למדנו משהו. אחד לפחות

"'מחאת פסק-הזמן' מתרחבת: בקרוב חרם צרכנים על שטראוס", נכתב בכותרת בתחתית שער "הארץ". עדי דברת-מזריץ חתומה על הדיווח הקצר, המפנה ל"דה-מרקר". "הגולש יואב רוקח-פן גילה שהחטיף הישראלי פסק-זמן נמכר בסופרמרקט בניו-ג'רזי במחצית ממחירו בארץ, העלה את התמונות לרשת והצליח ליצור סערה. אתמול הוא גם הוסיף תמונות של חטיפים אחרים שמייצרת שטראוס, שרכש במחירים נמוכים משמעותית בחו"ל. בחברה מיהרו לטעון כי החטיפים נמכרים שם במחיר מבצע בגלל החלטת המוכרים המקומיים, אולם בדיקת 'דה-מרקר' עם בעלי הסופרמרקט שבו צולמו התמונות מעלה שאלה המחירים הרגילים".

על שער "דה-מרקר" מתפרסמת הכותרת: "מחיר הפסק-זמן: השווי של שטראוס נחתך ב-170 מיליון שקל, ואלפים מצטרפים לקריאה לחרם".

"מבדיקת 'גלובס' עולה כי המחיר שבו נמכר פסק-זמן בישראל לרשתות השיווק עומד על 5.7 שקל (מחיר מחירון, כולל מע"מ), כפול מהמחיר שבו הוא נמכר לצרכן בארה"ב. עוד עולה מהבדיקה כי מחירו של פסק-זמן עלה בשיא מחאת הקוטג', ביולי 2011, בשיעור של 5%", כותבים אילנית חיות ואביב לוי ב"גלובס". "יצוין, כי פערי המחירים האלה אינם דבר חדש. כבר ביוני 2011 חשף 'גלובס' כי מחירי מוצרי מזון של שטראוס, עלית, אוסם, ויסוצקי ועוד, המיוצרים בישראל, נמכרים בסופרמרקט בניו-יורק במחירים הנמוכים בעשרות אחוזים מהמחירים בישראל".

"עוד לא נולדה בתולדות הפייסבוק הישראלי מחאה אחת הקוראת להחרים חברה בגלל תנאי ההעסקה שלה. הכל מתחיל ונגמר במחיר שעל המדף. בגלל המחיר הזה, הצרכן הישראלי מוכן לחצות את הגבול שבין מודעות צרכנית לצרכנות חזירית. וגם זה סוג של הוויה ישראלית: ככל שאנחנו אדישים לסוגיות הרות גורל בתחום הכלכלה והחברה, כך אנחנו נחושים ולוחמנים בסוגיות של כלום בציפוי שוקולד", כותב שי ניב ב"גלובס". ניב אינו מספק הוכחה לקיומו של קשר סותר בין אדישות לסוגיות הרות גורל ובין נחישות ולוחמנות בסוגיות של כלום, או הוכחה לכך שהקשר אינו קשר גורר.

משהו עם פסים

"מלחמה על הפסים", מכריזה הכותרת הראשית של "ישראל היום". הכותרת הראשית של "מעריב" מצטרפת ולוקחת צד: "ההסתדרות: שר התחבורה הכריז על מלחמה במשק", לשונה. ב"ידיעות אחרונות" שומרים על ניטרליות עם הכותרת "מסלול התנגשות" על השער. בשער "הארץ", באופן מוזר, מתעלמים.

העילה למלחמה: "שר התחבורה חתם על הסכם למסירת תחזוקת הקרונות לחברה חיצונית", מוסרת ביובש כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות". ובגרסה הממשלתית של "ישראל היום": "הנהלת הרכבת לא מחכה לוועד: חתמה על הסכם מיקור חוץ לתחזוקת הקרונות. השר כץ: לציבור נמאס מהכוחנות". ובגרסה ההסתדרותית של "מעריב": "בצעד מפתיע החליט דירקטוריון הרכבת על מיקור חוץ של תחזוקת קרונות הרכבת והצית מחדש את האש מול ההסתדרות וועד העובדים".

בהתאם, הידיעה ב"מעריב", של יובל גורן ויעל דראל, היא הביקורתית ביותר כלפי הצעד החד-צדדי של הנהלת הרכבת ושר התחבורה.

