מפלגת הום-סנטר

גליונות עיתוני הבוקר, בסוף השבוע האחרון שלפני הבחירות לכנסת, הם בו-בזמן גם גליונות סוף השבוע האחרון שלפני יריית הפתיחה לבולמוס קניות החג. כתוצאה מכך, הקידום הפוליטי והקידום המסחרי מתערבבים לכדי עיסה שיווקית אחת. לגליון הדפוס של "ידיעות אחרונות", למשל, מצורפים הבוקר חמישה קונטרסים צבעוניים המקדמים רשתות שיווק. אתמול, להבדיל, צורף לעיתון קונטרס פוליטי מטעם מפלגת העבודה. הכסף של התאגיד גדול מהכסף של הפוליטיקה.

בחמשת שערי העיתונים המרכזיים מופיעה הבוקר מודעה. ב"ישראל היום" המודעה היא מטעם הליכוד ("רק ליכוד גדול ימנע ממשלת שמאל"), והיא מתכתבת יפה עם הכותרת שבראש השער: "נתניהו: 'אני כאן לעוד שנים רבות'". ב"הארץ" המודעה היא מטעם מרצ ("אנחנו מרצ"), ואף היא שוכנת בשלום עם הכותרות שבראש העמוד, על חקירה אפשרית נוספת נגד נתניהו וכתב האישום המסתמן.

בתחתית שער "מקור ראשון" משובצת מודעה מטעם זהות (פייגלין), ומעליה, בקריקטורה שמשמשת כותרת ראשית לעיתון, נראים שני דגים גדולים (נתניהו וגנץ) רודפים אחר דגי המפלגות הקטנות כדי לבלוע אותן, בעוד פייגלין, דג רקק אך ירקרק, עטור זנב קנביס, מחייך מהצד.

ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב", לעומת זאת, המודעה שבעמוד השער אינה מטעם מפלגה כזו או אחרת אלא באדיבות הום-סנטר, וכלולים בה שלל מוצרים במבצעים מיוחדים ("מכונת תספורת נטענת או מכונת גילוח נטענת או מייבש שיער ב-29.90 במקום 149.90", לדוגמה). מסר ההארד-סייל שבמודעה המסחרית הולם אף הוא את מה שניתן למצוא במעלה שערי הטבלואידים: הסטמפה "הגיליון הכפול שאסור להחמיץ" ב"ידיעות אחרונות" ותצלום נאה של מנכ"ל בנק הפועלים, אריק פינטו, ב"מעריב".

"ישראל היום" בשירות נתניהו (גם אם נדמה שלא)

באופן מסורתי, הכותרות הראשיות של גליונות יום שישי האחרון לפני פתיחת הקלפיות מוקדשות לתוצאות סקרי המנדטים האחרונים. ב"ישראל היום" הקפידו להבליט בשבועות האחרונים את תוצאות הסקרים שבהם נתניהו והליכוד הציגו הישגים יחסיים ולהצניע את נתוני הסקרים שבהם הסתמן כרסום בכוחו של המנהיג ומפלגת השלטון. הבוקר, לעומת זאת, הכותרת הראשית של "ישראל היום" מבליטה את הפרשי המנדטים לטובת כחול-לבן: "32 לגנץ, 27 לנתניהו, הימין ממשיך להוביל".

האם ב"ישראל היום" החליטו לפתע באופן עצמאי, עיתונאי, נטול אינטרסים, כי הגיעה העת, זמן קצר לפני פתיחת הקלפיות, לתת לקוראי 400 אלף גליונות החינם את המידע הפשוט, ללא כחל וסרק, גם אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יוצג כמי שמפגר אחר מתחריו? ההפך הוא הנכון. הבלטת הפער לטובת גנץ משרתת את נתניהו, ולמעשה היא חלק מהקמפיין שלו בימים אלה.

אמש פורסמו ממצאים של שני סקרי דעת קהל במהדורות החדשות בטלוויזיה. בחדשות 12 כחול-לבן הובילו על הליכוד 30 לעומת 26. בכאן 11 מפלגת הליכוד הובילה על כחול-לבן 31 לעומת 30. נתניהו הפיץ לעוקביו בפייסבוק את תוצאות הסקר שפחות החמיא לו.

ב"ישראל היום" מודעים לכך, כמובן. הנה כך כותב הפרשן הפוליטי של "ישראל היום", מתי טוכפלד, במוסף "ישראל השבוע": "ראש הממשלה היה מעוניין ליצור תבהלה שתניע אנשים לקלפיות למנוע את החלפת השלטון". אבל עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט לא צריך לקרוא את הטור של טוכפלד כדי לדעת שזה רצונו של נתניהו. ראש הממשלה אומר לו זאת במפורש בראיון שהעניק לו ולפרשן הבכיר אמנון לורד.

