משפט אחד בראיון המעניין שקיימו רותם שטרקמן וחגי עמית ב"דה-מרקר" עם איתי בן-חורין, מנהל קמפיין הבחירות של בני גנץ ורשימת כחול-לבן, צד את עיני באופן מיוחד. בן-חורין מאשים חלקים בעיתונות כלוקים ב"תסמונת שטוקהולם" כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו, אותה תופעה מפורסמת המתאפיינת בהתאהבות חסרת היגיון של השבוי בשוביו.
"אתם מעריצים את הבן אדם שמתעלל בכם", מצהיר בן-חורין. "זה מדהים שהתקשורת נגד הקמפיין שלו, אבל היא אומרת כל הזמן כמה הוא גאוני. זאת היתה מערכת בחירות של הקמפיין המשמיץ ביותר בהיסטוריה של ישראל נגד הקמפיין המושמץ ביותר. אבל בגלל ההערצה כלפי נתניהו, כולם אומרים כמה הקמפיין שלו מעולה, ואז כשהוא בא לאולפן – הוא משפיל את כולם".
דומה שבן-חורין, אולי שלא במתכוון, הצליח לשים את האצבע על גישה של חלקים גדולים במחנה שלם, נקרא לו לצורך הדיון מחנה "המרכז-שמאל-מתון", כלפי העיתונות ותפקידה בעידן נתניהו. גישה זו אינה מבקשת מהעיתונאים להיות "ליברלים", "עצמאיים" או "נשכנים" במיוחד. מבחינתם אין כל מניעה שהעיתונות תתמוך בגורמים מהימין. אבל היא מתקשה להבין מדוע עיתונאים אינם מקשים עורפם לראש הממשלה, ומדוע אינם מצטרפים בקול גדול למחנה המנוגד לו ומסייעים בעדו להכריע את המערכה לכיוון "הנכון".
ומהו אותו כיוון נכון? אין מדובר בסוגיה אידיאולוגית כלל ועיקר. גנץ ולפיד, כמייצגים המובהקים ביותר של מחנה המרכז במערכת הבחירות האחרונה, שבן-חורין מבטא היטב את מאווייהם, לא חושבים שהעיתונות צריכה להיות יותר שמאלנית או יותר חברתית. אין כמיהה שהעיתונות תתייצב לצד "השלום", "זכויות אזרח", "שלטון החוק". בכלל, אין כל ציפייה מהעיתונות לעמדות מסוימות, או אפילו ליושרה מכל סוג שהוא.
נתניהו, על-פי המשוואה הזאת, הוא פרעה, גרגמל, הוא "מתעלל" בתקשורת והיא, בעליבותה, במקום לזהות את המגמה העלולה להחריב את קיומה, מתאהבת בו
כל מה שנדרש מהעיתונאים בעידן זה (שהוא כמובן "עידן מצוקה", "שעה קשה" וכיו"ב) היא להיות נאמנים לעצמם, לאינטרסים שלהם כעיתונאים. וככאלה, להילחם במי שבא לכלותם. נתניהו, על-פי המשוואה הזאת, הוא פרעה, גרגמל, מעין זרע עמלק שרוצה ברעתה של התקשורת. הוא "מתעלל" בה והיא, בעליבותה, במקום לזהות את המגמה העלולה להחריב את קיומה, מתאהבת בו, בכוחו ובעוצמתו הגדולים. מנציחה את ההתעללות במקום לעשות ככל הניתן כדי לעצור אותה.
בן-חורין קורא לנו העיתונאים לשאוף להיות בני-חורין ולהשתחרר מהשבי. בשימושו במושג החריף "מתעלל" הוא חושף כיצד מחנה שלם רואה את המאבק למען חופש העיתונות וחופש העיתונאי בישראל כמאבק שכבר הוכרע מזמן: יש בו חלש, נרפה ואומלל (העיתונאי) שמזמן הפסיד בקרב לאויב חזק ועוצמתי (ראש הממשלה).
