ישות בפני עצמה

"טראש אינו היפוכו של אליטיזם. הוא ישות בפני עצמה", כותב בועז יזרעאלי ב"מוסף הארץ". "הטראש לא חייב בהכרח להיות קולני. יש גם טראש אינטימי, מלנכולי. רבים מהטורים האישיים במוספי העיתונים הנפוצים הם דוגמה לסוג הזה. טקסטים בעלי נוכחות רגשית ילדותית ומתכרבלת שאינם הולכים לשום מקום".

כשמדברים על טורים אישיים במוספי העיתונים הנפוצים, שמספקים שבוע אחר שבוע טקסטים בעלי נוכחות רגשית ילדותית ומתכרבלת שאינם הולכים לשום מקום, מיד עולה בראש מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". וכשמדברים על טורים האישיים שמתפרסמים במוסף "7 ימים" – אין כמו הטור הפתוח, של שלמה ארצי.

"מה שם השיר של שלמה ארצי שבו נכתב 'חתולים מחשבים את קצם לאחור'?", שואלת הבוקר יוענה גונן במדורה הקבוע ב"מוסף הארץ", "20 שאלות" – שאלה שמסבה הנאה מעצם התזכורת לכך שארצי אשכרה כתב את השורה הזו, ואפילו שר אותה. הטור של ארצי ב"7 ימים" הוא מעין מחווה עצמית לבדיחות שרצו במשך שנים על הניסוחים המקושקשים שהכניס לשיריו. בכל טור זרם אסוציאציות חופשי על בסיס אירועי הזמן האחרון (ובאפליקציה של העיתון אפשר גם לשמוע את ארצי מקריא את הטור בקולו).

מלבד האיורים הנאים של יזהר כהן שמלווים את טוריו, אחד הסממנים החיצוניים שמאפיינים את טורי ארצי ב"7 ימים" הוא מלים מודגשות, שמחולקות בנדיבות לאורך כל הטקסט. קיבוצן יחד יוצר טור חדש, רק מעט יותר בלתי קוהרנטי מהטור המקורי: "הקומיקאי האוקראיני ולדימיר זלנסקי, 'פולישוק', מכת הברד, שהסדר הראשון היה ממש בסדר. כיף גדול. ריבוע של אבטיח, אז למה לנו יש? כשלאחד יש, לאחר לפעמים אין". וכל זה רק משתי הפסקאות הראשונות בטור.

"לטלוויזיה קל במיוחד וכביכול טבעי לאמץ את הטראש על גווניו", ממשיך יזרעאלי במאמרו. "יש את החטיבה המרכזית, המוצהרת – תוכניות הריאליטי ותוכניות אירוח בסגנון אופירה וברקוביץ' – ובנוסף מתרבות עתה כתבות המגזין במהדורות החדשות, שמציעות טראש מהסוג האינטימי-המדמיע.

"לא מזמן שודרה כתבה ארוכה על 'גרוטראלי', חבורה חביבה של חובבי נהיגת שטח שיזמו בניית קרטינגים מותאמים לילדים חולים או נכים, שעד כה לא התאפשר להם להתענג על חוויה מוטורית זו. הרבה מאוד עבודה השקיעו בזה הבחורים. פשוט חבר'ה טובים עם לב ענק, כמו שנאמר שוב ושוב בכתבה, שהיתה רובה ככולה ג'קוזי מבעבע של רגשות חמים. הילדים זכו סוף-סוף לנהוג בקרטינגים. בני משפחותיהם דמעו מרוב שמחה. גם הבחורים של 'גרוטראלי'. זה באמת היה נהדר. זה היה טראש. כלומר, לא העובדה שהבחורים האלה עזרו לילדים חולים, אלא הכתבה עצמה".

העיתונות המודפסת שופעת גם היא טראש מחוץ למדורים האישיים. קחו, לדוגמה, את הכתבות תוצרת דובר צה"ל.

דובר צה"ל מחלק את השלל

אל החג השני של פסח מגיעה העיתונות המודפסת באפיסת כוחות. מיטב המשאבים הוקדשו למוספים המנופחים ממודעות בגליונות של לפני שבועיים, לקראת בולמוס הקניות לחג; ולגליונות החגיגיים של השבוע שעבר, עם פרויקטים מתחלפים שכללו את המלה "חירות". בגזרת החדשות המצב אפילו גרוע עוד יותר. לא רק שחלק ניכר מהכתבים בחופשה, גם חלק ניכר מהמציאות.

מזל שיש עדיין בישראל צבא חזק עם משרד יחסי-ציבור פעיל, שיכול לארגן לעצמו ולקוראים רצף כתבות חג. ב"ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" משלבים את המצוקה המגזינית עם המצוקה האקטואלית, והופכים את הכתבות הצה"ליות לכותרת הראשית.

