ב-2016 הוסיף מילון קיימברידג' את המושג "פייק ניוז" לערכיו והגדיר אותו כ"סיפורים כוזבים שמוצגים כאילו היו חדשות, המופצים באינטרנט או במדיה אחרת, ונועדו בדרך כלל כדי להשפיע על דעות פוליטיות או כבדיחה". ב-2017 בחר מילון קולינס ב"פייק ניוז" כמילת השנה. הוא הגדיר את המושג כ"מידע כוזב, לעתים קרובות סנסציוני, שמופץ במסווה של דיווח חדשותי". הגדרות אלו טובות, אבל לטעמי ההגדרה של הכלכלנים האנט אלקוט ומת'יו גנצקו היא הקולעת והשמישה ביותר: "ידיעות חדשותיות שהן בכוונת מכוון ובאופן ודאי כוזבות ועלולות להטעות קוראים".[1]

הגדרה זו שמה את האצבע על הכוונה של המפיץ. כאשר גיסתי שולחת לי תמונות מזויפות של כרישים השוחים ברחובות ניו-יורק תחת הכותרת "תראה מה ההוריקן הביא איתו!", היא מפיצה חדשות כוזבות, אך עושה זאת בתמימות וללא כוונת זדון. את הפעולה הזו ניתן לכנות Misinformation, כלומר הפצה של מידע מוטעה. אבל כאשר אני מפרסם ומפיץ ביודעין מידע כוזב ומסולף, כאשר מאחורי הפרסום וההפצה קיימות מוטיבציה, מטרה ואג'נדה, במקרה כזה אני עוסק ב-Disinformation, המלה שבעבר תיארה את מה שכיום אנחנו מכנים "פייק ניוז".[2]

המונח "פייק ניוז" החל להעסיק חוקרים, פוליטיקאים וגולשי אינטרנט כאשר התברר שבתקופה שקדמה לבחירות לנשיאות ארצות-הברית ב-2016, מאות מיליוני אמריקאים היו חשופים לאלפי סיפורים ודיווחים חדשותיים כוזבים, רובם תמכו בדונלד טראמפ. הסיפורים פורסמו ברשתות הטלוויזיה, בתוכניות רדיו ובאתרי אינטרנט, אך עיקר הפצתם וצריכתם היו במדיה החדשה, בשירותים כמו פייסבוק, טוויטר, גוגל, אינסטגרם ויוטיוב.

קיימות שתי מוטיבציות עיקריות להפצת חדשות מזויפות, האחת כספית והשנייה פוליטית, ושתיהן עושות שימוש לגיטימי במנגנון הפעולה של פייסבוק, טוויטר וגוגל.

תחקיר של אתר האינטרנט The Hustle הדגים כיצד מכונת הפייק ניוז פועלת באמצעות סיפורו של ג'סטין קולר. קולר, איש משפחה ואזרח אמריקאי נורמטיבי מלוס-אנג'לס, עבד במשך שנים כאיש תוכנה עד שהבין שעסקי הפייק ניוז הרבה יותר משתלמים, והיה לאחד המרוויחים הגדולים מהתופעה.[3]

ב-2013 הבחין קולר לראשונה שבפייסבוק מתפרסמים קישורים לידיעות חדשותיות שאינן מתבססות על שום אמת עובדתית, ולמרות זאת גולשים משתפים אותן ומגיבים עליהן. קולר הסתקרן. הוא רכש את כתובת האינטרנט (דומיין) NationalReport.net, כיוון שהיא נשמעה ככתובת של מקור חדשותי לגיטימי, ובתוך זמן קצר בנה ועיצב אתר שנראה כמו אתר חדשות לכל דבר.

הוא הזמין כמה מחבריו לכתוב ידיעות שערורייתיות במטרה אחת: לגרום לאנשים לחשוב שהן אמיתיות. כך לדוגמה עלתה באתר ידיעה שכותרתה "מאפייה מוסלמית סירבה להכין עוגה שעליה דגל ארצות-הברית עבור חייל שחזר הביתה". קולר השקיע עשרה דולר בקידום הידיעה במודעות בפייסבוק ופרסם קישור אליה בכ-50 קבוצות עניין שונות, למשל קבוצות שפועלות נגד הגירת מוסלמים לארצות-הברית, בתקווה שהכותרת הסנסציונית תניע את הגולשים ללחוץ על הקישור ולהיכנס לידיעה באתר שלו.