ובאמת, לאחר שראש הממשלה טיפלל את העיתונים הגדולים, קשר עם המו"לים, הקים עיתונים מטעם, החדיר סוסים טרויאנים (דוגמת ניר חפץ) לארונות הקודש של המערכות העיתונאיות הגדולות, שידר מסרים מעל ראשם של העיתונאים היישר אל הרשתות החברתיות, נמנע מלהעניק ראיונות סטנדרטיים במשך שנים והשכיל לתזמן את הפריים-טיים לצרכיו (שלא לדבר על מאבקיו האישיים מעת לעת בעיתונאים והחשש לפרנסה שהחדירו אנשיו לאורך השנים בלבם של עיתונאים שנפלטו ממקומות עבודתם) – אפשר היה להניח שהמאבק באמת הוכרע. העיתונאים הם קורבן, וככזה עליהם לקום מאפרם ולהתחיל להתבונן בלבן בעיניים של אויב העיתונות.
העיתונאים הם קורבן, וככזה עליהם לקום מאפרם ולהתחיל להתבונן בלבן בעיניים של אויב העיתונות. גישה זו כושלת קשות בהגדרת תפקידו של העיתונאי העצמאי, וגורמת לו בכך עוול מתמשך וחמור הרבה יותר מנאצותיו או נכלוליותו של ראש הממשלה
אלא שגישה זו כושלת קשות בהגדרת תפקידו של העיתונאי העצמאי, ובכך גורמת לו עוול מתמשך וחמור הרבה יותר מנאצותיו או נכלוליותו של ראש הממשלה. ראינו מה קרה לעיתונות כאשר היא בחרה לרקד, כביכול מהשבי, את אותות המצוקה האלה בבחירות הקודמות, ב-2015. מערכות עיתונאיות שלמות התגייסו באופן גס (ומחפיר לטעמי) לטובת הצמד המתחרה הרצוג-לבני, בראשם מערכת ynet.
ההתגייסות הזאת סייעה מחד לנתניהו להשיג ניצחון מזהיר ומפתיע, ומאידך לא תרמה דבר כדי לשחרר את העיתונאים מאותה "עבדות" שאליה מכוון בן-חורין. במובן זה יכולה העיתונות הממסדית, לפחות בחלקה, להיות גאה בכך שבבחירות 2019 שמרה על יתר ריחוק וניתחה באופן קר יותר את הקמפיינים ותוצאותיהם. הזהירות שהפגינו רוב העיתונאים בניתוח המדגמים בליל הבחירות היא עדות לבגרות, ומן הסתם רק מחדדת את הגיחוך שהתלווה ל"נאום הניצחון" הנמהר של גנץ.
בן-חורין מתקשה להבין כיצד יכולים עיתונאים לכנות קמפיין "מזהיר" בזמן שהם נגעלים ממסריו. למעשה, זהו בדיוק תפקידו של עיתונאי המסקר תחום: לדעת לנתק בין רגשותיו האישיים לבין תיאור עובדות, ולשמור את הרגשות הללו למסגרות המתאימות (למשל במאמרי דעה). עיתונאים שזיהו כיצד נתניהו מצליח לשמור על אחדות המסר מול תחלופה בלתי פוסקת של מסרים בצד השני זיהו באופן מדויק כי המסרים של נתניהו חודרים עמוק יותר ומותירים את הצד השני, ובכן... מבולבל.
זוהי אינה קביעה של עיתונות "שבויה" או "מאוהבת", אלא דווקא ניסיון של עיתונות עצמאית לתת לרזי המקצוע לזהור מבעד לאמונות או לתקוות האישיות. היכולת להכיר בהישגים מקצועיים של גורם שאינך מצביע לו בהכרח אינה בגידה במקצוע, אלא דווקא הוכחה מובהקת כי אחרי תקופה ארוכה של שבי, ייתכן שהעיתונאים בישראל מתחילים בתהליך איטי של החלמה וחזרה לשפיות.
ההתבוננות על עיתונאים (כאלה שעדיין רואים במקצוע שלהם משלח יד, ולא תחנת רכבת לקראת תפקיד אצל טייקון מזדמן) כעל קורבנות עלובים ש"מתעללים" בהם לא תעזור להחזיר למקצוע את יוקרתו או חשיבותו במרקם הדמוקרטי בישראל. לכן הקריאה לעיתונאים לאפסן את התרשמויותיהם המקצועיות לכמה חודשים בתקופת הבחירות, כדי להקל על מועמד חדש המתקשה להתמודד בזירה האגרסיבית שנתניהו מכתיב, היא פסולה וחסרת תוחלת.