איתן יריב, אחד מהמתמודדים באודישנים ל"מאסטר שף", הציג את עצמו כמנכ"ל של מלון עסקים בפתח-תקווה. חיים כהן תמה: "איזה עסקים יש בפתח-תקווה?". מיכל אנסקי הוסיפה: "איזה מלון יש בפתח-תקווה?". התשובה בהחלט הפתיעה אותם: "וואו", אמר יריב, "[...] פתח-תקווה זה אזור התעשייה השני בגודלו בארץ של הייטק [...] כמות הייטק מטורפת. חברות ענק יושבות שם. עוברים בפתח-תקווה למעלה מ-200 אלף עובדים כל יום, שמגיעים לעבוד בפתח-תקווה".
אחר-כך פתח-תקווה חטפה מרביעיית השופטים את חבטות הלעג שהיא מורגלת בהן ("מסכנים אלה שבאים, מספרים להם על תל-אביב, ואז לוקחים אותם לפתח-תקווה והם לא מבינים מה אמרו להם", וכך הלאה). נניח שזה מצחיק.
תוך כדי כך, יריב בישל פיג'ואדה לא מוצלחת, שלימדה את אהרוני שהמתמודד "אינו מבין את המרחב הקולינרי שבו הוא פועל", והמנכ"ל החביב נשלח חזרה לפתח-תקווה. אחרי חיבוקי נחמה ממשפחתו, חזרה המצלמה אל רביעיית השופטים. ואז הגיע אחד מהרגעים האלה שבהם המציאות, בבלי דעת, מנקבת את בועת הריאליטי; שבהם נחשפים יצרים ואינטרסים אותנטיים.
"האמת היא", אמרה אנסקי, "שאם יש שם קהילה עסקית גדולה, אני יכולה לפתוח שם שוק". אהרוני, שבאינסטינקט הבין כנראה את המעידה, אמר לה: "את יכולה למצוא חתן". "גם נכון", היא אמרה. אבל חיים כהן לא ויתר. "אתה יכול לפתוח מזנון", הוא אמר לאייל שני. "ואתה יכול לפתוח את המסעדה הסינית שלך שם", פנה לאהרוני. כאילו שאין מספיק פרסומות בתוכנית.
כולם כמובן התגלגלו מצחוק. ואני, שפעם ראשונה צפיתי בתוכנית הזו, הבנתי את סוד ההצלחה של המצליחנים. מתברר שגם מי שאוכל להתפקע נשאר רעב. מי שיש לו הכל רוצה עוד.