דף הבית של אתר "נשיונל ריפורט", 15.3.2014

דף הבית של אתר "נשיונל ריפורט" שהקים ג'סטין קולר, 15.3.2014

זה עבד. בתוך זמן קצר נהרו הגולשים לאתר החדשות המזויף של קולר וסיפקו את תאוותם של המפרסמים המשתמשים במערכת הפרסום של גוגל, אדסנס. אופן פעולתה של מערכת זו אחראי, במידה רבה, לטירוף הפייק ניוז שתקף את העולם.

נניח שיש לי אתר שמפרסם מאמרים בתחום הבריאות. אני לא גובה כסף מהגולשים שנכנסים לאתר שכן אני גובה כסף מהמפרסמים שמפרסמים בו. בעבר הייתי צריך לפנות למפרסמים, נניח לקופות החולים או לחברות התרופות, כדי שיפרסמו בו. זה כמובן בעייתי: אם האתר שלי לא גדול מספיק הן לא יתעניינו בו, וממילא אני צריך להעסיק עובד שיפנה אליהן, מתכנת שימקם את הפרסומות באתר וכן הלאה. אדסנס פתרה את כל הבעיות האלו.

המערכת של גוגל סורקת את האתר שלי, מנתחת את הטקסטים שמופיעים בו ומבינה בעצמה אילו מפרסמים ירצו להציג את הפרסומות שלהם בפני הקוראים שלי. לאחר מכן היא מפקיעה, בהסכמה שלי, בעל האתר, חלקים מהאתר ומציגה בהם פרסומות, נניח של חברה שמוכרת תוספי מזון. בכל פעם שמישהו מקליק על הפרסומת, גוגל מעבירה לי חלק מהכסף שקיבלה מחברת תוספי המזון, ואת החלק האחר היא שומרת אצלה. כולם מרוויחים: בעל האתר מרוויח כסף מהתוכן שלו מבלי להשקיע בהקמת מחלקת פרסום, המפרסם מגיע לקהל חדש וגוגל מרוויחה מדמי התיווך ביני לבין המפרסם.

את המפרסמים לא מעניין איך הגולשים מגיעים, מאיפה ולמה, העיקר שיגיעו ויקנו. במובן זה, לפייסבוק, טוויטר, גוגל וקולר יש אינטרס משותף – ללכוד את תשומת הלב של כמה שיותר צרכנים

המערכת הזו מבוססת על הנחה מוצדקת שמפרסמים הם יצורים פשוטים שמעוניינים בשלושה דברים: זוגות עיניים שיצפו בפרסומות, אצבעות שיקליקו עליהן וכרטיסי אשראי שבאמצעותם ניתן לרכוש את המוצרים. את המפרסמים לא מעניין איך הגולשים מגיעים, מאיפה ולמה, העיקר שיגיעו ויקנו. במובן זה, לפייסבוק, טוויטר, גוגל וקולר יש אינטרס משותף – ללכוד את תשומת הלב של כמה שיותר צרכנים.

גם פייסבוק נותנת למפרסם מגוון של כלים המאפשרים לו להציג פרסומות בפני צרכנים, וזאת באמצעות ההמצאה שנקראת "קבוצות". רבים חושבים שהקבוצות בפייסבוק הן כלי נהדר להתארגנות, והן אכן כאלו, אבל הן גם משאב שמשמש את  פייסבוק ואת המפרסמים שלה. בעוד בטלוויזיה יוצרים תוכניות נושא כדי לפנות לפלח מסוים של קהל ובכך למשוך מפרסמים (תוכניות רכב, למשל, מרכזות סביבן חובבי מכוניות, ויצרניות מכוניות יודעות שפרסום בהן ייפול על קרקע פורייה), קבוצות עניין בפייסבוק כמו "אימהות צעירות", "חובבי גאדג'טים", "חומוס להמונים" ומיליוני אחרות, מגישות את עצמן על מגש של כסף למפרסמים בפייסבוק. המפרסמים יכולים כעת לפנות לקבוצה מסוימת ומדויקת מאוד של האוכלוסייה, פעולה שבשפה המקצועית מכונה "טרגטינג" או "פילוח ממוקד". הטלוויזיה יכולה רק לחלום על מיקוד פרסומי יעיל כל-כך.

