חפיף

"חוק התכנון החדש מיטיב עם היזמים", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "אחרי שנתיים של דיונים ודחיית אינספור הסתייגויות, 'רפורמת המרפסות' של נתניהו תעבור בקרוב את תהליכי החקיקה האחרונים". כדאי לקרוא את הידיעה של צפריר רינת על החוק החדש. ענייני תכנון רחוקים מדעתם של אנשים, ועיתונאים בכללם, ביחס הפוך מהקרבה של הנושאים הללו לחייהם הממשיים בכל רגע ורגע.

גם גורמי המקצוע מסכימים כי יש צורך ברפורמה בתחום התכנון והבנייה, אולם המחלוקת על טיבה מקפת ורחבה. הפער בין עמדות הצדדים השונים, המקצועיים, האזרחיים והפוליטיים, גדול, ואינו רק כמותי, אלא גם אידיאולוגי וערכי. השפעתו של החוק החדש על פניה של ישראל תהיה עצומה. בתקופה הקרובה נתחיל לשמוע מהנעשה במשפט הולילנד, הכולל בתוכו כמה פרשות של שחיתות תכנונית ונדל"נית חמורה, או כפי שהעיתונות ומערכת החוק אוהבות לקרוא לה "פרשת השחיתות החמורה בתולדות המדינה". הרפורמה של נתניהו נוגעת באותם עניינים בדיוק, אולם העיתונות מעדיפה לעסוק, אם בכלל, בתוצאות הבאושות של שחיתות וקלקול ציבורי ולא בשורשים הסמויים של חקיקה ופיקוח.

עיר ללא הפסקה

"חיסול כפול בראשון-לציון: שני עבריינים נרצחו ביריות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". דיווחים על הרציחות מגיעים גם לשערי כל העיתונים האחרים, אולם אלו דיווחים שונים זה מזה באופן שנדמה שערך אותם סופר מתוסכל של ספרי בלש, כשכל דיווח מכיל מעט יותר רמזים לכך שמדובר בעיתון. כך הדיווח ב"ידיעות אחרונות" נפרש על פני עמוד שלם, אולם רובו מוקדש לתמונה סתמית וחסרת משמעות של הבית שמתחתיו אירע הרצח. הטקסט עצמו, של מאיר תורג'מן, הוא אוסף עדויות והערכות משטרה שלא היה מתקבל לא כפיילוט לסדרת משטרה בערוץ המקומי ולא בעיתון המכבד את עצמו. הוא נפתח, אגב, במלים: "יש פה רצח, וואי וואי וואי".

הדיווח ב"ישראל היום" הוא שחזור חיוור יותר של זה שב"ידיעות", במקרה הזה זהו חיוורון לטובה. הכתב, אבי כהן, אף משכיל לקשור את הרצח ל"שורת רציחות שאירעו בחודשים האחרונים באזור חולון, בת-ים וראשון-לציון", אולם הוא חסר את המידע, המקום או שניהם שיבהירו מהו טיבו של הקשר. ב"הארץ" מתקדם יניב קובוביץ צעד אחד נוסף כשהוא מסכם את דיווחו בפסקה: "החשש במשטרה הוא שבאזור קמו בשנתיים האחרונות כנופיות פשיעה שערקו מארגוני פשיעה גדולים, ואותן כנופיות מנהלות כעת מלחמת דמים על השליטה באותן ערים".

מהנקודה הזו מתחיל הסיקור של "מעריב". "בתוך שנה: 7 חיסולים באזור המרכז", נכתב בכותרת המשנה לראשית של העיתון. "חשש במשטרה: גל הרציחות יימשך, ויפגע באזרחים". בכפולה הפותחת מפרט העיתון את שבע הרציחות האמורות, וכתב הפלילים אבי אשכנזי כותב, לאחר שהוא מצטט הודעת הרגעה של המשטרה ("לא צריך לחשוש להסתובב ברחובות"): "עם זאת, גורמים במשטרה אמרו אתמול כי הם נמצאים בבעיה קשה נוכח התגברות גל החיסולים בבת-ים, ראשון-לציון וחולון. על רקע הדאגה השוררת במשטרה, הגיע לזירה, באופן חריג, ראש אגף החקירות, ניצב יואב סגלוביץ'".