"איראן מייצרת לגיטימציה לטרור ברמת הגולן", מצוטט בכותרת הראשית של "ישראל היום" מפקד אוגדת הבשן, תא"ל עמית פישר. בראיון "מיוחד" שהעניק לפרשן הצבאי של העיתון, יואב לימור, מספר פישר על הניסיון האיראני להפוך את הגולן הסורי לבסיס טרור של החיזבאללה.

"לאיראן יש מפקדה בסוריה, נציגים בלבנון, והקשר בינם לבין חיזבאללה הוא הדוק מאוד", הוא אומר. "מה שהם עושים, בחוכמה רבה, זה להסיג את הכוחות שלהם ‭ 80‬ ק"מ מהגבול, כמו שישראל רוצה, אבל לשלוח את חיזבאללה שיהיה הכוח הקדמי שלהם". לדבריו, "כמויות האמל"ח בסוריה הן מטורפות".

אם ב"ישראל היום" שומרים על קצת פאסון ומסתפקים בהגדרת הראיון כ"מיוחד", ב"ידיעות אחרונות" משדרגים את הראיון הצה"לי הקבוע לאירוע תקשורתי ושלחו לקולונל בני נוער. "כשנערי העוטף פגשו את מפקד האוגדה" היא הכותרת הראשית של העיתון הבוקר, מתחת לתצלום שמתעד פגישה בין נערים מהיישובים שסביב רצועת עזה, העומדים להתגייס לצה"ל, לבין מפקד אוגדת עזה, תא"ל אליעזר טולדנו.

בפגישה, שלפי הכתבה נערכה "ביוזמת 'ידיעות אחרונות'", נכח גם הכתב מתן צורי, והוא מביא את הקולות – שהם בעיקר קולותיו של תא"ל טולדנו, "פטריוט אמיתי, ציוני נלהב", ש"אוהב את המדינה ומתרגש מיום העצמאות יותר מאשר כל חג דתי".

כמעט כל ציטוט של טולדנו הוא קלישאה מרגשת. "אני יכול לומר לכם שההורים שלי, שעלו ממרוקו לפני שנים, לא הבטיחו לי בחיים יונה עם עלה של זית", הוא אומר לנערים. "גם אני לא הבטחתי את זה לילדים שלי. אבל אני כן מבטיח להם שצה"ל יגן על המדינה. אנחנו נגן על עצמנו בכוחות עצמנו. את זה אני מבטיח להם יום-יום, ואת ההבטחה הזאת אני מקיים. הזכות להיות מי שמגן על עצמו בכוחות עצמו זה דבר עצום. זה לא מובן מאליו".

ובהמשך: "אני מפקד אוגדת עזה ואני צריך לספק הגנה ותחושת ביטחון. אני צריך להכין את עצמי למלחמה. אם תהיה סיטואציה שנידרש לה – נעמוד בזה. אנחנו תמיד מחזיקים ביד אחת את החרב וביד השנייה את העט".

בפסקה ה-13 של הכתבה ניתנת לראשונה זכות הדיבור לאחד הנערים, נדב שדמה מנתיב-העשרה, שמציע לעזתים לפנות בבקשות עזרה למצרים. בהמשך שואלים את טולדנו הנערים, בין היתר, "אתה חושב שהג'יהאד האיסלאמי מנסה להתסיס את האזור כדי שאיראן תתבסס בעזה?", "אתה חושב שאתה עושה עבודה טובה?" ו"מה אתה מאחל לתושבי עוטף עזה בחג הפסח הזה?" (ספוילר: ביטחון).

ב"ישראל היום" קיבלו גם בונוס, תשורה מדוברות המשטרה: סגן ניצב ל', מפקד יחידת הגדעונים, יחידת המסתערבים של להב 433. ל' מספר לטל אריאל-אמיר שכשהשתחרר מגבעתי רצה ללכת לשב"כ, אבל חבר שלו הציע שיצטרף לגדעונים. "לא ידעתי במה מדובר, אבל כששמעתי שהם מסתערבים, הוקסמתי", הוא אומר. ל' וחבריו ליחידה מספקים לקוראי "ישראל היום" שפע של סיפורי מורשת קרב.

ב"הארץ" כרגיל התחכמו, ושלחו את גדעון לוי לנירנברג, לצפות בתרגיל שערך גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים בשיתוף כוחות נאט"ו. "כבר אחרי יום אחד בשוחות המפקדים הישראלים קצרי הרוח החלו לוחצים לתקוף. מבוקשם ניתן להם לבסוף. הם כבשו כפר, טיהרו אותו – וזכו במחמאות מהקולונל הגרמני. כל הכבוד לצה"ל. גרמניה, אביב 2019", כותב לוי.