הערכות, אומדנים ותג מחיר

ב"הארץ" בוחרים לכותרת הראשית נושא טרי, ומצליחים לחבר כותרת שלא קראנו כבר ח"י ורסיות שלה בשנים האחרונות. "הערכה בארה"ב: ברק דוחף לתקוף באיראן, רה"מ מהסס". אם בגלגול הקודם של סיקור הסוגיה האיראנית היתה שאלת המפתח משך הזמן שיידרש לאיראן להגיע לפצצה גרעינית, בגלגול הנוכחי התחלפה זו בשאלת עמדתם של בכירים בישראל בארה"ב ביחס לאפשרות של תקיפה צבאית באיראן. כאז כן עתה, שאלות אלו סיפקו הרבה יותר מתשובה אחת, והיו כר פורה לפרסומן של הערכות שונות ואף סותרות לחלוטין, לפעמים במרווחי זמן מגוחכים ממש.

מה טיבה של ההערכה הנוכחית? עמוס הראל, החתום על הידיעה הראשית של "הארץ", מדגיש שוב ושוב את הביקורים התכופים של "בכירי ממשל אובמה" בישראל ותולה זאת בדאגה האמריקאית מכך שישראל אכן תממש את האיום המרומז ותתקוף את מתקני הגרעין האיראניים באופן גלוי, ולא רק באמצעים טכנולוגיים וחשאיים שיוחסו לישראל עד כה. לפי הראל, הממשל האמריקאי מתנגד לתקיפה ומעוניין להמשיך לפעול בדרך של הטלת סנקציות על איראן. הראל לא מסגיר, ולו בשם קוד מעורפל כנהוג, את המקור להערכותיו לגבי עמדתו של ברק, או של נתניהו.

הראל מזכיר גם כי איראן הודיעה שלא תמכור נפט לצרפת ולבריטניה, ובכך תקדים למעשה את אמברגו הנפט שהטילו עליה מדינות אלה, ואחרות, וייכנס לתוקפו מיולי השנה. צבי בראל מוסיף כי בריטניה ממילא אינה רוכשת נפט מאיראן וכי צריכת הנפט האיראני של צרפת זניחה. הצעד, מפרש בראל, הוא רטורי בלבד ונובע ממחלוקת בהנהגה האיראנית, שהחלק הנצי בה מעוניין להפסיק את המכירה גם לארצות אירופה אחרות, הצורכות אחוז גבוה מהנפט האיראני.

ב"מעריב" מקדישים לדיווח הזה, או לאחת מתוצאותיו, כותרת על השער: "הדלק מתייקר בעקבות המתיחות עם איראן", נכתב בה. "על-פי גורמים בשוק האנרגיה", כותבת יעל דראל בכפולה הפותחת של העיתון, "הודעתה של איראן אינה מהווה הצהרה בעלת משמעות דרמטית בשלב זה, וככל הנראה צפויה רק עלייה נקודתית במחיר הנפט לחבית". עוד ב"מעריב", אלי ברדנשטיין מדווח על "לחץ אמריקאי על ישראל: תנו הזדמנות לסנקציות על איראן".

כוח גיבוי

פרשת אשל נופחת את נשמתה היום מעל שערי העיתונים. "הסדר טיעון: אשל הודה בצילום לא מקובל ויתפטר", נכתב בכותרת בתחתית שער "מעריב". "נתניהו הודה לאשל, מינה את גיל שפר לראש הלשכה ונמנע מלגבות את הבכירים שהתלוננו", נכתב בכותרת המשנה. זהו המידע המופיע גם בכותרות העיתונים האחרים: תמצית תוכן ההודאה, אופי תגובתו של נתניהו. כך ב"הארץ" הכותרת על השער היא "סוף לפרשת אשל: יודה בהתנהגות לא הולמת ויתפטר", ומתחת לה כותרת טור הפרשנות של יוסי ורטר: "לא נתן גיבוי".

ב"הארץ" מציינים מסלול נוסף שבו לא זכו המתלוננים לגיבוי: "דברי נאצה רבים נכתבו באחרונה נגד הנדל והאוזר [יועז הנדל וצבי האוזר, בצירוף יוחנן לוקר, הם המתלוננים נגד אשל] מצד מקורביו של אשל, בעיקר בעיתון 'ישראל היום', שבו שימש אשל בעבר בתפקיד ניהולי בכיר. בכמה כתבות אף נטען כי השניים הם נטל ולא נכס עבור נתניהו", מזכירים תומר זרחין וברק רביד.

ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום", שני העיתונים הנפוצים בישראל ומי שנשארו נאמנים למסורת ארוכת השנים של עיתונות צהובה ומוטה, מופיע אותו מידע בדגשים עזים, והפוכים. ב"ישראל היום" הכותרת היא "אשל מודה בהתנהלות לא הולמת - ומתפטר". באורח חריג, ההפניה מקבלת מקום נכבד בשער, ובאורח חריג עוד יותר, היא מלווה בתצלום של אשל עם ר', העובדת שב"צילום לא מקובל" שלה הודה. חלקו של נתניהו בפרשה מוצנע ומופיע בסופה של כותרת המשנה, אולם הוא שונה מהאופן שבו מתייחסים אליו העיתונים האחרים: "נתניהו הודה לו על 'עבודתו המסורה'". מי אמר שנתניהו לא מגבה את עוזריו הבכירים?

"ידיעות אחרונות" כמובן. "נתניהו לא נתן גיבוי לבכירים שהתלוננו", נכתב בכותרת הראשית (כן, הראשית) של העיתון. "רה"מ שיבח בחום את ראש לשכתו, נתן אשל, שהודה בפגיעה בצנעת הפרט ובצילומים לא מקובלים של ר' ונאלץ לפרוש", ממשיכה כותרת המשנה. "הבכירים שתלונתם נגד אשל התבררה כמדויקת זכו להתייחסות צוננת: נתניהו הסתפק בציטוט היועץ וינשטיין, שסבר כי פעלו כחוק". אם המסר לא עבר, לצד הכותרת מודפסת תמצית טורה של סימה קדמון, תחת הכותרת "התנהגות לא הולמת" ("היית מצפה מראש הממשלה לתת חיזוק לשלושת בכירי לשכתו שעשו את המעשה הראוי", פותחת קדמון).

ועוד הבדל בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות": הראשון כלל אינו מזכיר את תגובתה של לשכת נתניהו (ואולי של נתניהו עצמו) בתחילת הפרשה, כי מדובר ב"רכילות" ו"רסיסי שמועות". השני מפרסם ככותרת הגג לראשית: "זו כבר לא רכילות, זו אמת: נתן אשל הודה ופרש מלשכת ראש הממשלה".

פרטים נוספים שמביאים העיתונים: אשל לא רק יתפטר, אלא גם יתחייב שלא לשוב לשרת בשירות המדינה. דן מרגלית ב"ישראל היום" מדגיש את הפרט הזה וכותב כי "זה נתפס בעיני כמשהו דמוי קלון". כל העיתונים מביאים את ההודעה לעיתונות של אשל (ב"מעריב" סחטו מאשל עוד כמה מלים חסרות משמעות ועושים מזה עניין גדול), שבה מדגיש אשל כי "הוסרה מעל ראשי אחת ולתמיד העננה של מעשים ו/או צילומים מגונים והטרדות מיניות". ב"ידיעות אחרונות" כותבת טובה צימוקי: "מה שעוד סייע לקידום ההסדר היה העובדה שלא נמצאו ראיות מוחלטות להטרדה מינית מצדו של אשל, ראיות שהיו גורמות להגשת תלונה משמעתית ללא סיכוי לעסקה". וב"הארץ" תוהה יוסי ורטר מה פירושו של צילום "לא מקובל" של עובדת הנתונה למרותו, שבו הודה אשל: "לא בפוקוס? זוויתי? אולי כשמישהו מאחור עושה למצולמת קרניים מאחורי ראשה?".

כל העיתונים, למעט "ישראל היום" כמובן, מדגישים את קשריו של אשל עם רעייתו של ראש הממשלה, שרה נתניהו. ב"ישראל היום" וב"הארץ" מצרפים לסיקור פרשת אשל ידיעה המוקדשת לגברת נתניהו: היא תתבע כחצי מיליון שקל ממי שהיתה עוזרת הבית שלה והפכה כוכבת ראשית ב"ידיעות אחרונות" כשהגישה תביעה נגדה. העוזרת, ליליאן פרץ, טענה כי שרה נתניהו "התעללה בה, השפילה אותה ומנעה ממנה זכויות סוציאליות" (כך על-פי התזכורת ב"הארץ"). נתניהו מצדה מאשימה את פרץ ב"הפרת סודיות, פגיעה בפרטיות ולשון הרע". תביעתה של נתניהו מגיעה, מדגיש "הארץ", לאחר שהליכי הגישור בתביעתה של פרץ הגיעו למבוי סתום.