כיוון שיעילות מכונת ההפצה של פייסבוק היא הדבר העיקרי שמעניין אותה, אנשי החברה לא שמו לב – לטענתם – שהמכונה שלהם מאפשרת למפרסמים להפיץ את מסריהם לקבוצות מסוימות מאוד; למשל "שונאי יהודים".

עיתונאיות מאתר התחקירים "פרופבליקה" שילמו 30 דולר כדי לקדם שלושה פוסטים ממומנים כך שיגיעו לשונאי היהודים. כשהתברר להם שהקבוצה שבחרו היתה קטנה מדי, כ-2,300 איש, החלו להוסיף קבוצות אחרות כמו "איך לשרוף יהודים", "היסטוריה של 'מדוע היהודים הורסים את העולם'", לצד קבוצות שמערכת הפרסום של פייסבוק המליצה עליהן.

לאחר שהעיתונאיות הקלידו את המילה "היטלר", המליצה להן המערכת על קבוצות כמו "היטלר לא עשה שום דבר לא בסדר", "המפלגה הנאצית" וכן הלאה. כאשר בחרו בקבוצות עם מספר חברים שנראה להם מספק, פנו לפייסבוק וביקשו להפיץ את מסריהן. מכונת ההפצה של פייסבוק אישרה את בקשתן בתוך 15 דקות.[4]

מקור הקטגוריות הוא כמובן לא בעובדים אנטישמיים שפייסבוק מעסיקה אלא באלגוריתם שבוחן במה הגולשים מביעים עניין ואז יוצר באופן אוטומטי קטגוריות שהמפרסמים יכולים לבחור על מנת להגיע לצרכנים הפוטנציאליים. קשה לחשוב על משהו יעיל מזה.

נחזור כעת לקולר. בעזרתה האדיבה של פייסבוק נחל הניסוי שלו הצלחה כלכלית גדולה. הוא החל להקים עוד ועוד אתרי חדשות, 25 בסך הכל, שבהם פורסמו ידיעות כוזבות. גם צוות הכותבים, שקיבל נתח מהכנסות הפרסום, גדל. אחרי ששילם לכותבים את חלקם, נותרו בידו כ-30 אלף דולר בחודש, תוצאה של ידיעות שלא הוא כתב, על אירועים שמעולם לא התרחשו, שפורסמו באתרים שמטרתם היחידה ללכוד גולשים כפי שעכביש לוכד חרקים בקוריו. לא רע עבור חודש עבודה, בייחוד לאור העובדה שב-2016 עמד השכר החציוני בארצות הברית על 31,099 דולר – בשנה.

כאשר פייסבוק שינתה את האלגוריתם שלה כדי שייתן משקל נמוך יותר לידיעות שמקורן באתרים שמפרסמים רק חדשות מזויפות רכש קולר את הכתובת DenverGuardian.com, פרסם באתר החדש שלו חדשות אמיתיות על תוצאות ספורט ופרויקטים של בנייה באזור העיר דנבר, והשחיל לתוכו, מדי פעם, ידיעות כוזבות. כעת האלגוריתם של פייסבוק לא יכול לטעון שמדובר באתר שמפרסם רק חדשות מזויפות.

"חנות בקולורדו מחלקת מריחואנה בחינם לפליטים מסוריה", "הילרי קלינטון מבטיחה להחרים פי שלושה רובים יותר מאובמה", "טראמפ מגביל את תדריכי המודיעין ל-140 תווים", "הבית הלבן מתכנן לגייס מהגרים לא חוקיים שישמרו על הגבול" – זה רק חלק זעיר מהכותרות שפרסם קולר. אם הייתם נתקלים בכותרות כאלה, לא הייתם מקליקים עליהן? בוודאי שכן.

בנובמבר 2016 הצליחה עיתונאית מ-NPR, רשת הרדיו הציבורית בארצות הברית, לאתר את קולר, שעד אז שמר על מעטה של אנונימיות.[5] זמן קצר אחר כך הוא סגר את כל האתרים שברשותו, למעט האתר הראשון, NationalReport.net, לא לפני ששינה את כותרת המשנה, שכעת הכריזה: "מקור החדשות העצמאי המחורבן ביותר באמריקה".