"אנחנו קרובים מאוד להפסיד את המערכה", מצוטט נתניהו בפתח הראיון, "גילינו נתון שלא שמנו לב אליו עד אתמול בלילה: יש היפוך של 2015. בעוד ב-2015 השמאל היה שאנן והימין מגויס להצביע, היום קורה הפוך: הימין שאנן והשמאל מגויס להצבעה. כששואלים בסקרים מה המוטיבציה שלכם – לא למי להצביע, אלא כמה אתם מתכוונים להצביע – השמאל מקבלים מאה אחוזים. לא 99.2 – מאה אחוזים. כולם הולכים. ובימין רואים אחוזים ניכרים מתחת לזה. ההבדל באחוזים שווה כחמישה מנדטים".

דומה כי מראייניו אינם חוששים כמותו להמשך שלטונו. אולי זה מפני שבסקרים של העיתון, כמו זה שמתפרסם הבוקר, הממצאים שונים בתכלית והפער בין ימין לשמאל נמחק: 70% ממצביעי הליכוד בטוחים שיצביעו, לעומת 72% של כחול-לבן. כך או אחרת, בהמשך השיחה עם נתניהו הם מפנים אליו שאלה שנפתחת שנפתחת במלים אשר מהן עולה כי אין להם ספק שנצחונו מובטח: "בחודש יולי תשבור את שיא הכהונה של בן-גוריון".

בכלל, הראיון, חרף שאלות שנדמות לא נוחות פה ושם (איך תתמודד עם משפט וניהול מדינה בו זמנית? אם לפיד אינו מבין כלום בכלכלה, מדוע עבדת איתו?) הוא בעיקרו הרמות להנחתה של נתניהו. על האישומים שבלב פרשות 1000, 2000, ו-4000 אין מלה, גם לא על הטענות ביחס למעורבותו בעסקת הצוללות ופרשת המניות. לעומת זאת, לקראת סוף הראיון מזכירים המראיינים כי לפני שבוע מת הטייס שהטיס את מטוס אייר-פראנס בחטיפה לאנטבה, ושואלים: "מנתניהו לנתניהו, הכל נשמר כמו אז?". השאלה הזאת מאפשרת לראש הממשלה לשלב בטבעיות בתשובתו את המשפט "אחי נפל בקרב עם מחבלים באנטבה".

סופריזה

אחד המראיינים של נתניהו, עורך "ישראל היום" בועז ביסמוט, התראיין בעצמו לאחרונה לאנשי "תנועת הריבונות" והבהיר באוזניהם כי הוא תומך בהחלת ריבונות מדינת ישראל על יהודה ושומרון ("לא כבשנו את השטח ממדינה ריבונית והוא לא שטח כבוש, כך שהמשפט הבינלאומי הוא לא כמו שמנסים לומר לנו", הסביר).

בראיון שלו עם נתניהו מופנית לראש הממשלה שאלה על "תוכנית המאה" של טראמפ. נתניהו, בתגובה, משיב כי בכל מקרה כל היישובים ביהודה ושומרון יישארו תחת ריבונות ישראל. "אבל אתה לא מספח את שטח C עם הפלשתינים", אומרים לו מראייניו. "אני מבטיח לך שיהיו לך הפתעות", משיב נתניהו.

על סף תהום

"החוק הצרפתי", שיקנה לנתניהו חסינות מפני העמדה לדין, לא מוזכר בראיון של "ישראל היום" עם ראש הממשלה. ב"הארץ", שלא זכה לראיין את נתניהו, הוא דווקא נוכח. הכותרת בראש שער "הארץ", אף כי איננה הראשית, קוראת: "בעיני מנדלבליט, פתיחת חקירה נוספת נגד נתניהו עלולה להחטיא את המטרה: הפרדתו מהכוח". הכותרת, שמציירת את היועמ"ש כמי שכבר החליט כי נתניהו הגיע לסוף דרכו הפוליטית, מובילה לטור מאת גידי וייץ.

"אם לא תהיה הפתעה מרעישה ונתניהו אכן ימשיך בתפקידו, העימות בינו לבין מנדלבליט והפרקליטות צפוי לעלות מדרגה", מעריך וייץ. "זה יקרה בעיקר אם נתניהו יקים ממשלה ימין צרה, ילהק שר משפטים עוין, ינסה למנות דרכו פרקליט מדינה רך ויחתור לגייס את הקואליציה לחקיקה שתעניק לו חסינות מפני העמדה לדין".