הטקסט של לוי על הפעילות הצבאית בגולה נע בין גרמניה של היום, גרמניה של אז והשטחים הכבושים. בין לבין יש גם ציטוטים יפים מהחיילים. הנה כך אומר לו אלון הינדי מהוד-השרון: "בחיים לא ראיתי טנק אויב בעיניים שלי. העובדה שזה בגרמניה, זה רק מוסיף. נותן לי מין סוג של גאווה כזאת שדווקא על אדמת גרמניה אתה עושה תרגיל כזה. עם צבא כמו שיש לנו ויחד עם בעלות הברית היינו יכולים למנוע את השואה. לפני חודש הייתי במעצרים בשכם וגם זו היתה תקופה מדהימה, שהלוואי שתחזור שוב. זה נותן לך פרספקטיבה. אתה רואה אויב כל יום. לעמוד בטרמפיאדה, למרות שזה לא היה כיף, נותן לך את הניצחון הקטן שמנעת פיגוע – וכבר יש לך הישג".

עוד כותרות ראשיות

בעוד הכותרת הראשית של "ישראל היום" מזהירה מפני מעורבות איראן בגולן הסורי, הכותרת הראשית של "מעריב" מצטטת "גורמי מודיעין" שטוענים כי "איראן מצמצמת את ההתבססות בסוריה". הציטוט לקוח מידיעה מאת טל לב-רם, שבה נכתב כך: "במודיעין אומרים כי בשנה האחרונה ניתן לזהות שינוי בהתנהלות האיראנית: מרצון לבנות כוח בסוריה להתמקדות בבניית יכולת נגד ישראל, על מנת לנהל מערכה של כמה ימים מולה – בתגובה להמשך הפעילות האווירית הישראלית בסוריה ובאזור".

ב"הארץ" מקדישים את הכותרת הראשית לזירה המדינית: "ממשל טראמפ ועבאס נאבקים על עמדת מדינות ערב כלפי תוכנית השלום" (אמיר תיבון).

בכותרת הראשית של "מקור ראשון" מדווח אסף גבור כי ברצועת עזה עלה מספר נתמכי אונר"א ב-1.2 מילון נפש מאז ההתנתקות. בכותרת הראשית של "המודיע" מצוטט נשיא איראן, חסן רוחאני: "איראן מוכנה לקיים משא-ומתן עם ארה"ב אם תתנצל".

המדכאים החדשים

ב"מעריב" יוצא נדב העצני להגנת אברי גלעד, שספג השבוע ביקורת רבה כשהעלאה בתוכנית הבוקר של ערוץ 13 את האפשרות שכנסיית נוטרדאם הוצתה בכוונה תחילה על-ידי מוסלמים.

"הביקורת נגד הדברים הישירים, הפשוטים והמבוססים של גלעד מהווה המחשה להיפוך המושגי של המדכאים החדשים", כותב העצני. "נושאי שם הליבליזם והנאורות הפכו למי שלא מסוגלים לסבול כל דעה שונה משלהם. הם לא מעלים על דעתם להפעיל את המחשבה ולהסיק מסקנות שלא מסתדרות עם הדוגמה שלהם, וממילא הם אוסרים על חופש הביטוי והמחשבה".

ודוק: לפי העצני, הדברים של גלעד היו "ישירים", "פשוטים" ו"מבוססים". נזכיר מה אמר גלעד בשיחה עם עמנואל אלבז-פלפס. ראשית טען כי יש בצרפת "גל של שריפות של כנסיות". יפתח בריל ממדור "המשרוקית של 'גלובס'" פרסם השבוע ממצאי בדיקה של טענה עובדתית זו, ומצא כי כנסיות רבות אכן חוללו בצרפת בשנה האחרונה, אך ברובן לא היתה כל שריפה, ועל-פי אופי מעשי הוונדליזם רק חלקם בוצע בידי מוסלמים.

כבוד ל-@manuelbaz שהודפת את טענות הפייק חסרות השחר מבית היוצר של ד"ר גיא בכור pic.twitter.com/VYOj9ZT0Wh

— Yosef Yisrael (@yosefyisrael25) April 22, 2019

מיד אחרי הטענה העובדתית הישירה, הפשוטה והשגויה בדבר "גל של שריפות של כנסיות" הזכיר גלעד את השריפה בנוטרדאם וקישר בינה לבין אותו גל של שריפות בכנסיות, שכאמור אינו ממש קיים. אלבז-פלפס הבהירה כי המקרה של נוטרדאם לא קשור. "לא יודע", אמר גלעד באופן ישיר, פשוט ומבוסס בהחלט. "את לא יודעת ואני לא יודע".

העיתונאית טענה בתגובה כי החקירה בצרפת אינה מעידה על הצתה מכוונת, לא כל שכן יוזמה של מוסלמים, אך גלעד הדף זאת בקלות: "כל האירופים הם שקרנים", אמר. "לא מאמין לאף מלה שהם אומרים, הם פחדנים. הם מפחדים מהצל של עצמם ועוד יותר מפחדים מהמוסלמים".