קולר הוא לא היחיד שגילה שפרסום חדשות מזויפות הוא דרך מהירה לייצר הכנסה צדדית שמנמנה. תחקיר של האתר "באזפיד" מדצמבר 2016 הצביע על עשרות אתרי אינטרנט המתחזים לאתרים של רשתות רדיו וטלוויזיה מקומיות בארצות-הברית תחת כתובות דוגמת Channel16News.com או ky6news.com. אתרים אלו פרסמו ידיעות על כוכב או כוכבת קולנוע מפורסמים שעומדים לעבור לגור בעיירה כלשהי. התוצאה: אלפי ציוצים בטוויטר ושיתופים רבים בפייסבוק של תושבים שיצאו מגדרם לאחר ששמעו שג'וני דפ או קלינט איסטווד עומדים להיות השכנים החדשים שלהם.[6]

הניצול של יצר המציצנות ושל הנטייה שלנו לשטחיות באמצעות תכנים והגשה סנסציוניים מוביל למצב שבו כמעט כל המעורבים בתעשייה הזאת מרוויחים הרבה מאוד כסף, חוץ מהגולשים שקוראים על אירועים שלא היו ולא נבראו, ששוהים בסביבה ששואבת מהם מידע ושנחשפים למסרים פרסומיים שמנסים לדחוף להם מוצרים שהם לא באמת צריכים. ללמדך שאם אתה מסתכל סביב ולא מוצא את הפראייר, כנראה שהפראייר הוא אתה, כלומר אתם, כלומר אנחנו.

ולס, מקדוניה (צילום: Македонец, רישיון CC BY-SA 3.0)

ולס, מקדוניה (צילום: Македонец, רישיון CC BY-SA 3.0)

השיטה הזו כה רווחית עד שהיא יוצרת תופעות קיצוניות. כך למשל נהפכה עיירה קטנה במקדוניה לאחד המוקדים העיקריים בעולם להפצת חדשות מזויפות. בעיירה הזו, ששמה וֶלֶס ושאוכלוסייתה מונה 45 אלף איש, נוצרו 140 אתרים של חדשות מזויפות, רובם תומכי טראמפ.[7]

הסיבה לכך נעוצה, ככל הנראה, בהבנה של צעירים רבים בעיירה שאם יקימו אתרי חדשות מזויפות ויעלו בהם ידיעות שיציתו את כעסם של תומכי טראמפ, הם יוכלו למשוך גולשים ואיתם מפרסמים ולהרוויח כ-8,000 דולר בחודש, פי 21 מהשכר הממוצע במדינה (שעמד ב-2016 על כ-371 דולר בחודש). הם עשו את זה באמצעות כ-200 פרופילים מזויפים – באדיבותה של תעשייה המוכרת פרופילים מזויפים בפייסבוק בכ-50 סנט לפרופיל – וזה עבד כמו שעון מקדוני: הגולשים הגיעו, הפרסומות הוצגו, ההכנסות זרמו.[8]

המודל העסקי של בעלי אתרי החדשות המזויפות זהה למודל של בעלי אתרי העיתונות הלגיטימיים: הם מנסים לפרסם ידיעות שימשכו קוראים או צופים, שיצפו בפרסומות, שיממנו את פעילות גוף התקשורת

באופן פרדוקסלי, המודל העסקי של בעלי אתרי החדשות המזויפות זהה למודל העסקי של בעלי אתרי העיתונות הלגיטימיים: הם מנסים לפרסם ידיעות שימשכו קוראים או צופים, שיצפו בפרסומות, שיממנו את פעילות גוף התקשורת, שעם קצת מזל, יהיה רווחי. אבל בניגוד לחדשות אמיתיות, שצריך לעמול קשה כדי להפיק אותן – לגייס עיתונאים מוכשרים, להכשיר אותם ולשלם להם, להקים ולהפעיל מנגנוני בקרה פנימיים שמוודאים את אמינות המקורות, לפעול תחת עקרונות אתיים מחמירים, וכן הלאה – הפקת חדשות מזויפות הרבה יותר פשוטה וזולה: אין צורך בכותבים (אתה הכותב), בעורכים (אתה העורך), בהצלבת מקורות (אתה המקור), או במלים אחרות, אין צורך בכל הדברים שעולים הרבה מאוד כסף בעולם שמתעניין בידיעות אמיתיות. זו תחרות לא הוגנת בשום קנה מידה – לא קל להתחרות בשקרים מוצלחים.