במדור המעניין כתמיד "אני בשיחה" של איילת שני ב"מוסף הארץ" מתארח הפעם פרופ' אבי רובין. "לא משנה אם יקראו לזה החוק הצרפתי או החוק הצ'רקסי. השם האמיתי של החוק הזה הוא 'החוק להענקת חסינות לבנימין נתניהו'. זה חוק שלא קיים ולא מוכר בשום מדינה דמוקרטית והוא מסמן התמוטטות מוחלטת של שלטון החוק", אומר פרופ' רובין לשני.

בהמשך הוא מוסיף: "בישראל יש היסטוריה של חקיקה פרסונלית. חוק מופז, למשל. או החוקים שקשורים לתקופות צינון שנתפרו עבור יאיר לפיד או דן חלוץ. החוקים הללו היו מלווים בהכרה ציבורית בכך שמדובר במעשה לא ראוי. החוק הצרפתי זה כבר משהו שונה לגמרי. אנחנו מדברים כאן על חוק שמיועד להציל אדם ספציפי מפני נשיאה באחריות פלילית. לא היה כדבר הזה בישראל. זהו תקדים מסוכן מאין כמוהו.

"תראי, כהיסטוריון אני מודע היטב למגבלות של מה שאפשר ללמוד מההיסטוריה, אבל מה שבוודאות ניתן ללמוד ממנה הוא האופן שבו מתקבלים שינויים לאורך זמן. אפשר לראות באופן מובהק וברור שבחברות קיים תהליך של נרמול עמדות שקודם לכן נתפסו כבלתי לגיטימיות או כקיצוניות. בתוך זמן קצר להפליא, מה שנראה בלתי מתקבל על הדעת, הופך לנורמלי והגיוני. מה שנשמע בלתי נסבל הופך לנסבל".

עיקר השיחה עם פרופ' רובין מוקדשת לשאלה מהו שלטון החוק, ולפירוט עד כמה מדינות יכולות לפעול על-פי החוק כל הדרך לקטסטרופה. לדעתו, מדינת ישראל כיום איננה דומה לגרמניה של שנת 1940, אבל בהחלט דומה לגרמניה של 1930. "זו נקודה בזמן שבה יש חוסר בהירות. זו מדינה דמוקרטית, בגדול, זו לא מדינה דיקטטורית, אבל לא לגמרי ברור לאן זה הולך, ומרבית האזרחים, כולל המשכילים והמתוחכמים מביניהם, לא מבינים שהם על סף תהום".

בהמשך "מוסף הארץ" משוחח עודד כרמלי עם ד"ר אוריאל אבולוף, מרצה בכיר למדע המדינה וכוכב רשת. בין היתר נשאל ד"ר אבולוף כיצד הוא מסביר את העובדה שבמדדי האושר מדורגת ישראל דרך קבע במקומות גבוהים. "הישראלים מאושרים כי הם פוחדים", הוא אומר, "זה נשמע קצת מוזר, כי לכאורה הפחד לא מקדם אושר. אבל צריך להבדיל בין אימה לפחד. אם אשלוף עכשיו אקדח ואכוון לך לרקה, אתה מן הסתם לא תהיה מאושר במיוחד. אבל אימה מתמשכת בהחלט מייצרת אושר. וזו לא רק מניפולציה של בנימין נתניהו.

"אנשים פה הם לא בובות על חוט. הישראלים מבינים שאמנם יכול להיות קצת יותר טוב, אבל בה בעת גם יכול להיות הרבה, הרבה, הרבה יותר גרוע. זה לא סתם שאני אאבד את העבודה שלי. זה קטסטרופה, שואה שנייה מעבר לפינה. אז הנוסחה של האושר, מה שיש לי חלקי מה שאני רוצה, משתנה: אני רוצה יותר, כן, אבל אני גם מעריך מאוד את מה שיש לי, אני מאושר בחלקי. זה בדיוק הציטוט של ז'אן-פול סארטר על הכיבוש הנאצי שאני מביא בקורס". הציטוט, אגב, הוא "מעולם לא היינו חופשיים יותר מאשר תחת הכיבוש הנאצי".

האביר האומלל

"ההיסטוריה הפוליטית של ישראל היא מעין מעשייה על ממלכה רחוקה שנפלה לידיו של מכשף ערמומי", כותב עפרי אילני ב"מוסף הארץ". "מדי כמה שנים קם אביר עשוי ללא חת ומבטיח לרכוב אל הטירה שבראש ההר ולהכריע את המכשף. אי שם בעבר, כך מסופר, נולד אביר אחד שהצליח לפרוץ למבצר ולגרש את השליט לזמן קצר. אך המכשף חזר מגלותו, ומאז כל האבירים נפלו שדודים לפני שהנחיתו את המכה המכריעה.