"המחויבות של כל אחד ואחד מאיתנו זה לנתונים [...] החיפוש אחר מידע מהימן זו העבודה העיתונאית", הסביר אנדרה טבקוף, עורך מדור דעות וקהילות ב"גלובס", את מה שאמור להיות המובן מאליו במסגרת פודקאסט שעלה לאתר "גלובס" והוקדש להתבטאויות של גלעד.

המציאות הממוסמכת

על חשיבותן של עובדות ניתן ללמוד גם ממאמרו של יעקב לזוביק, גנז המדינה לשעבר, שרואה אור ב"מוסף הארץ". לזוביק מתאר באריכות את חלקו בניסיון לחשוף את אשר אירע לילדי תימן בשנות המדינה הראשונות, ואת הממצאים שמצא (ולא מצא) בארכיון המדינה.

בין היתר הוא כותב על התיקים הרבים, המפורטים, שהוקדשו לגורלם של עולים מתימן וילדיהם: שמות, תאריכים, מעברים, מפקדים, אשפוז, מחלות, נפטרים, רשיונות קבורה.

"מי שמתעקש שהמדינה חטפה ילדים בשיטתיות צריך להסביר מדוע היא יצרה רשימות מפורטות אלה; או שעליו לסבור שיוצרי הרשימות היו חלק מן הקנוניה. אחרת כיצד נסביר את קיומם של מסמכים המתעדים אשפוז, מוות וקבורה של כמעט כל הילדים שנעלמו, והם משובצים בתוך רשימות שעל שאר השמות המופיעים בהן אין מי שמערער? ולחלופין, אם הרשימות הן בדיוק מה שהן מתיימרות להיות – תוצר עבודתם הרגילה של פקידי קליטה ופקידי רפואה ופקידי קבורה – כיצד והיכן התקיימה מדיניות החטיפה בד בבד עם המציאות הממוסמכת?".

בלב הקונצנזוס

טורו של בן כספית ב"מעריב" שוב מוקדש לאביגדור ליברמן, מהפוליטיקאים החביבים על הפרשן. כספית כותב על שיחה שהיתה לליברמן עם חבריו הקרובים ביום שלישי השבוע, ומשרטט את הדילמה של יו"ר ישראל-ביתנו: האם וכיצד להיכנס לממשלת נתניהו החדשה.

כספית מפרט מה עומד על הפרק מצד אחד ומצד שני (וכהרגלו גם מצד שלישי), ואז קובע: "כך או אחרת, שום דבר משמעותי לא יקרה עד אחרי יום העצמאות. עד אז ינהל ליברמן את ענייניו בשקט, מאחורי הקלעים. כשיתפזר ענן הפסטיבלים, למחרת יום העצמאות, יישארו לנתניהו שבועיים להרכיב ממשלה. בפרק הזמן הזה מתכוון ליברמן לצאת לאור. הוא ידבר עם הציבור, עם הבוחרים ועם הפעילים".

ארבעה עמודים אחר-כך מתברר שליברמן לא המתין עד אחרי יום העצמאות. על פני מחצית העמוד מתפרסם טור אורח פרי עטו, ובו הוא מספר על הרב שפעל לקירוב לבבות באזור במולדובה שבו גדל, ועל הדרישות של ישראל-ביתנו במשא-ומתן הקואליציוני ("הן בלב הקונצנזוס של החברה הישראלית – חילונית ודתית כאחת").

זו לא הפעם הראשונה שבא לידי ביטוי הקשר המיוחד של "מעריב" עם ליברמן. את מועמדו לראשות עיריית ירושלים, משה ליאון, הריץ העיתון בבוטות, פעמיים. יום לפני פתיחת הקלפיות בבחירות האחרונות לכנסת, כתבת השער במוסף של "מעריב" הוקדשה לראיון עם דליה איציק, שסיפרה, וזה כמובן הודגש בשער, כי בבחירות הקודמות החליטה להצביע דווקא לליברמן.

ב"גלובס", לעומת זאת, מזכירים פן אחר של יו"ר ישראל-ביתנו, החשדות בשחיתות. בראיון עם עו"ד אביה אלף שבה וקובעת מנהלת המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה לשעבר כי "היה צריך להעמיד את יו"ר ישראל-ביתנו, ח"כ אביגדור ליברמן, לדין פלילי בפרשת חברות-הקש". את עמדתה פרשה בהרחבה בספרה "תיק ליברמן".