זאת ועוד, אתרי החדשות המזויפות לא צריכים להשקיע במנגנון הפצה או במערכת שיווק ופרסום, שכן לצדם עומדות שתיים ממכונות ההפצה והפרסום היעילות בהיסטוריה: זו של פייסבוק וזו של גוגל.

פרסום הקישורים לידיעות המזויפות נעשה בפייסבוק בתוך פוסטים שחלקם מקודמים על-ידי תשלום ישיר לפייסבוק (0:1 לפייסבוק). הגולשים מקליקים על הקישורים ועוברים לאתרי החדשות המזויפות, שם הם נחשפים לפרסומות שעל חלקן הם מקליקים (גוגל משווה, 1:1). בידיעות הסנסציוניות מדרבנים את הקוראים לשתף אותן בפייסבוק על מנת שעוד גולשים ייחשפו "לאמת!". הגולשים חוזרים לפייסבוק, משתפים את הקישור וגורמים לגולשים נוספים לשהות בפייסבוק יותר זמן ולתת לה יותר פרטים על מה שהם אוהבים, ובמידע הזה משתמשת פייסבוק כדי לסייע למפרסמים שמשלמים לה כסף (1:2 לפייסבוק). השיתוף של הקישור גורם לגולשים נוספים להקליק על הקישורים ששולחים אותם לאתר שבו הם נחשפים לפרסומות שעל חלקן הם מקליקים (גוגל משווה, 2:2), וחוזר חלילה.

מכונות הפרסום וההפצה של גוגל ופייסבוק עובדות ביעילות כזו שהן מצליחות להכריע גם את הטובים, המרתקים והמדויקים שבסיפורים העיתונאיים. בשלושת החודשים שלפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 הניבו 20 הידיעות המזויפות הפופולריות ביותר בפייסבוק כ-8.7 מיליון שיתופים, לייקים ותגובות. 20 הידיעות האמיתיות הפופולריות ביותר בפייסבוק הובילו רק ל-7.3 מיליון שיתופים, לייקים ותגובות.[9]

אלקוט וגנצקו, שסיפקו את ההגדרה הקולעת לפייק ניוז, איתרו 115 ידיעות מזויפות שתמכו בטראמפ, ששותפו 30 מיליון פעם, ו-41 חדשות מזויפות שתמכו בקלינטון, ששותפו 7.6 מיליון. על-פי חישובים שערכו, כ-38 מיליון השיתופים הובילו לכ-780 מיליון הקלקות על הקישורים, כשלוש הקלקות לכל אמריקאי בוגר. המחשבה על תנועת הגולשים, על הכסף שמחליף ידיים, על התעשייה השקרית העצומה שנשענת על פייסבוק וגוגל, לא רק מהממת אלא גם מעלה את השאלה מדוע טרם נכנסתי לעסק הרווחי הזה.

הילרי קלינטון ודונלד טראמפ (צילום: Krassotkin, Gage Skidmore רישיון CC BY-SA 3.0)

הילרי קלינטון ודונלד טראמפ (צילום: Krassotkin, Gage Skidmore רישיון CC BY-SA 3.0)

וקיימת שאלה נוספת: מדוע הגולשים לא שמים לב שמדובר באתרים של חדשות מזויפות?! איך זה שהם לא מבינים שעובדים עליהם?! על אף התסכול, אינני מציע לנהוג בהתנשאות כלפי הנופלים במלכודת הזו, שכן אופן פעולתה של פייסבוק אינו מקל על איתור ידיעות כוזבות.

פייסבוק מספקת כלי פרסום מתקדמים לכל מי שמקים "עמוד עסקי" או "עמוד אוהדים". כלי פרסום אלו מאפשרים לפרסם בקלות וביעילות "מאמרים מהירים". התוצר הכמעט סטנדרטי שמתקבל כתוצאה מפרסום מאמרים מהירים, יוצר חזות שמקשה להבחין בין פרסום אמיתי לפרסום כוזב. שניהם נראים אמינים באותה מידה.

