היו שנים שבהן פתחו שמעון פרס ומקורביו פעמיים בשבוע את עמוד המאמרים של ה"ניו-יורק טיימס" בחרדה: הם ידעו שאחד מכותבי המאמרים הבולטים של העיתון, ויליאם ספייר, סימן מטרה סביב דיוקנו של פרס. היו אלו שנות ממשלת האחדות הלאומית, ימי הרוטציה בראשות הממשלה בין פרס ליצחק שמיר. ספייר ביטא אז הערכה לעמדותיו הנוקשות של שמיר, אבל מי שזכה בדרך כלל בתמיכתו היה "הילד הרע" של אותה ממשלה – אריאל שרון. ספייר ניצב לצדו של שרון כמעט בכל המאבקים שהתנהלו באותן שנים, וראה בו את הפוליטיקאי הישראלי שהיטיב מאחרים לקרוא את המציאות המזרח תיכונית.
הקשר בין השניים התהדק שנים אחדות קודם לכן. "אהבתי אותו", סיפר ספייר בראיון לפני שנים אחדות. "כשאף אחד לא רצה לדבר איתו בשנים שקרטר היה בשלטון, אני שמרתי איתו על קשר". באחת השיחות שאל אותו שרון: "למה אתה לא מתקשר לעתים קרובות יותר?". ספייר השיב: "אתה נשמע בדיוק כמו סבתא שלי". זכרונות המשפחה היהודית הניו-יורקית שבה גדל ליוו את ספייר בכל שנותיו (הוא נהג להזכיר גם את אידה ספייר, האמא היהודייה התובענית שגידלה אותו) והשפיעו על יחסו לישראל.
בראיון לירחון "וושינגטוניאן" לפני שנים אחדות אמר ספייר כי אינו מתחרט או מתבייש שהציג בעקביות את עמדותיו של שרון. "אלו הן גם עמדותי", אמר. "בעצם, לפעמים, הדעות שלי נציות אף יותר".
תמיכתו בשרון, בעיקר לאחר מלחמת לבנון הראשונה, היתה ייחודית. באותן שנים קשה היה למצוא ב"ניו-יורק טיימס", וגם במרבית העיתונים המרכזיים האחרים באמריקה, מי שיאמר מלה טובה על שר המלחמה הישראלי. לא רק בעלי טורים ליברלים הסתייגו משרון, גם רוב הכותבים השמרנים התייחסו אליו בביקורתיות גלויה.
התמיכה בשרון היתה הביטוי הבולט ביותר לקו הפרו-ישראלי העקבי של ספייר. הוא מתח עליה ביקורת לעתים נדירות, כמו בפרשת פולארד, שהביכה אותו, כמו שהביכה יהודים אמריקאים רבים. ברבים ממאמרי ההספד שנכתבו עליו ביממה האחרונה, לאחר שנפטר בגיל 79, הוזכרה תמיכתו בישראל כאחד המאפיינים של מאמריו. "אושוויץ בחולות", כינה ב-1989 את העובדה שחברות גרמניות סייע ללוב לפתח מתקנים לייצור גז רעיל.
הסמן הימני של ה"ניו-יורק טיימס"
לא רק בזיקתו לשרון היה ספייר דמות חריגה בנוף העיתונאי האמריקאי בכלל, וב"ניו-יורק טיימס" בפרט. כשהוזמן ב-1973 להשתתף בקביעות בזירה המכובדת ביותר בעיתונות הבינלאומית, עמוד האופ-אד של ה"טיימס", זו בדיוק היתה כוונתו של המו"ל: הוא ביקש לשבץ בין שלל הכותבים הליברלים (בעברית: השמאלנים) גם כותב שמרני, בניסיון להוסיף צליל חדש למקהלת קולות השמאל, ולפנות לקהל האוחז בעמדות שמרניות.