פערי האינטלקט ועוצמת האישיות

כשעו"ד אלף נשאלת על-ידי אלה לוי-וינרב לדעתה על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, היא אומרת כי ראוי שיעזוב את תפקידו. "מה הבעיה עם נתניהו מעבר לכל? שזה לא מקרה אחד", היא טוענת. "כשמדברים על התיקים שבהם הוא מעורב – 1000 (המתנות), 2000 (נתניהו-מוזס) ו-4000 (בזק-וואלה) – יש בתיקים האלה ביטויים שונים של אותו דפוס התנהגות. אתה רואה פה אדם בתפקיד מאוד בכיר, שלפי החשדות משתמש לרעה בכוח המשרה שלו, או נשען על שולחנות של אילי הון; ולכן אני חושבת שזה מאוד בעייתי שאדם כזה, גם אם יש לו שק של זכויות לטובתו, ימשיך לכהן כראש ממשלה".

"הציבור הבחין בפערי האינטלקט ועוצמת האישיות בין נתניהו לגנץ", כותב אמנון לורד לקראת סיום טורו השבועי במוסף "ישראל השבוע", המוקדש הפעם לשיחה עם דובר הליכוד ארז תדמור.

הפִסקה אחרונה בטור מוקדשת להדיפת הזבוב הטורדני הזה של המלצת הפרקליטות להעמיד את נתניהו לדין בגין עבירות שוחד ומרמה. "יש רוב מובהק, שווה ערך של 70 מנדטים, ששמע את עמדת התביעה נגד נתניהו ואמר שזה חסר ערך. הציבור הביע אי-אמון גורף בפרקליטות ובכל מסע הציד", אומר תדמור ללורד.

"צריך לקוות שהמערכת תבין את המסר, וזה מסר של חוסר אמון בשי ניצן ובליאת בן-ארי. אני חושב שכל מי שנחשף לנתניהו יודע שהוא הכי לא מושחת. אחרי 25 שנה שעוברים עליו במסרקות ברזל, הצליחו לקושש משקאות וסיגרים. זו בדיחה. ובתיקי 2000 ו-4000 היו צריכים להמציא יש מאין שסיקור אוהד זה שוחד".

מהנעשה בעולם המשפט

בתחתית שער "ישראל היום" מתפרסם בלון ניסוי תחת הכותרת "תוכנית הימין: בן-גביר בוועדה למינוי שופטים – כנציג האופוזיציה". יהודה שלזינגר מדווח על האפשרות, אבל מי שיקרא אותה בעיון יבין שמדובר בתרחיש היפותטי, שלכל המוקדם יתרחש בעוד זמן רב. כדי שאיתמר בן-גביר יהפוך לח"כ יש צורך לחוקק קודם כל "חוק נורבגי מורחב", שיאפשר את התפטרות שני השרים המיועדים מרשימת איחוד מפלגות הימין. בהמשך, בן-גביר צריך להחליט שפניו לאופוזיציה, ורק אז, אולי, ייכנס לוועדה כנציג האופוזיציוני.

בן-גביר, מכל מקום, אינו פוסל את האפשרות. "מבחינת השמאלנים, המקום בוועדה למינוי שופטים שמור לאבא שלהם, אבל עם ישראל רוצה שינוי יסודי במערכת המשפט", הוא אומר. "הבחירות הללו היו על השינוי המתבקש, והעם אמר את דברו. לא ניכנס לאילו תפקידים אקבל ולהסכמות הקיימות, שאני מניח שיכובדו, אבל אני מתאר לעצמי שברור לכולם שכאשר עורך-דין עם ניסיון עשיר מתמנה לח"כ, אך טבעי שהוא יעסוק בתחום המשפטי ויעזור למערכת המשפט לעשות את השינוי המתבקש".

שר המשפטים המיועד, יריב לוין או בצלאל סמוטריץ', צפוי לסייע לבן-גביר מכיוון הקואליציה. מתי טוכפלד כותב במוסף "ישראל השבוע" כי "מעבר לדרישתו להתמנות לשר המשפטים, לסמוטריץ' דרישות רבות בתחום החוק והמשפט ודת ומדינה. ההערכה היא כי רוב דרישותיו, הן בקווי היסוד של הקואליציה והן בסעיפי ההסכמים הקואליציוניים, יתקבלו בסופו של דבר ויקודמו בממשלה הבאה".

בהמשך מוסיף פרשן "ישראל היום": "בין שאר דרישותיו – כבר עכשיו בזמן המשא-ומתן ועוד לפני שמונה [לשר משפטים] – דורש סמוטריץ' להעביר את פסקת ההתגברות, שתמנע מבג"ץ לפסול חוקים של הכנסת, דרישה שעשויה להיענות על-ידי הליכוד, שבצוות המשא-ומתן הקואליציוני שלו נמצא השר לוין, המבקש את אותו הדבר בדיוק.