"בכל פעם מצהיר האביר התורן שבידיו מצוי הייחוס והנשק הסודי שבזכותו יצליח במקום שבו קודמיו כשלו. האחד נישא על גלי מחאה עממית, השנייה היא אבירה, והשלישי – מצביא עטור קרבות. בכל פעם מבטיח האביר שכוחות הכשף של הקוסם נחלשו, ובקרוב הוא יחדל להטיל את חיתתו על תושביה השלווים של הממלכה. נשים, ילדים וגברים מלווים אותו בנשימה עצורה בעודו מרכיב את השריון ומניף את חרבו הבוהקת מול השמש. אמנם, בתוך לבם הם יודעים שגם האביר האומלל יוכרע על-ידי המכשף, ועצמותיו יתווספו לתל העצמות המתפוררות המקיף את הטירה, ובכל זאת נותרת אמונה: אם לא בפעם השביעית, אולי בפעם ה-77 יובס המכשף".

לרגש מדינה שלמה

ביום ראשון האחרון בישרה כותרת חגיגית בראש שער "ידיעות אחרונות" כי היום, יום שישי, תופיע בעיתון "הכתבה שתרגש מדינה שלמה". ובכן, יום שישי הגיע והכתבה, שכוללת קטעים מיומנה של רונה רמון ז"ל, מתפרסמת באחד משני חלקי מוסף "7 ימים".

ביום ראשון עוד אפשר היה לשער כי זכרונותיה של רמון ירגשו מדינה שלמה, או לפחות את המדינה המדומיינת שאליה כותב ואותה יוצר "ידיעות אחרונות". אבל מאז חלפו כמה ימים, ובינתיים ראש הממשלה נתניהו החזיר את שרידי גופתו של זכריה באומל וריגש את אותה מדינה פי כמה. להזכירנו, שוב, כי גם המו"ל החזק בישראל אינו יכול להתמודד מול ראש ממשלה.

"קל להשתמש במתים כאביזר בחירות ולרתום אותם לקמפיין, כי הם לא מסוגלים להתנגד", כותב הבוקר רוגל אלפר בטורו שב"הארץ". המתים אמנם לא מסוגלים להתנגד, אבל בני משפחותיהם דווקא כן. הנה מה שכותב עמיתו של אלפר, עמוס הראל, בעומק טורו שב"הארץ": "נראה שבממשלה קיוו לייצר רעש גדול יותר סביב האירוע. שורה של מקורות אישרו ל'הארץ' כי בימים האחרונים נדונה תוכנית לקיומו של טקס ממלכתי בנתב"ג, עם שובו של נתניהו מרוסיה, בהשתתפות מאות מוזמנים. אבל משפחת באומל הביעה התנגדות והתוכנית בוטלה".

איך פועלת רשת חברתית

טורו של קלמן ליבסקינד ב"מעריב" מוקדש הפעם לניגוח התחקיר של "ידיעות אחרונות", וביתר דיוק הפרסום של העיתון על סמך דו"ח "פרויקט הבוטים הגדול", על אודות רשת הפרופילים בטוויטר שמהדהדים, בתשלום או שלא, את המסרים של הליכוד. "'תחקיר' הבוטים המגוחך", מכנה זאת ליבסקינד, ולאורך כל הטור מקפיד להציב את גרשיים סביב המלה תחקיר.

"ב'תחקיר' הגדול של 'ידיעות אחרונות' השבוע לא היתה ולו מולקולה עיתונאית אחת", כותב ליבסקינד. "הפרסום שלו היה מהלך פוליטי מתחילתו ועד סופו. מהלך פוליטי שבא לסתום את הפה לכל מי שחושב אחרת".

ליבסקינד מזכיר כי עורכי הבדיקה שעליה התבססו ב"ידיעות אחרונות" שייכים לשמאל הרדיקלי, רק כדי לשוב ולנגח את העיתון שפרסם את ממצאיהם: "ביום שני, כשהוא לא טורח לספר לנו איזה עניין פוליטי יש לאנשים שעליהם הוא נשען, מרח רונן ברגמן את ה'דו"ח' של החבורה הזו על חמשת עמודיו הראשונים של 'ידיעות אחרונות'. ברגמן, עיתונאי ותיק, מנוסה ובעל מוניטין, גולל בכתבת הענק הזו סיפורי אלף לילה ולילה על 'רשת חשאית' של משתמשים אוהדי נתניהו בטוויטר, שמפעילים 'ישויות פיקטיביות... שמסונכרנות זו עם זו'. 'כך פעל מערך חשבונות מזויפים למען קמפיין הליכוד', קבעה כותרת הענק שלו, ובגוף הדיווח לא היתה ולו דוגמה מוכחת אחת לחשבון אחד מזויף. זה היה טקסט מביך שנכתב בשנת 2019 על-ידי אנשים שנראה כי ביקרו על כדור הארץ בפעם האחרונה לפני 20 שנה, ואין להם מושג איך פועלת רשת חברתית".

