שבעים מהמונדיאל ומותשים מהחום מגיעים מדורי הספורט לעונת הכדורגל החדשה, וכך גם נראים מוספי הפתיחה. את מקומם של ארבעת מוספי המונדיאל מלפני שלושה חודשים, גדושי העמודים ושופעי היצירתיות, תופסים השבוע שלושה מוספים בינוניים למדי, שמנסים לשלם את המס השנתי במינימום השקעה.

לפני עשר שנים היו המוספים האלה להיט בקרב אוהדי הכדורגל, אלא שעולם האינטרנט כירסם ביוקרתם. אחרי שבשנים האחרונות מיצו מוספי הפתיחה כל גימיק וראיון נוצץ, נראה שאגפי היצירתיות ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" הרימו ידיים. עמודי סיקור הקבוצות הם הבסיס, עוד קצת סטטיסטיקות, שער, עמוד תוכן, ועל מה שנשאר מלבישים שתיים-שלוש כתבות. "הארץ", כהרגלו, נותר עוף שונה משני אחיו, וככזה גם גורף יותר עניין וזמן קריאה. ב"ישראל היום", לא התפלאנו, שוב ויתרו על התענוג.

התחושה היא ששני היומונים הגדולים הרימו ידיים מראש. מוספים כאלה הם ההזדמנות להפגנת כוח ויצירת תחושה שהשמועות על גסיסת הפרינט היו מוקדמות. אם היכולת באימון המסכם של קבוצת כדורגל עשויה להעיד על הצפוי במשחק, אפשר רק לקוות למען העיתונים שהפתיחה הצולעת לא תעיד על התנהלותם בעונה עצמה. הנה מה שקיבלנו מהמוספים המיוחדים:

"ידיעות אחרונות": סטנדרטי, ממלכתי, מנופח

התוכן המעניין הוא דווקא בעמודי סיקור הקבוצות, שבדרך כלל מספקים תפאורה לכתבות מגזין מושקעות. קיבלנו פרויקט נחמד: שחקן מכל קבוצה הופגש עם האישיות שהוא מעריץ. הבחירות ברובן היו סטנדרטיות: טאלנטים מעולם הספורט, הטלוויזיה והבידור.

בכל זאת נרשמו כמה הפתעות: קובי דג'אני מאשדוד בחר באלון חילו, מחבר הספר "אחוזת דג'אני"; רן קדוש מבני-יהודה פגש בטייקון הביטוח שלמה אליהו; ואביתר אילוז מהפועל באר-שבע הלך על ראש העיר שלו, רוביק דנילוביץ'. תצלום, 250 מלה מרפרפות ועברנו הלאה.

הכתבה המרכזית היא ראיון חגיגי עם מאמן הנבחרת לואיס פרננדס, אישיות צבעונית ומרתקת. אלא שקשיי שפה ותיווך של מתורגמן צרפתי הפכו את הסיפור לעיסה משמימה של ממלכתיות. השער הוא איור על הקרב היוקרתי בין הבעלים של מכבי חיפה למכבי תל-אביב, המשך לחילופי מהלומות מילוליות בין ראשי הקבוצות שב"ידיעות" ניסו לנפח בשבוע שעבר, ללא הצלחה גדולה. פרויקט השחקנים הציל את הסחורה מטביעה. 32 עמודים. ציון: 5.

"הארץ": באים מאהבה

תצלום השער לא מריח את העונה החדשה. אפשר לשים לוגו של "זמנים מודרנים" או "למשפחה", וזה ייראה טבעי לחלוטין. זהו השער היחיד מבין השלושה שרואים בו כדור, ולמרות זאת הוא לא נראה כמו מוסף כדורגל.

בטור הפותח כתב שלומי ברזל כי לפני גמר המונדיאל בדרום-אפריקה, שבו נכח, הוא סימס לסגנו בעיתון כמה היה רוצה להיות עכשיו דווקא במשחק בין שמשון תל-אביב לבני-ג'דידה. גם בקודש הקודשים של הכדורגל העולמי, ברזל מתגעגע ליציעי העץ באורוות של פעם. זה הכדורגל הישראלי האותנטי, על כל תחלואיו. המוסף מבית שוקן בוחר בקו עממי, אך בלי להתחנף לקוראים ולהתקשט בתמונות של ברק יצחקי ואיתי שכטר. התוצאה היא טעימות מעניינות מעולמם של שופט כדורגל, מאמני נוער, אוהדים צעירים ואבות שמגדלים את דור ההמשך. המשותף לכולם, ככתוב בכותרת השער: "באים מאהבה".

יש גם כפולת "מצב משפחתי" מאת הצמד אבנר ורלי אברהמי, בכיכוב משפחתו של אבי לוזון, וכתבה שאותי ריתקה במיוחד על תקשורת הספורט בישראל. שני ציטוטים מעניינים ממנה:

חמי אוזן, עורך ספורט וואלה: "אנחנו רוצים לדעת הכל על גיבורי הספורט שלנו, אבל האופן שבו אנו מתעסקים איתו הוא באמת שטחי. זה נובע מתוך הרגל של שנים. ככה אנחנו רואים וככה אנחנו מסקרים ספורט - בעזרת אקסיומות שרצות לאורך שנים. כולם כבר יודעים מי רע, מי טוב, מי מכוער ומי יפה. ונורא קשה לשנות תדמיות". אלון עידן, "העיר": "ככל שאמצעי התקשורת מסקרים בצורה הולכת וגדלה מוצר נחות יחסית, למה שיהיה צורך לשפר אותו?".