מסביב ייהום הסער

האייטם על שער "הארץ", שיחולל מן הסתם את הסערה הגדולה ביותר בקרב קהל הקוראים הנאמן של העיתון, עוסקת ב"יום גוש קטיף": "כך מציין משרד החינוך את יום גוש קטיף", נכתב בכותרת ההפניה לידיעה, של טלילה נשר, הממשיכה: "אלפי תלמידים במאות בתי-ספר לומדים על 'גוש קטיף כמקרה בוחן לציונות'. הם בוחנים 'מעשים ציוניים' לעומת סתם 'מעשים טובים'. דנים באברהם בורג ובדן מרגלית כ'אנשי שמאל קיצוני'. ולומדים על משנתו של יושב-ראש אם-תרצו, רונן שובל". שובל קיבל בעבר, יותר מפעם אחת, במה במדור הדעות של "הארץ". מה זה בשבילו להיכנס לספר לימוד של משרד החינוך.

וב"מעריב": "ביקורת של נשיאי מוסדות אקדמיים על הרכב המל"ג", נכתב בכותרת ידיעה של עמרי מניב. "נשיאת האקדמיה הלאומית למדעים: 'אני חרדה למחקר המדעי ולכשלים שעלולים לצוץ'. נשיא מכללת ספיר: 'לאריאל יש שני נציגים, ולמכון ויצמן יש אפס'". "לראשונה מאז בחר שר החינוך ויו"ר המל"ג, גדעון סער, את רשימת החברים החדשים במועצה להשכלה גבוהה, יוצאים נשיאי המוסדות ובכירים באקדמיה בביקורת גלויה על הרכב המועצה", פותח מניב. עיקר הביקורת הוא על הקטנת כוחן של האוניברסיטאות לטובת זה של המכללות, וכן על מינויים פוליטיים. לפי המבקרים, העילה העיקרית למהלך השנוי במחלוקת היא הרצון להפוך את מכללת אריאל לאוניברסיטה. מובן שלפי ההיגיון הזה, כדאי למעוניינים בשימור מעמדם של האוניברסיטאות במל"ג לתמוך בהפיכתה של אריאל לאוניברסיטה.

ענייני תקשורת

הכותרת הראשית של "דה-מרקר" מתייחסת למחדלים ברשות השידור. "הוצאות מיותרות של מאות מיליוני שקלים ברשות השידור", לשונה. "לקראת ההכרעה על הרפורמה ברשות השידור, חשיפה מלאה ראשונה לתקציב הענק: 4.7 מיליארד שקל בשש שנים. זינוק של 100% בהוצאות ההנהלה, נפילה בהכנסות מפרסום. 45 מיליון שקל בשנה על נסיעות, אש"ל וטלפון לעובדים, 110 מיליון שקל בשנה עבור מבנה לא מנוצל - והשקעה מינימלית בתוכן". את החשיפה הבלעדית מביא נתי טוקר, וכל הכבוד לו שהצליח להוציא את דו"ח התקציב מהנהלת רשות השידור הנוכחית.

עוד ב"דה-מרקר", ידיעה קצרה על העתירה שהגיש ארגון העיתונאים בישראל נגד אתר ynet, שפיטר עובדים שהיו פעילים בארגון. כאן תוכלו לקרוא בפירוט על העתירה, וכאן תוכלו לקרוא בפירוט, עסיסי במיוחד, על פניו של עורך המשנה של האתר, ערן טיפנברון, כפי שהם נחשפים ממכתבים שהוא עצמו כתב וצירף לתצהירים שהגיש ynet.

במדור הדעות של "מעריב" מתייחס דני אורבך לארגון "מבט לתקשורת פלסטינית", המחפש אחר ביטויי שנאה ואנטישמיות בתקשורת הערבית, ומאשים אותו בהטעיה ובחוסר אמינות. כאן ניתן לקרוא את המאמר, ואת תגובת הארגון.

פעם, כשהיו ממש רוצים לצ'פר כתב, היו שולחים אותו לחו"ל, בדרך כלל באמתלה של הכנת כתבה. היום אין כסף, אבל בכל זאת רוצים לפעמים לתת בונוס על חריצות, נאמנות או תכונה אחרת המבוקשת בימים אלו. מן הדילמה הזו, אני מתאר לעצמי, נולדה כתבת התיירות המתפרסמת בכפולה הפותחת של המוסף היומי של "מעריב", בחתימת כתב הפלילים של העיתון אבי אשכנזי ועם הסיומת: "הכותב היה אורח של משרד התיירות התאילנדי".