בהמשך הטור מתאר ליבסקינד את שאירע השבוע בוועדת הבחירות המרכזית, שאליה זומן בין היתר יצחק חדאד, מי שלפי התחקיר ב"ידיעות אחרונות" עמד בראש הרשת. יחד איתו זומן גם החוקר הפרטי שהקליט אותו מאשר, כביכול, כי הוא פעיל פוליטי סמוי שדואג להעלאת תכנים לטוויטר תמורת מיליוני שקלים.

"עדותו של החוקר הציגה את אנשי 'ידיעות אחרונות', ואת ה'תחקיר' של ברגמן,
במערומיהם", כותב ליבסקינד. "פתאום התברר שהחוקר ניהל עם חדאד חמש או שש שיחות טלפון וגם נפגש איתו פעם אחת, אבל מכל השיחות הללו, המקסימום שהוא הצליח לחלץ ממנו כדי להוכיח שהוא עובד בעבור הליכוד או בעבור נתניהו, היה המשפט הבא, שבו הסביר שהוא מקושר 'בעיקר יותר לכיוון ש"ס, אבל עדיין כל מה שקשור לחרדים, וכל מה שקשור לימין... ש"ס, ג', וגם הליכוד אם צריך, אנשים בכירים מאוד משם'".

ליבסקינד מתאר כיצד השופט חנן מלצר, יו"ר ועדת הבחירות, ניסה להבין מהחוקר מה הקשר בין הדברים הללו לפרסומים ומה טיב היחסים בין חדאד לליכוד, אבל לחוקר הפרטי לא היו תשובות טובות.

"היה צריך לצפות בעדות הזו של החוקר הפרטי, שעליו התבסס 'ידיעות אחרונות', כדי להבין מה קרה פה. החוקר הפרטי שמע מחדאד פעם אחר פעם שהוא פעיל של ש"ס. החוקר הפרטי נפגש בתיווכו של חדאד עם פעיל מוניציפלי של ש"ס. החוקר הפרטי לא הצליח להביא שום פרט שמחבר את חדאד למישהו בליכוד. שום דבר מכל זה לא הפריע ל'ידיעות אחרונות' לפרסם על השער שלו אגדה על 'מערך עצום של חשבונות מזויפים למען קמפיין הליכוד', ולהדביק בכוח לש"סניק הזה – בלי בדל ראיה – את תפקיד ראש הרשת".

ב"ידיעות אחרונות" קיוו בוודאי להגיע לסוף השבוע הזה כשתחקיר הטוויטר שפרסמו מהדהד בטורי הפרשנים של העיתונים, אך לא כפי שהוא מוצג אצל ליבסקינד. עם זאת, העיתון לא נסוג מהפרסום (וגם ה"ניו-יורק טיימס" לא).

נחום ברנע, בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", מזכיר את התחקיר בטורו שב"מוסף לשבת", אך הוא עושה זאת בעומק הטקסט, באגביות, בלי להגיד על ממצאיו כמעט דבר: "התחקיר שפורסם ב'ידיעות אחרונות' וב'ניו-יורק טיימס' על השימוש שעושה לכאורה הליכוד בדמויות פיקטיביות ברשת היה סקסי, אבל ספק אם הצפת הרשת השפיעה כהוא זה על הבוחר המתלבט". עמית סגל, עמיתו למוסף, מתייחס אף הוא לפרסום, מבלי לכנותו "תחקיר" וגם מבלי להתייחס לממצאיו. עיקר טענתו היא, כמו בדף המסרים של נתניהו, שהפרסום ב"ידיעות אחרונות" צייר את מצביעי הליכוד כעדר דבילים שניתן לטפלל בקלות.

במדור החדש יחסית שפותח את קונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות", "השבוע שהיה: הסיפורים הבולטים של 'ידיעות אחרונות'", שמור מקום של כבוד לכותרת הראשית שחשפה את ממצאי דו"ח "פרויקט הבוטים הגדול". עם זאת, בעוד הכותרת הראשית מתחילת השבוע דיווחה על "מערך עצום של חשבונות מזויפים למען קמפיין הליכוד", הבוקר מתייחס העיתון לפרסום כך: "תחקיר 'ידיעות אחרונות' ו'ניו-יורק טיימס' חושף רשת חשבונות בטוויטר". לא בדיוק הבעת אמון מרשימה. אם לא די בכך, הגרסה הרשמית ש"ידיעות אחרונות" מוסר למנויים שלו היא כי כלל לא היה זה תחקיר.