"עוד דורש סמוטריץ' לתקן את חוק חסינות חברי-הכנסת כך שחסינותם תחזור להיות אוטומטית כפי שהיה בעבר, ואם ירצה היועמ"ש לחקור או להעמיד לדין חבר-כנסת, יהיה עליו לבקש את אישור ועדת הכנסת. כך שלמעשה, רוחו של סמוטריץ' תרחף מעל ההסכמים הקואליציוניים וקווי היסוד של הממשלה הבאה, גם אם לא יהיה הוא שייכנס בפועל ללשכתה הקודמת של איילת שקד".

בעלת ברית נוספת יוכל בן-גביר למצוא בחברת-הכנסת החדשה מאי גולן. בראיון לאייל לוי המתפרסם במוסף סוף השבוע של "מעריב" היא אומרת שהחלטתה להיכנס לפוליטיקה נבעה משופטי בג"ץ, שהביאו לדחייה סופית של התביעה שהגישה נגד עיריית תל-אביב ורשות האוכלוסין וההגירה בגין נזק שנגרם לתושבי דרום העיר כתוצאה מ"הטיפול בבעיית המסתננים".

"זו תביעה לא פוליטית, אלא כלכלית, ערכית", מסבירה גולן. "שם אתה פוגש בניתוק ובהתנשאות. שלושה שופטים שאומרים במבטם 'תגידו תודה שאתם חיים פה'". "את מדברת על שופטי בג"ץ, לא סתם בוררים מהרחוב", אומר לה לוי. גולן לא מתרשמת. "אתה מצדיק אותם? יש לי חדשות בשבילך, בורא עולם שם נשמה גם בקשישה הערירית וגם בשופט, ואותו דם זורם שם. כמו שלשופט יש זכות לחיות בביטחון, גם לאמי יש".

בהמשך היא מסבירה מדוע היא מרגישה שהיא פועלת בשם הרוב במאבקה נגד הרשות השופטת. "עשיתי סקרים", היא אומרת. "למעלה מ-65% מאזרחי המדינה מסכימים שצריך להחזיר את הריבונות מידי בג"ץ, שלא יכול להמשיך לפסול חוקים וצריך להתרכז בשיפוט".

"הקוראים לחקיקת פסקת ההתגברות מעמידים פנים כאילו שאלות חוקתיות ברומו של עולם מטרידות כל אחד מהם", כותב אביגדור פלדמן ב"מוסף הארץ". "למשל בצלאל סמוטריץ' ויריב לוין, השואפים למשרת שר המשפטים והממלמלים כאילו חבשו את ספסלי האוניברסיטה בשיעורי משפט חוקתי של דני פרידמן, 'בג"ץ חצה את הקווים, בג"ץ פוגע במשילות, בג"ץ ממרה את פי העם שבחר ממשלה ימנית', ואתה רוצה להגיד להם במילותיו של מאיר אריאל, 'בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה, אפילו אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם הבה נגילה'.

"הרי בסוף כל פסקת התגברות יושב ביבי עם סיגר וכוסית שמפניה, והכל כבר רשום בגיר על הלוח שמאחוריו, פקודת מבצע:

1. חקיקת פסקת ההתגברות.

2. חקיקת חוק החסינות כך שיחדש נעוריו כקדם והחסינות תוסר רק בהחלטת רוב הכנסת.

3. היועץ המשפטי מגיש לכנסת בקשה להסרת החסינות של נתניהו מכתב אישום בעבירות שוחד והפרת אמונים.

4. הכנסת מחליטה שלא להסיר את החסינות של ראש הממשלה. הנימוק: העם בחר בו גם כשידע כי הוא צפוי לעמוד לדין, הסרת החסינות מפרה את רצון העם שרוצה רק ביבי.

5. בג"ץ, כצפוי, מבטל את ההחלטה שלא להסיר את חסינותו של ראש הממשלה בעבירות מובהקות של שחיתות ציבורית, שוחד והפרת אמונים. בג"ץ כבר הבהיר בעבר בעניין ח"כ רפאל פנחסי שהכנסת אינה 'עיר מקלט' לח"כים המבצעים עבירות פליליות תוך כדי מילוי תפקידם.

6. הכנסת מבטלת את החלטת בג"ץ על-פי פסקת ההתגברות.

7. הדיון חוזר לבג"ץ, בעתירה שמגיש היועץ המשפטי, או האגודה לזכויות האזרח ועוד 25 עותרים אחרים, לבטל מחדש את החלטת הכנסת ובהזדמנות זו גם לבטל את פסקת ההתגברות.

8. הצב יוצא לדרך.

9. אחרי עשרה מטרים, אכילס יוצא לדרך.

10. אכילס לעולם לא ישיג את הצב, ביבי שב ונבחר בבחירות הבאות ב-2023, והנשיא מטיל עליו את הרכבת הממשלה".