בנוסף, כאשר מקלידים פוסט בפייסבוק ובסופו מדביקים קישור לידיעה, פייסבוק, אוטומטית, מייצרת מהקישור "תצוגה מקדימה": היא חושפת את השורות הראשונות של הטקסט שמופיע בקישור ואת התמונה שמצורפת אליו. אם האתר מתחזה בעיצובו לאתר חדשות אמיתי, אין לגולשים סיבה להניח שמדובר באתר חדשות מזויף. התצוגה המקדימה מושכת את רוב תשומת הלב של הגולשים. אף שהקישור לכתובת האתר שבו מוצגת הידיעה מופיע בפוסט, כמחצית מהגולשים (44 אחוז) אינם יודעים לומר מהו מקור הידיעה שעליה הקליקו. הם בכלל לא מבחינים בכתובת.

ואת אלה שכן מבחינים בה, היא מנסה מראש להטעות. כך לדוגמה, במקום להפנות לידיעה באתר החדשות הבריטי המשובח TheGurdian.com, הידיעה מפנה לאתר החדשות TheGuardian.com.co (הסיומת .co היא הסיומת של אתרי האינטרנט בקולומביה), או לחלופין ל-TheGguardian.com, שאגב, בשעת כתיבת שורות אלו, זמין למכירה בתמורה ל-9.99 דולר. מכאן שאחד הרמזים העיקריים שעומדים לרשותנו כשאנחנו מנסים להבחין בין אתרים אמיתיים לאתרים מזויפים, נבלע בהמולת התצוגה של פייסבוק.

פייסבוק ניסתה לטפל בבעיה והכריזה שהתצוגה המקדימה תכלול גם את הלוגו של אמצעי התקשורת כדי להגביר את המודעות של הגולשים למקור הידיעה שהם קוראים. גם זה כנראה לא יעזור. מחקר שנעשה באוניברסיטת ייל מצא שגולשים מקליקים על כותרות של ידיעות בלי קשר להצגת שמו של כלי התקשורת שפרסם אותה או לאי-הצגתו.[10] נראה שכל-כך התרגלנו לצרוך סנסציות שהשאלה היכן הסנסציה הזו או האחרת פורסמה הפכה משנית.


הפרק "פייק ניוז: הכנסה צדדית" הופיע לראשונה בספר "קוד סמוי: כל מה שלא רוצים שתדעו ואתם חייבים לדעת על החיים בעידן הדיגיטלי" מאת יובל דרור, שיצא לאור בהוצאת דביר בשנת 2019

הערות

[1] Hunt Allcott and Matthew Gentzkow (2017). Social Media and Fake News in the 2016 Election. Journal of Economic Perspectives, Vol. 31, No. 2. Pp. 211-236. http://bit.ly/2Na5KsA

[2] Claire Wardle (February 16, 2017). Fake News. It's complicated. First Draft. http://bit.ly/2CSwRn8

[3] Zachary Crockett (November 7, 2017). How the “King of Fake News” built his empire. The Hustle.  http://bit.ly/2Oh2A2F

[4] Julia Angwin, Madeleine Varner and Ariana Tobin (September 14, 2017). Facebook Enabled Advertisers to Reach ‘Jew Haters’. ProPublica. http://bit.ly/2oYmWCH

[5] Laura Sydell (November 23, 2016). We Tracked Down A Fake-News Creator In The Suburbs. Here's What We Learned. NPR: all tech considered. http://n.pr/2x8m9CK

[6] Craig Silverman (December 16, 2016). The True Story Behind The Biggest Fake News Hit Of The Election. BuzzFeed. http://bit.ly/2MnxynY

[7] Craig Silverman and Lawrence Alexander (November 3, 2016). How Teens In The Balkans Are Duping Trump Supporters With Fake News. BuzzFeed. http://bit.ly/2N8LHun

[8] Samanth Subramanian (February 15, 2017). Inside the Macedonian Fake-News Complex. Wired. http://bit.ly/2NxyAT2

[9] Craig Silverman (November 16, 2016). This Analysis Shows How Viral Fake Election News Stories Outperformed Real News On Facebook. BuzzFeed. http://bit.ly/2MmofEC

[10] להודעה של פייסבוק ראו:

Andrew Anker (August 22, 2017). Showing Publisher Logos in Trending and Search. Facebook for media. http://bit.ly/2MlwkcX

למחקר שנערך באוניברסיטת ייל ראו:

Gordon Pennycook and David G. Rand (May 23, 2018). Who Falls for Fake News? The Roles of Analytic Thinking, Motivated Reasoning, Political Ideology, and Bullshit Receptivity. SSRN. http://bit.ly/2QwqUPE