וחצי, מקשה בקול קטן, כשהתרברבה באוזניו שכבר יש לה 60 חברים, "בשביל מה בעצם את צריכה את כל החברים האלה?". "זה כיף!" אמרה ולא יספה. למחרת נולד לפייסבוק משתמש חדש.
ואני עדיין הסתכלתי על צדו הטוב של המטבע: הילד יתנסה בכתיבה ובניסוח, בארגון דף מקוון, ישכלל את כישוריו התקשורתיים...
"טוב, טוב", הייתי מפטירה כעת אל מול "אבל אני באמצע צ'ט!", ומוותרת ונותנת עוד חצי שעה ודי. מפטירה משהו בדבר התצלומים שעל המסך – כל מיני אלילי נוער וכוכבים נולדים – שחקני קולנוע, מוצרים.
"למה יש כאן תצלום של דוריטוס?".
"אה, זה כי עניתי על חידון 'איזה חטיף אתה הכי אוהב'. יובל שלח לי. הוא הכי אוהב...". לא רציתי לשמוע איזה חטיף יובל הכי אוהב, או באיזה מקום מ-1 עד 5 בריטני ספירס מדורגת אצל אביגיל.
לא רציתי שהספוגים היעילים הללו, מוחותיהם של ילדי, יתמלאו בכל אותם דברי הבל. ומצד שני, לא יכולתי לשאת את התנשאותי, את הצורך שלי להפטיר את דעתי בכל אחת מן הפעמים שעברתי על יד הצג. פער דורות שכמותך, גערתי בעצמי. שבתי והסברתי לעצמי את מה שאני שבה ואומרת להורי, שהעולם השתנה, שצריך להכיר בכך. כל פסיכולוג מתחיל, הטפתי לעצמי, יגיד לך שזהו מתכון להרס יחסים, שאם אינך רוצה לאבד את ילדייך עלייך לעשות מאמץ, למצוא עניין במה שמעניין אותם, לתת להם להוביל אותך אל עולמם...
אמש ניצלתי את ההזדמנות וכשבני הזמין אותי לראות את התמונות החדשות שלו בפייסבוק (על סקייטבורד בתנוחת בארט סימפסון, אחותו צילמה), ביקשתי, אם אפשר, אם אין בכך פגיעה בפרטיות, סיור מודרך בפייסבוק.
ילדי נענו בשמחה. ואני רציתי לאחוז ברגע הזה, קצר המועד, שבו הם עדיין נותנים בי אמון, עדיין משתפים אותי בחייהם. והרי זה חשוב יותר מכל השטויות הניבטות אלי מן הצג, חשבתי, מול חזהו השרירי של טיילור סוויפט, מול הגביעים של דנה שהשיגה שיא ב"קומבו-משחק מלחמתי מדליק", מול הפרסומות, ובעיקר מול מסרים עילגים –
"איך הסרט?". "קורע!!!!!!!!". "ראית את הגול הענק של הזה החדש?". "ענק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!".
"מי זה הזה החדש?", התעניינתי, "אין לו שם ספציפי?", החמיצות הסתננה שוב אל קולי.
"לא זוכרת...".
"קוראים לו דרשוולי", הפתיע בני ושלף את השם. ושוב הפתיע כשענה לשאלת אחד, נדב, שהתעניין "מה המצב?" בתשובת המדף "בסדר. מה קורה?".
"קורה שמישהו כותב יותר משתי מלים?", חקרתי, לאחר עיון ביבול תגובות למסר "אני נוסעת לים המלח": "תבלי", "תכייפי", "כיף לך...".
"מה זה נותן לכם, תשובה כזאת?".
"זה כיף שמישהו מגיב. זה מראה שמתייחסים אליך".
"למה כל החידונים והדירוגים פה הם רק על זמרים?".
"יש גם על סרטים ותוכניות".
"ונניח שתרצו לדרג ספרים? זה אפשרי?".
"כן, אבל אף אחד עוד לא עשה את זה, אז זה קצת מסובך. אין לזה פורמט מוכן".
"ולמה שלא תכתבו על ספרים שאהבתם? הרי אתם אוהבים לקרוא...".
"אמא, אף אחד לא יגיב לזה".
"שווה לנסות...".
"אני לא מנסה".
בשלב זה צץ רעיון חתרני במוחי. "מה דעתכם", הצעתי, "מה דעתכם שאני אכתוב המלצה, למשל על הספר הזה שקראנו עכשיו וכל-כך נהנינו...".
"על ולאד הערפד? בחיים לא!".
"אבל שניכם חשבתם שזה ספר מצוין, מצחיק...".
"אמא! בדף שלי את לא כותבת על ספרים!".
"רגע, תהיי פתוחה, זה רק תרגיל. אם יהיו תגובות קשות נסביר להם שזה היה תרגיל. בשביל העבודה שלי, ל'העין השביעית'...".
"לא! לא אצלי בדף! וגם לא אצלו! אל תיתן לה! יגידו שאתה חננה!".
"ומה אתה אומר?".
"אהה...".