פעיל הימין שמאי גליק פנה במייל למחלקת שירות המנויים של העיתון בעניין התחקיר לקראת הגשת תלונה למועצת העיתונות על כך שבעיתון לא טרחו לבקש תגובה מבעלי חשבונות טוויטר שהוזכרו בו. במייל התשובה כתבה לו "איריס" ממחלקת השירות למנויים כי מדובר ב"פרסום – שאיננו תחקיר ולא הוצג כתחקיר".

אגב, זה שקר. "חשבון הטוויטר של 'משה' הוא אחד ממאות ישויות פיקטיביות שזוהו לאחרונה במסגרת תחקיר מקיף", נכתב בפתח הפרסום של "ידיעות אחרונות". בהמשך נכתב כי "התקציב לקיומו של התחקיר נאסף באמצעות עמוד גיוס המונים אינטרנטי". גם הבוקר, כאמור, מבליטים בעיתון כי מדובר בתחקיר.

לשחות בתוך הטפל

"בבחירות 2019 כבר לא צריך גימיק ילדותי כמו פרסומת לבושם 'פאשיזם' בשביל להסיח את דעת הקהל הישראלית מנושאים מהותיים", כותב מורן שריר ב"הארץ", בכובעו כמבקר שידורי התעמולה של המפלגות השונות. "האמת היא שכבר לא צריך לעשות כלום. הנושאים המהותיים נפלטים מעצמם. התודעה הישראלית כל כך מיומנת לשחות בתוך הטפל, שהיא כבר דוחה מעצמה פרטים חשובים, מידע מכריע, עמדות יסוד. זו המסקנה החשובה שעולה מבחירות 2019 כפי שהן משתקפות בתעמולת המפלגות. אף אחד, כמעט, לא ניסה לדבר על מהות. גם אלה שהיה להם אינטרס כזה. מי ששלט בסדר היום זה הליכוד והקמפיין שלה התחלק לשניים: פעילות מדינית של ראש הממשלה; ומטה בחירות שזורק הסחות דעת ומחכה שהבחירות ייגמרו".

מלה טובה ל"מעריב"

אחרי שבשבועיים האחרונים לא הצליחו הגרפיקאים של "מעריב" להכניס לגרף המנדטים שלהם את שמות הרשימות חד"ש-תע"ל ורע"מ-בל"ד, השבוע הם עשו זאת בהצלחה. כה לחי!

עם זאת, לא כולם הפנימו חמישה ימים לפני פתיחת הקלפיות מיהן בדיוק הרשימות שמתיימרות לייצג חמישית מאוכלוסיית ישראל. קחו, לדוגמה, את מתי טוכפלד, הפרשן הפוליטי של "ישראל היום". לכאורה, אפשר היה לחשוב שהוא, מכל האנשים, יידע להבדיל בין הרשימות השונות והמפלגות המרכיבות אותן. אך הבוקר, בטור הפרשנות הצמוד לממצאי סקר "ישראל היום" כותב טוכפלד על סיעת תע"ל-חד"ש (במקום חד"ש-תע"ל), ובמקום רע"מ-בל"ד מסתפק פשוט בבל"ד. איכשהו, כל הפיצולים והאיחודים מחדש שהתרחשו בשבועות האחרונים במפלגות שבקצה הימני של המפה הפוליטית לא בלבלו אותו.

קיטש

"עם ישראל כולו מצדיע לצה"ל על המאמצים להביא לקבר ישראל את גופת החייל זכריה באומל הי"ד. זו גם העת לשבח את הדרג המדיני, בראשות נתניהו, שהצליח לגייס את נשיא רוסיה פוטין. התרגשתי למראה משמר כבוד של צבא רוסיה לחייל הישראלי. [...] אהבת המולדת זוהרת מתמיד. איש לא יכבה את אורה. ירושלים מאוחדת בלבנו תמיד, ואת ארץ ישראל בשלמותה לעולם לא ניטוש. זכינו לראות בהתגשמות חזון הנביאים ולא ניתן לקטני אמונה לחוצים להעלים את החלום. את הרי שומרון לעולם לא נפקיר בידי אויב ואת הגה ההובלה נפקיד בידי המנוסים והטובים ביותר" (חיים שיין, "ישראל היום", היום).

החיים עצמם

אפס קשב פוטנציאלי בסוף שבוע שכזה, ובכל זאת ב"הארץ" מתעקשים לפרסם הבוקר את רשימתה של עמירה הס על סאג'ד מזהר, חובש מתנדב ממחנה הפליטים דהיישה, שביקש לעזור לאדם שנפצע מירי אך נורה בעצמו ומת.