המשך הדיווח של אשכנזי מספק פירוט נוסף על מלחמת הכנופיות שהרציחות השונות הן כנראה חלק ממנה, גם לפי הערכת המשטרה. בטור צד, בסגנון העממיקו המטריד שלו, מספק נתן זהבי נקודת השקפה מרחיבה עוד יותר: "אחרי שהוכנסו כמה מראשי העולם התחתון לבתי-כלא [...] היו מי שחשבו שהשקט יחזור לרחובות. מי שמכיר את הפשע בישראל ובעולם הגדול יודע שכשהראשים בכלא, הם ממשיכים לתפקד משם באמצעות אנשיהם, ועל שטחי המחיה שלהם מתנהלים קרבות עקובים מדם על שליטה בין עבריינים שרוצים לשדרג את מעמדם".

זו אבחנה מעניינת וראויה. זכור לרע הטיפול המזיק של "מעריב" בתופעת האלימות ובעיית הביטחון האישי, לפני כשלוש שנים, במסגרת הקמפיין המגוחך והאלים "די לאלימות". נבדל לטובה הסיקור שמציג "מעריב" היום, מול מה שמסתמן כבעיית פשיעה ממשית יותר מזו שהסעירה את הצהובונים ב-2009 (שהיתה אוסף מקרי רצח מזעזעים, אך אקראיים ובלי כל קשר ביניהם).

העיתונים ידעו לדווח לנו בשנים האחרונות על המלחמה העיקשת של המשטרה בראשי הפשע המאורגן ועל ההצלחות המשמעותיות שהתבטאו במעצרים והרשעות של עבריינים בולטים רבים. יש לשער, או לפחות לקוות, שבמשטרה לא ראו בכך סוף פסוק ופעלו לפי הנחת העבודה הידועה לכל צופה סרטים הוליוודיים, כי מתחת לאבן תמיד זוחלים רמשים רעננים המוכנים להחליף את הישנים. זהו בהחלט עניין לעיתונות לעסוק בו.

לכל שבת יש מוצאי שבת

"עיר ללא הפסקה גם בשבת", מכריזה הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", הנמתחת לכל אורך עמוד השער. "תל-אביב החליטה: תחבורה ציבורית ביום השביעי". גם ב"הארץ" כותרת על השער: "עיריית תל-אביב אישרה אוטובוסים בשבת; משרד התחבורה צפוי לסרב". הכותרת החגיגית והצעקנית של "ידיעות" מובילה לדיווח לא ארוך של שלושה כתבים (ראובן וייס, עקיבא נוביק ועופר פטרסבורג), שם, כרגיל, בעומק הידיעה, אפשר למצוא מיני סייגים ומכשולים לפני מימוש המציאות ש"ידיעות אחרונות" מכריז עליה בביטחון כזה.

למעשה, על-פי הבלוגר יואב לרמן, המתמחה בדיוק בעניינים אלו, הכותרת של "ידיעות אחרונות" לא רק רחוקה מלהתממש, אלא רחוקה מהמציאות ממש. "לפעמים העיתונים עשויים להיות מקור לחדשות שקרובות למציאות. לעתים הפער בין הכתוב בעיתון לעומת המציאות הוא גדול, אפילו גדול מדי", הוא כותב. "[...] והנה דוגמה מהיום בערב. הכותרת של גלובס היא 'עיריית תל-אביב החליטה להפעיל תחבורה ציבורית בשבת'. ב'דה-מרקר' הכותרת דומה וב'כלכליסט' הכותרת היא תגובת משרד התחבורה לעניין שלא קרה. אז תרשו לי להרגיע אתכם ולבשר לכם שעיריית תל-אביב-יפו לא אישרה תחבורה ציבורית בשבת. מה? העיתונים הגדולים בישראל טועים עד כדי כך? כן, בעיקר בגלל הלחץ לפרסם כותרות, הסקסיות של הנושא והחולשה היחסית של מערכות העיתונים הגדולות בהבנת תהליכים מוניציפליים בכלל, ובפרט בתל-אביב-יפו.