ספייר, איש יחסי-ציבור לשעבר, סיים באותה תקופה את עבודתו ככותב הנאומים של הנשיא ריצ'רד ניקסון וסגנו ספירו אגניו. לשונו החדה של ספייר גויסה כדי לשגר חצים לעבר מבקריו הדמוקרטים של הנשיא. למזלו קפץ מספינתו הטובעת של ניקסון כשנה לפני שצללה סופית לתהומות פרשת ווטרגייט, תקופה שתיעד אחר-כך בספר "לפני הנפילה".
הקשר של ספייר עם ניקסון החל בשנת 1959, כאשר כאיש יחסי-ציבור של חברה אמריקאית היה מעורב בבניית "הבית האמריקאי האופייני" ביריד בינלאומי במוסקבה. סגן הנשיא ניקסון הגיע אז לביקור וסייר בתערוכה בלוויית מנהיג ברית-המועצות ניקיטה חרושצ'וב. כשהגיעו למטבח הבית, הצליח היחצן ספייר להושיב את השניים ליד השולחן לשיחה על קפיטליזם וקומוניזם, ולהבטיח שצלם עיתונות של הסוכנות AP יתעד את חילופי הדברים. התצלום פורסם בכל העולם, המפגש נכנס להיסטוריה של המלחמה הקרה כ"ויכוח המטבח", וניקסון שם עין על האיש שהפיק את האירוע. ערב הבחירות לנשיאות הזמין אותו להצטרף לצוותו. השניים נפרדו לאחר ההפסד לג'ון קנדי, אך חידשו את הקשר ביניהם ב-1967.
הנשיא בוש מעניק לוויליאם ספייר את "מדליית החירות", 2006 (צילום: הבית הלבן)
הזמנתו של ספייר היישר מהבית הלבן לעמוד המאמרים של ה"ניו-יורק טיימס" התקבלה בהפתעה: האיש של ניקסון במקדש הליברלי של העיתון המשפיע? אחד מבכירי העיתון, הכתב דייוויד הלברשטם, הזהיר את המו"ל מפני שחקן הרכש החדש. הוא לא שמרן אמיתי, כתב לו, אלא מניפולטור בתשלום; לא איש של רעיונות מקוריים וחשיבה פוליטית, אלא מומחה לטריקים.
חבלי הקליטה של ספייר לא היו קלים. אחרי שנה אותתו לו העורכים שהם אינם מרוצים מהטור. ספייר סיפר, שנים אחר-כך, שהבין את הרמז והחליט לשנות את סגנון עבודתו. הדרך לכך היתה כרוכה, לדבריו, בשינוי מהותי של תפיסת התפקיד: בעל טור ב"ניו-יורק טיימס" אינו צריך להיות רק הגיגן חד לשון, אלא בראש ובראשונה רפורטר, כתב שטח. ספייר, שהיה בצעירותו כתב ב"ניו-יורק הראלד טריביון" וכתב בעת שירותו הצבאי, החל לנצל את מערכת ההיכרויות המסועפת שפיתח במרוצת השנים בוושינגטון, כיחצן וככותב נאומים. לכל טור קדמה עבודת איסוף מידע יסודית, שהעניקה תשתית עובדתית מוצקה לטיעוניו הפוליטיים.
מאותו רגע הפכו הטקסטים של ספייר לקריאת חובה למקבלי החלטות, לפוליטיקאים, לעיתונאים ולכל מי שהתעניינו במתרחש בזירה הפוליטית והמדינית. המאמרים כללו בדרך כלל מידע חדש שלא הופיע קודם לכן בעמודי החדשות של ה"טיימס" או של עיתונים מתחרים. מידע זה, נוסף לניסוחיו השנונים, שידרג עד מהרה את מעמדו בקרב בעלי הטורים בארצות-הברית. גם מבקרים ליברלים כאריק אלתרמן, שכתב ספר מקיף על ה"פנדיטים" (כינוי לחכמים הודים שהושאל ללשון הפוליטית האמריקאית לתיאור הפרשנים ובעלי הטורים הבולטים בעיתונות ובטלוויזיה), ציין את ספייר כאחד הכותבים האיכותיים ביותר, בזכות המידע הרב שהביא בטוריו.