עוצמת הזכות

בעמודי החדשות של "ישראל היום" משובץ עוד מאמר נטול ספק מאת חיים שיין, הפעם בעקבות ביקור שערך בחברון. הנחרצות של שיין כה נחרצת, שהוא משליך אותה גם על אנשים שהוא פוגש בדרכו.

"בדרכים המובילות למערת המכפלה ראיתי חיילים מאירי פנים וחייכנים מחטיבת גבעתי, כמו גם שוטרים ושוטרות מיחידות משמר הגבול, שאבטחו את החוגגים", הוא כותב. "חיילים צעירים, שללא ספק חשים את גודל המשימה ואת עוצמת הזכות לשרת במקום שבו עם ישראל עשה את צעדיו הראשונים על במת ההיסטוריה, ושבו נכונה לראשונה מלכות דוד".

ערבי עם מוט

כתבת השער במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" היא ראיון שערכו רז שכניק ורביב גולן עם מני נפתלי, לשעבר אב הבית במעון ראש הממשלה וכיום מתמודד בתוכנית "הישרדות". כבר בפתח הראיון מספר נפתלי כיצד הרג פעם ערבי, שאותו חשב בטעות למחבל.

כששירת במילואים בתקופת מבצע "חומת מגן" הבחין בערבי על גג בניין. "אני ועוד חייל חשדנו בו שהוא מחבל, הוא עמד על איזה גג ופתחנו באש עליו, אני ועוד מישהו, והרגנו אותו", מצוטט נפתלי. "הגיעו המ"פ ועוד קצין לראות מה קורה, הלכו לראות את הגופה. ממש חורים".

מראייניו מתעניינים אם לפי התחקיר הצה"לי ההרוג אכן היה מחבל, ונפתלי משיב: "לפי מה שנודע לנו לא, אבל הוא הפר את המוסכמות. יצא מהבית למרות שהיה אסור, עלה על גג. היה לו מוט ברזל ביד. קיבלנו החלטה לירות בו וירינו. אבל מפה לא היה שום דבר. מבחינת הצבא זה לא היה מחבל. [...] אפשר לומר שכן, היו חרטות, ללא ספק.

"אבל תראה, אם זה היה מחבל הוא היה מוריד את כל הכוח שלנו. לא יודעים בזמן אמת אם כן היה או לא, ועצם זה שהוא עלה לגג. היו נקיפות מצפון, אבל זה לא שבכיתי לילות וזה לא חזר בחלומות, זה לא היה משהו דרסטי".

כל המדינה תדע שדרסו את חיפה

במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם ראיון שערכה אמירה לם עם ראש עיריית חיפה, עינת קליש-רותם. בעיתון טוענים כי מדובר ב"ראיון ראשון מאז נכנסה לתפקיד", אבל הוא לא.

המרואיינת מספקת מונולוגים נחרצים למכביר: "למה אנחנו צריכים לזקק דלקים? אנחנו מייבאים דלקים גולמיים, מזקקים אותם פה ומייצאים אותם. סליחה! ובעל הבית שמקבל את הכסף בכלל חי בחו”ל. סידור נחמד. כחצי מתוצרי הדלקים שמזקקים פה יוצא לחו"ל, חלק לטורקיה. לא יכול להיות שמישהו תפס חזקה על השטח של העיר שלנו, הכל בשביל הכסף הפרטי שלו", למשל.

שוב ושוב היא מאיימת לבעוט במדינה ולא להיכנע. עד שהמראיינת שואלת אותה: "אבל איזה כוח יש לך? כשאת אומרת, 'אני אראה להם' ו'אני אעשה להם חיים קשים', על מה את נשענת?". קליש-רותם מודה: "אין לי הרבה כוח. אם הם רוצים לדרוס אותי, הם יצליחו, אבל כל המדינה תדע שדרסו את חיפה. אני אתן את הצרחה של החיים".

אגב, בראיון אין כל התייחסות לטענות של עיתונאים בחיפה, ומחוצה לה, שקליש-רותם נוקטת דרך קבע במדיניות של התעלמות מהתקשורת ואי-מתן תגובות.

כפר ערבי עוין מלא בעוברי אורח אדיבים

בסוף השבוע שעבר התהדר "ישראל היום" בראיון "בלעדי" שערכה בת-חן אפשטיין-אליאס עם "הלוחמת המוסלמית שגרה בכפר עוין". כל-כך עוין היה הכפר המוסלמי ששוכן אי שם בתחומי מדינת ישראל, שבעיתון לא העזו לציין את שמו.

גם הבוקר יש ב"ישראל היום" ראיון עם ערבי שהתגייס לשירות קרבי בצה"ל, אבל לצד זאת גם ראיון שערכה אמילי עמרוסי עם האמנית המוסלמית לינדה טאהא מג'לג'וליה.