"אז מה כן אושר? אושרה הצעה שמדברת על קידום עתידי היפותטי של תחבורה ציבורית בשבת. ומדוע היפותטי? משום שההצעה עברה לוועדת ההנהלה העירונית. לא כאן המקום להרחיב על ועדת ההנהלה העירונית, אבל היא משמשת בעיקר בית-קברות להצעות של חברי מועצה. במקרה המדובר, חברת המועצה תמי זנדברג שלחה בעצמה את ההצעה שלה למנוחת עולמים בוועדת ההנהלה. אז נחמד לדבר מעל דוכן המועצה ולצאת בהצהרות על תחבורה ציבורית בשבת, ולקבל כותרות בעיתונים, אבל בפועל מה שנשלח לוועדת ההנהלה לעולם אינו חוזר".

לרמן מצטט גם מההסכם הקואליציוני בין סיעתו של רון חולדאי לסיעה הדתית: "תחת הפרק שבת סעיף קטן 3 מתחייב חולדאי כי 'הנהלת העירייה לא תסבסד ולא תהיה מעורבת במישרין ובעקיפין בשירותי ההסעות לים או לכל מקום אחר בשבתות ובחגי ישראל'". "חולדאי הולך בין הטיפות", קובע לרמן. "מצד אחד יש לו את מרצ, שצריכה להראות רלבנטיות, ומהצד השני יש את הדתיים (שגם צריכים להראות איזושהי רלבנטיות). מלמעלה בכלל יושב עליו משרד התחבורה. תמי זנדברג ומרצ חייבים להראות משהו, אז קל לצאת בהצהרות וקל מאוד להכניס ידיעות עיתונאיות לא מדויקות, במיוחד בנושאים סקסיים".

חג שמח

צפי סער מקדישה את מדורה "גברת מג'ונדרת" במוסף "גלריה" של "הארץ" לחג פורים. "היא ובתה הלכו לקנות את תחפושת השוטרת", היא כותבת על חברתה, "אופטימיות שכמותן. לא שלא היתה תחפושת שוטרת. היתה: כמובן, 'שוטרת סקסית'. חברתי, לא יודעת את נפשה, חיפשה ומצאה מפעל אחד, אי-שם בארץ, שמייצר מדים במידות קטנטנות. וכך תהלך לה בתה במדי שוטרת לצד נסיכה סקסית ומלכה סקסית, כבאית סקסית ואחות סקסית, אסתר המלכה סקסית ואמא תרזה סקסית. יש סקס אחר?

"ובכלל, מי היתה מאמינה שבתחפושות של פורים יתגלמו שני סוגים של התייחסויות שוביניסטיות לנשים, כל אחד מכיוון אחר. מצד אחד כל תחפושת שפן היא בעצם שפנפנה, מצד שני, אחת מרשתות הצעצועים מפרסמת בעיתונים של חרדים מודעות ובהן פניהן של הילדות המחופשות מטושטשים. לפני כמה חודשים כתבתי פה שחרדי הרוצה לסלק נשים מהמרחב הציבורי, פן תחזנה בהן עיניו, ובליין תל-אביבי ש'דופק וזורק' - רק לכאורה שונים זה מזה: בעצם שניהם רואים בנשים אובייקט מיני ותו לא. והנה לכבוד החג הממשמש ובא אנחנו מקבלים את הגרסה דינקותא".

פנים ואחור

העיתונים מתייחסים בהבלטה להודעת ההתפטרות של יעקב אילון, המגיש הוותיק של מהדורת החדשות של ערוץ 10. כל העיתונים, למעט "ידיעות אחרונות", מקדישים לידיעה הזו מקום נכבד על השער. "שלום יעקב" היא הכותרת המעט מוזרה על שער "מעריב". "אחרי מיקי: גם יעקב אילון עוזב", נכתב בכותרת של "ישראל היום" (מבזק לעורכי "ישראל היום": שם המשפחה של המגישה לשעבר של חדשות 10 הוא חיימוביץ'), וב"הארץ": "יעקב אילון פורש מהגשת מהדורת החדשות של ערוץ 10". ב"ישראל היום" לא מהססים להכריז על "רעידת אדמה בערוץ 10", וב"ידיעות אחרונות" מקדישים עמוד וחצי דרמטיים בכפולת האמצע להודעת ההתפטרות.