בסך-הכל גיליון חינני וראוי, שאיכותו בפשטותו הכובשת. מצטרף לרזומה המכובד של מוספי "הארץ" מהשנים האחרונות. 36 עמודים. ציון: 7.

"מעריב": ממוחזר, סטטי, בלי אוויר

שער כרומו, המון צבע לבן והרבה סטטיות. ניחוחות כדורגל אין, אווירה של מגזין לאנשי הצווארון הלבן יש גם יש. לב המוסף הוא ראיון ארוך עם מוני הראל, הבעלים של האלופה המצליחנית הפועל תל-אביב. הסיפור הגדול אינו בראיון עצמו, אלא במה שמאחוריו: הוא מסיים כנראה כמה שנים של ניכור, התעלמות והחרמה מצד המועדון כלפי העיתון. הראל, המככב בשער חגיגי של "מעריב", נועד גם לאותת ל"ידיעות", שנהנה בשנים האחרונות מהברוגז והרוויח סיפורים בלעדיים.

נוסף להראל יש שני ראיונות סטנדרטיים וממוחזרים עם יניב קטן ממכבי חיפה ולירן שטראובר ממכבי תל-אביב. ניסיון לצאת מהשטנץ של סיפור גורף רייטינג עם כוכב-על הוא הראיון (עוד ראיון) עם השופט אלי חכמון. הסוכרייה כאן היא מסגרת על המקצועות שבהם עוסקים שופטי הליגה (חוקר ביאחב"ל, מאמן כושר של נבחרת הנשים בכדורסל, יועץ למערכות כיבוי אש, רואה חשבון).

אבי רצון, בטור הפותח, דירג את מאמני הליגה לפי איכותם. במקום האחרון הציב את דרור קשטן. האומנם קשטן הוא המאמן הכי חלש? רצון הסביר כי המקום האמיתי של קשטן הוא דווקא באמצע, אבל כמו שדמויות חשובות בפוליטיקה מעטרות את המקום ה-120 ברשימות לכנסת, כך החליט לעשות לקשטן. בכך הוציא את כל האוויר מהאייטם. עמודי סיקור הקבוצות, שקושטו בתמונות קבוצתיות רגילות, היו שגרתיים, אבל ניכר בהם מאמץ אסתטי. 48 עמודים. ציון: 5.

"ישראל היום": סוגרים עניין בארבעה עמודים ושתי דקות

"ישראל היום": מדור הספורט פתח עונת כדורגל רביעית ברציפות עם אפס השקעה: ארבעה עמודים ברוטו. לספורט של שרוליק יש כוחות עריכה וכתיבה טובים להפקת מוסף איכותי, אבל הקודקודים בעיתון ממשיכים במדיניות תמוהה של דיכוי הספורט וקוראיו. אם בימי חול הספורט אצלם נדחס למסגרת צרה ואכזרית של שני עמודים, מה נבקש יומיים לפני המחזור הראשון?

כפולת עמודים שהוקדשה לנבחרת המשפיעים של הליגה (בשער: אבי לוזון, בקישור אבי בר ואלי עזור, מנהלי הערוצים לעשירים בלבד), ראיון עם אחד השחקנים הקשישים בליגה וטור של רון קופמן סגרו עניין תוך שתי דקות. ציון: לא עולה שלב.

4 קטנות

גם בוואלה פותחים את הליגה. מבין הפרויקטים של האתרים לעונה החדשה, שוב בולט וואלה מעל כולם עם אזור מיוחד ובו שפע כתבות רוחב מעניינות ומחכימות. אם היו מדפיסים את זה, התוצאה היתה מוסף מנצח באיכות ובכמות. תענוג.

אפילו לא 25 שניות. בהמשך לטור הקודם על קידום המכירות האגרסיבי באתר ערוץ הספורט לגביע הטוטו, תוך דחיקת כותרות כמו ההישג לשחייה הישראלית באליפות אירופה, ראוי לצטט את אבי אורנן מ"מעריב", שכתב השבוע בטור ביקורת טלוויזיה:

"שישה ערוצי ספורט עובדים בארץ, חמישה מהם בתשלום מיוחד, כשבין היתר זכות הקיום שלהם נומקה באפשרות לפנות לכל נישה. ועדיין, פרט ליורוספורט, אף ערוץ עברי לא טרח לשדר ולו יום אחד מהאליפות. עזבו יום, אפילו לא את ארבע הדקות שהביאו לגל נבו מדליה, או את 25 שניות התהילה של גיא ברנע בדרך למדליה שלו".

המתחסדים. ערוץ הספורט רוצה לספר לקוראיו איך מתבטא יו"ר בני-לוד בלי שהאתר יצטרך להתלכלך. כאילו שהקוראים לא ניחשו את הסוף. על זה נאמר: טובלים ושרץ בידם.

רק 6 מיליון. בטלספורט מציינים מבצע הנחות חסר תקדים עבור אוהדי ווסטהם.

לתגובות: yegerm9@walla.co.il