רוב השיחה בין עמרוסי לטאהא מוקדשת לענייני דת, חיג'אב ומטפחת. אולם באופן אגבי לחלוטין מציינת עמרוסי בפתח הטקסט כי כשחיפשה את ביתה של האמנית ברחוב 137 בג'לג'וליה, תוכנת הניווט הביאה אותה בטעות למקום אחר. "רק אחרי עשרים דקות ואדיבות עוברי אורח הגעתי למקום הנכון", כותבת עמרוסי.

עברו את סינוואר בשלום

בחודש אוקטובר האחרון התעוררה סערה תקשורתית קטנה כש"ידיעות אחרונות" הציג ראיון שערכה העיתונאית הזרה פרנצ'סקה בורי עם יחיא סינוואר כהזדמנות שבה החליט מנהיג חמאס בעזה לפנות ישירות אל הציבור הישראלי ולומר שנמאס לו ממלחמות.

"מדוע החלטת להתראיין דווקא עכשיו, שאלתי את סינוואר, ועוד לעיתון ישראלי", נכתב מפיה של בורי בידיעה המקדימה לקראת פרסום הראיון. סינוואר השיב בפשטות: "כי עכשיו אני רואה הזדמנות אמיתית לשינוי". אלא שזמן קצר לאחר הפרסום הכחיש חמאס שפנה באמצעותה לציבור הישראלי, וטען שבורי הציגה את עצמה כעיתונאית איטלקייה שמכינה ראיון עבור כלי תקשורת איטלקי.

בשיחה עם "העין השביעית" הבהירה בורי כי סינוואר אולי ידע שכתבותיה מתפרסמות גם בעיתונות הישראלית, אבל היא עצמה לא אמרה לו שהיא מראיינת אותו עבור "ידיעות אחרונות". המלים הללו הוכנסו לפיה על-ידי מערכת העיתון. ב"ידיעות אחרונות" לא התייחסו ישירות לטענה כי שתלו מלים בפיה, אך התעקשו כי סינוואר ידע בדיוק למי הוא מתראיין.

כך או אחרת, נראה כי מערכת היחסים בין בורי ל"ידיעות אחרונות" שרדה את הראיון עם סינוואר. הבוקר מתפרסמת ב"מוסף לשבת" של העיתון כתבה שלה מוונצואלה. כרגיל אצל בורי, הכתבה מומלצת לקריאה.

הפתעה

בעומק מוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם סיפור לחג מאת סייד קשוע. בשער "7 לילות" או בשער "ידיעות אחרונות" אין לכך זכר.

עושים לביתם

במוסף של "מעריב" מתפרסם גם השבוע מדור במימון חברת אסם. הפעם במדור: מתכון לאנטיפסטי הכולל מלבד ירקות ותבלינים גם המלצה לפזר "כף אבקת מרק בצל אסם כשר לפסח". בתיאבון.

ענייני תקשורת

ב"ישראל היום" מדווח כי "רדיו ארץ", מיזם הרדיו המקוון שהקים יוסי הדר, נקלע לקשיים ויצא במבצע לגיוס מימון מהציבור הרחב.

במוסף "גלריה" של "הארץ" כותב בן שלו על "קליפ", מוסף המוזיקה והקולנוע של עיתון "חדשות", לרגל חגיגות ה-60 למי שהיתה עורכת המוסף, עפרה מזרחי.

"הדבר העיקרי שמשתקף בקריאה מאוחרת בגליונות 'קליפ' הוא סדר יום תרבותי", כותב שלו. "לאנשי המוסף היה סדר יום שהם קידמו. הם זיהו את מה שהם תפסו כהתפתחויות דרמטיות ברוק העולמי והעברי, הם לא ראו את ההתפתחויות האלה מסוקרות בצורה הולמת בעיתונים ישראליים אחרים, והם עשו את זה בעצמם, בכל הכוח. במבט לאחור, מתוך הווה שבו סדר היום התרבותי נקבע במלואו ברשת וכל מה שנותר לעיתונאי המוזיקה הוא להגיב אליו, ההוויה העצמאית וחדורת השליחות של 'קליפ' היא מושא לקנאה".

במוסף "ספרים" של "הארץ" כותב משה אלחנתי על "קוד סמוי", ספרו של יובל דרור, מהכותבים הוותיקים של "העין השביעית": "באמצעות שפע של סיפורים ואנקדוטות שאינם משמשים כקישוט בלבד, לצד עובדות ונתונים מבוססי חקר, עשרות דמויות וגיבורים הגורמים לאירועים לקרום עור וגידים, תיאורים וניתוחים של תהליכים ואופנות ושימוש שופע, גם אם לעתים מעט ארכני ודידקטי, במושגים מקצועיים ופופולריים כאחד, מפגין דרור בקיאות מסחררת וכובשת כמעט בכל מה שנוגע בתרבות הטכנולוגית האופפת את חיינו". פרק מספרו של דרור פורסם לא מזמן באתר זה.