אם יש משהו שחדשות 10 הוכיחו לנו, הרי זה שאין חשיבות יתרה לזהות מגישי החדשות, אלה אינם משפיעים באופן ניכר על הרייטינג או על אמון הציבור. כך ערוץ 10 השקיע הון עתק ב"גניבת" מגישי החדשות המוכרים של ערוץ 2, חימוביץ' ואילון, אולם מעולם לא הצליח להתקרב לרייטינג של חדשות 2, שהועברו להגשתה של צעירה אלמונית אז - יונית לוי. גם העזיבה של חיימוביץ' את ערוץ 10 לפני כמה חודשים לא גררה צניחה ברייטינג של המהדורה.

לעיסוק המודגש של העיתונים בצעד של אילון אין צידוק אמיתי, הוא כולו פרי אחיזת עיניים של העיתונאים כלפי הקוראים או של העיתונאים כלפי עצמם. אולי, בעידן שבו שוק התקשורת דועך לקראת שינוי צורה מוחלט, מנסה התת-מודע של אנשי התחום לנחם אותם בכך שיש, בכל זאת, עיתונאי שאין לו תחליף. זו, כמובן, נחמה אמיתית כשהיא קשורה לתהליך הכואב של זריקתם של כתבים ותיקים ומנוסים לטובת צעירים וחסרי ניסיון. כשהדברים אמורים בזוג לסתות המקריאות מהטלפרומטר, זו נחמת כזב.

כשהדברים אמורים ב"ידיעות אחרונות", ייתכן שיש סיבה נוספת. האיבה הניטשת בין העיתון הזה לשתיים משלוש חברות הטלוויזיה המסחרית הפועלות בישראל ידועה, ואותותיה ניכרות בשנים האחרונות בדפי העיתון, או במה שנעדר מהם. גם היום, עם קשר או בלעדיו, הסיקור ב"ידיעות אחרונות" הוא הארסי ביותר כלפי הערוץ. בעוד שבעיתונים אחרים מציינים כי נערך "חילוף מהיר" (הכותרת ב"מעריב") בין אילון למגישה שהחליפה את חיימוביץ', תמר איש-שלום, ב"ידיעות אחרונות" מפרסמים טור פרשנות (איתי סגל) הנתלה בפרישתו של אילון כדי לקרוע לגזרים את חברת החדשות של הערוץ (איבדה את התקווה, הובסה, הכרזת כניעה).

"יעקב אילון מצא סולם לרדת בו מהספינה הטובעת של חדשות 10", טוענת הכותרת לטור של שי גולדן במוסף "ז'ורנל" של "מעריב". גולדן כותב על "שמועות עיקשות שאין להן כרגע כל סימוכין" ולפיהן אילון ייכנס לכיסא שעזב יאיר לפיד במהדורת שישי של חדשות 2, ומוסיף: "יהיה זה בנימה אירונית מאוד, מכיוון ש'אולפן שישי' משודרת מנווה-אילן, אותו יישוב שהוציא את הרוח ממפרשיו של מגיש החדשות". למעשה, אילון לא שידר מנווה-אילן, אלא מאולפני JCS במרכז ירושלים. כך או כך, כמה מהכותבים על ההתפטרות מזכירים כי אילון אינו רק מגיש חדשות, אלא גם איש חדשות ועיתונאי מקצועי (ברם, אחד מאותם כותבים, בטור ב"מעריב", הוא דני רופ, חזאי מזג אוויר, עוד פונקציה במהדורת החדשות הטלוויזיונית שזהותה העיתונאית מפוקפקת). אולי הוויתור על עמדת המגיש יעזור לאילון לחזור למקורות.

ענייני תקשורת

אפרת ירדאי מתייחסת ב"גלריה" לתצלום מעורר המחלוקת שפירסם הצלם זיו קורן בדף הפייסבוק שלו, של אשה ממוצא אתיופי כשהיא טובלת עירומה במקווה במחנה הפלשמורה בגונדר: "זהו מקרה בוטה המשקף תפיסה שלמה. הוא ממחיש את היחסים בין פקידי הממסד הישראלי בגונדר לפלשמורה בפרט, ובין הממסד הישראלי ליהודי אתיופיה בכלל".