נוסע, לא נוהג

ענייני תקשורת

בקרוב. גידי וייץ מונה ב"הארץ" את שורת הגילויים הצפויים לאחר הבחירות, עם העברת חומרי החקירה בפרשות נתניהו השונות. בין היתר הוא מבטיח כי כולנו "נלמד מהווטסאפים של יועצת ראש הממשלה פרח לרנר על השליטה של נוני מוזס במרכיבי הקואליציה השלישית של נתניהו".

שאלות נוקבות. בראיון לערן סויסה במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מבטיח איש יחסי-הציבור רני רהב כי לעולם לא יארח בתוכנית הטלוויזיה החדשה שהוא מנחה לצד שרון גל את אחד מלקוחות משרדו. עם זאת, רהב מבהיר כך: "אני ממש לא אילנה דיין, לא רביב דרוקר, לא קרן מרציאנו, לא אילה חסון, לא דנה ויס ולא אמנון אברמוביץ'. אני רני רהב, איש יחסי-ציבור, אני עושה תוכנית כמו שאני אוהב, ואין לי עניין להתחפש לעיתונאי חוקר".

כשסויסה בכל זאת מתעקש שיש לו ולעמיתו להנחיה מחויבות לצופים בבית טוען רהב: "אנחנו שואלים שאלות, אבל אנחנו לא משטרה צבאית. אני חושב ששאלנו את שרה נתניהו שאלות נוקבות מאוד. לא עשינו לה הקלות. נכון שלא צעקנו עליה באולפן, כי אני לא אצעק על רעיית ראש הממשלה באולפן. מבחינתי זה לצעוק על דגל ישראל".

הנה השאלות שהפנו רהב וגל לשרה נתניהו: "מה שלומך, תגידי?"; "זה שבוע לא קל [...] איך את מרגישה?"; "את מאוכזבת ברמה האישית ממנדלבליט?"; "היועץ המשפטי לממשלה החליט לסגור את התיק בעניינך. [...] את מרגישה הקלה?"; "מה קיווית, שמה יהיה?"; "איך את קוראת לו בבית, ביבי? בעלי?"; "אין רגע שאת אומרת לו 'מה אנחנו צריכים את כל הדבר הזה? מספיק תרמנו'? [...] יש רגעים כאלה של שבירה?"; "תני לי רגע אחד מאחורי הקלעים"; "אפרופו האהבה הזו מהעם, אני עד שבאמת חלקים גדולים מאוד ממדינת ישראל אוהבים אתכם אהבה, שלא נתקלתי, באמת אהבה. ובחלק אחר אני רואה שנאה, פשוט שנאה. ואני שואל אותך איך את מתמודדת עם הדבר הזה? זה שנאה-שנאה, כאילו זה לא שנאה קלה, זה שנאה אמיתית. מצד שני זה באמת אהבה אדירה. בסוף היום אתם שני אנשים, בשר ודם, הולכים לישון כמו כולנו"; "מטפלים בך אחרת את חושבת מנשות ראשי ממשלה קודמות?"; "למה?".

רק אחרי כל השאלות האלה הפנה שרון גל שאלה אחת לא נוחה: "אני חייב לשאול, קצת להקשות [...] יכול להיות [...] שאתם שואלים איפה טעינו? כי הנה היועץ גם עכשיו אומר שיש עניין של קבלת מתנות במאות אלפי שקלים".

אולם בהמשך שבו השאלות לשרת את נתניהו על חשבון הצופים: "הגברת נתניהו, חייב לשאול אותך איזה שאלה שיושבת לי. היה לך יועץ קרוב, ניר חפץ, בעיני הוא עשה מעשה בגידה. איך את רואה את הדבר הזה?"; "יש קצת פרטיות בטיול כזה?"; "עם יאיר עשית כזה טיול?"; "אני רוצה לשאול אותך על הביקור הרשמי שלך בגואטמלה. היה טוב? נהנית?"; "הסקרים מטרידים את אנשי הימין. את גם מוטרדת?"; "מדברים בבית על אובדן שלטון?"; "לסיכום, יש בך כעס על אנשים? [...] משהו שאולי היית עושה אחרת?"; "מה את מאחלת לנשים במדינת ישראל?".

לדעת לקבל ביקורת. בהמשך הראיון עם רהב שואל אותו סויסה אם אי פעם הרים טלפון למבקר שקטל אותו. "אף פעם לא. אבל בפירוש ניצלתי את האפשרויות  שלי לומר מה דעתי על מבקר כזה או אחר", משיב רהב. למבקר טלוויזיה רהב אולי לא התקשר, אבל לעיתונאית שכתבה עליו בביקורתיות דווקא כן, ואפילו הבטיח שהיא תחטוף ממנו "טיל רעל".