האיש שתיעד את הספין
ספייר זכה למוניטין רבים בתחום נוסף, כחוקר בולט של הלשון האנגלית ושורשיה. "המילון הפוליטי של ספייר", שיצא בכמה מהדורות, היה לספר חובה לכל חובב לשון ולא פחות מכך לכל עיתונאי, פקיד ממשל או דיפלומט זר שהגיע לבירה האמריקאית.
בשנים שהייתי בוושינגטון היה הספר מונח בקביעות ליד שולחן העבודה שלי. כששמעתי לראשונה פרשן בטלוויזיה מדבר על כך שחוק מסוים הפך ל"עץ כריסמס", מצאתי שם את ההסבר: למחוקקים האמריקאים יש הרגל לצרף לחוקים מסוימים, טרם אישורם, מיני סעיפים קטנים שיגבירו את התמיכה בחוקים מצד חברים בשני בתי הקונגרס. כמו קישוטים קטנים שנתלים על ענפי אשוח, כך יכול לצוץ בשולי חוק על מדיניות האנרגיה גם סעיף קטן על הקצאה נדיבה של תקציב לסלילת כביש חדש באורגון, או על בניית מאגר דלק חדש בדרום טקסס.
ויליאם ספייר (משמאל) בטקס לרגל צאת הכרך הראשון של "המילון לאנגלית אמריקאית אזורית", 1986 (צילום: ספריית הקונגרס)
היה זה ספייר שתיעד, לדוגמה, את חדירתו של המונח "ספין" ללשון הפוליטית האמריקאית ומשם לכל רחבי העולם. הוא מצא כי השימוש הראשון בהקשר הפוליטי של המונח, שרווח עד אז בעיקר בקרב שדרי הספורט ותיאר כדור מסובב שמיועד להטעות את היריב, היה בעת מערכת הבחירות לנשיאות בשנת 1984. את ממצאיו בתחום הלשון פירסם בטורו "על לשון", שהופיע במגזין סוף השבוע של ה"טיימס".
כדור ארוך
לא רק פרס ספג אש מספייר. המטרה החביבה עליו היתה, כצפוי, פוליטיקאים דמוקרטים ואנשיהם. את פרס פוליצר קיבל ב-1979 לאחר שחשף במאמריו אי-סדרים שנגעו לתפקודו של ברט לאנס, ראש אגף התקציבים בבית הלבן של קרטר. את הילרי קלינטון כינה, בעת שבעלה כיהן כנשיא, "שקרנית מלידה". בכיר בבית הלבן הגיב: "אם קלינטון לא היה הנשיא, ספייר היה חוטף אגרוף בין העיניים".
ברם, למרות הקשר ארוך השנים שלו עם הרפובליקאים, ספייר לא היסס לבקר גם אותם. כך מתח ביקורת קשה על "חוק הפטריוט" שיזם ג'ורג' בוש אחרי ה-11 בספטמבר, בטענה שיש בו פגיעה חמורה בזכויות האזרח. הביקורת התאימה לקו של ספייר: אחד הביטויים לגישתו השמרנית היה העמידה על זכויות אזרח והתנגדות להעצמת כוחו של הממשל.
ספייר פרש מכתיבת הטור הפוליטי שלו בשנת 2005, והסביר בהשאלה אופיינית מעולם הספורט כי "הזמן לפרוש הוא כאשר אתה יכול לחבוט כדור ארוך, ומסוגל עדיין לעשות דברים אחרים". הוא המשיך לכתוב את טורו על הלשון עד שאושפז בשל מחלת הסרטן, שממנה נפטר ביום ראשון.