מפרגנים. במוסף "פירמה" של "גלובס", שחולק השבוע למנויים, יש שפע של תוכן מעניין. בין היתר, ראיון שערך גיא ליברמן עם רביב דרוקר. בפינת הפרגון מחמיא דרוקר לנחום ברנע: "לצד הביקורת שלי עליו בשנים קודמות, אני רואה אותו עכשיו במערכת הבחירות ואני לא יכול שלא להצדיע ליציאה שלו לשטח. האיש בן 74, ואין אירוע בחירות שהלכתי אליו והוא לא נמצא שם. "אתה פותח טלוויזיה ביום שישי בצהריים כדי לראות את בני גנץ בנחל-עוז, ונחום שם, איפה שאתה לא פותח. אחרי שהודיע על פרישה (מכתיבת טורו השבועי ב'ידיעות אחרונות'; ג"ל) הוא מפוצץ בכל שישי שלושה עמודים על בחירות. אחרי כל מה שאמרתי עליו בעבר, אני חייב להגיד שהלוואי עלי בגיל 74 להסתובב ככה עם הפנקס ולרשום בכל מקום. באמת מעורר כבוד".

ואכן, גם הבוקר מתפוצץ ברנע עם שלושה עמודים על הבחירות בפתח "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". וגם הוא במפרגנים. "אני משער שלמחרת הבחירות ייפתח טקס ההכאה על חטא. נתניהו יביע צער על ההכפשות. ככה זה בקמפיין, יאמר, ויסלח לעצמו. עיתונאים יביעו חרטה על ההיסחפות שלהם אחר כל סיפור אידיוטי, על הרוח הגבית שנתנו לאנשים כמו פייגלין, על השקרים שפרסמו, על הסוגיות הגורליות שלא נדונו.

"בסך הכל, העיתונאים נחלקים לשניים: אלה שבונים קריירה על השירותים שהם מקבלים מאנשי נתניהו ועל השירותים שהם נותנים להם; ואלה שלא. אני חושב שאני פטור מלפרט. אני כותב את השורות האלה רק בגלל עיתונאית אחת שאני לא מכיר אישית, קרן מרציאנו שמה. בעיני היא מצטיינת הקמפיין. לא רק בגלל שניהלה עם ראש ממשלה ראיון משובח, בשאלות הנכונות, בקצב הנכון, באווירה הנכונה, ראיון שהונחת עליה בהפתעה. נתניהו הודה תחת לחץ שהסתיר משר הביטחון והרמטכ"ל את האישור שנתן לגרמנים למכור צוללות מתקדמות למצרים, וששיקר על כך לבוחריו. סקופ ענק, ושירות גדול לציבור".

הפוטש הקטן. שלמה נקדימון, מוותיקי "ידיעות אחרונות" ומי שגם בשנים האחרונות תרם לעיתון מדי פעם פרי עטו, משתתף בכתבה המתפרסמת במוסף "שישבת" של "ישראל היום".

טיפקס. בראיונות שהעניק נתניהו בימים האחרונים הזכיר לחיוב את אילה חסון, על רקע הפרסום שלה מיום שישי האחרון שקיעקע את החשדות בדבר מעורבותו בעסקת הצוללות. הבוקר חסון מתראיינת לנעמה לנסקי ב"ישראל היום" ומספרת על התגובות הקשות שקיבלה בעקבות הפרסום. בפסקת הביוגרפיה שבעומק הכתבה מזכירים כי חסון החלה את דרכה בערוץ 1, אך נמנעים מלהזכיר את הסקופ הגדול הראשון שהזניק אותה לנבחרת הבכירה של עיתונאי ישראל: פרשת בראון-חברון.

עופר אדרת מדווח ב"הארץ" על פרוטוקול שהותר לאחרונה לעיון הציבור ובו מתועדת פגישתו של לוי אשכול עם עורכי העיתונים בשנת 1963, ובו הוא מבקש מהם שלא לדווח על הנעשה בכור האטומי בדימונה. המתעניינים בהרחבה מוזמנים לעיין בכתבה שפורסמה באתר זה על תולדות היחס התקשורתי לכור בדימונה.

אין תפקידים קטנים. ב"ידיעות אחרונות" מדווחת חבצלת דמארי כי כתב ynet אטילה שומפלבי זכה בציון לשבח מטעם ארגון בני-ברית על מצוינות בסקירת התפוצות. זהו הפרס המשני בחשיבותו, לצד הפרס בתחום התקשורת המשודרת, שהוענק לכתבת התאגיד אנטוניה ימין, והפרס בתחום התקשורת הכתובה, שהוענק (בפעם השנייה) לכתב "מקור ראשון" צביקה קליין. ובכל זאת, כותרת הידיעה ב"ידיעות אחרונות" היא "פרס יוקרתי למגיש ynet אטילה שומפלבי".