ימים קשים עוברים על מקצוע עריכת הלשון. בשנים האחרונות מחליטים יותר ויותר עיתונים לוותר על שלב העריכה הלשונית או לקצץ באופן משמעותי את המחלקות העוסקות בכך, ולעתים קרובות הדבר ניכר בתוצר הסופי. באתרי החדשות, שצמחו על קרקע בתולית, הוחלט מלכתחילה לוותר על מטרד העריכה הלשונית, שמוגדר כהיטפלות לזוטות, קרצוף השיח ולעתים אף פקפוק בערכם של התכנים עצמם. כך קורה שדווקא בעידן שבו מעלים על נס את חשיבותו וכוחו של המידע, יותר ויותר פלטים מגיעים לצרכן התקשורת עילגים ורצופי שגיאות.
ק', עורכת לשון עם ותק של פחות משנה במקצוע, מועסקת במשרה מלאה באחד היומונים. כצפוי במקצוע שקרנו במגמת ירידה, היא התגלגלה לתחום הזה במקרה. "הגעתי לעיתון כדי לעבוד בתפקיד אדמיניסטרטיבי זוטר ביותר", היא מספרת, "ובזמן ששקלתי איך ומתי לעזוב, הציעו לי לגשת למה שנראה לי אז כמו מבחן עריכה לשונית. את ההכשרה קיבלתי במהלך העבודה, בליווי של עורכים ועורכים לשוניים ותיקים".
לנקות את הטקסט
"התפקיד של עורך לשוני", אומרת ק', "הוא קודם כל להפוך את העיתון לראוי לקריאה – שהטקסט יהיה זורם, נכון תחבירית, להוריד קלישאות, לתקן מטבעות לשון שעברו איזו מניפולציה שליכלכה אותם, ובאופן כללי שהביטויים שבו יהיו כאלה שקיימים בשפה ולא איזשהו קולאז' שמישהו ברוב יצירתיותו החליט שאפשר לשרבט.
"מן הסתם, צריך גם ליצור איזושהי אחידות ברורה בכל המוצר – שיהיה תיאום בפרטי מידע ובהגשתם בכל עמודי העיתון, שהכתבות יהיו כתובות במשלב ובכתיב אחיד".
ג'וק פרפקציוניסטי
"יום עבודה מתחיל מול המחשב, בקריאה של כתבות שמועברות בקצב מתקבל על הדעת. אחר-כך גם קוראים חלק מהן על הנייר. כשמתעוררת בעיה שאי-אפשר לפתור בשכתוב בלבד, פונים לעורך. ממשיכים ככה עד סוף היום, ממש ברצף, ושעתיים לפני ההורדה לדפוס כבר מגיעים לאיזשהו לחץ שבאמת מתאים לעיתון, אבל לא בהכרח מתאים לעבודה שמצריכה ריכוז כמו עריכה לשונית.
"מן הסתם, כשאתה ממלא תפקיד של עריכה לשונית צריך להיות לך איזשהו ג'וק פרפקציוניסטי, והפרפקציוניזם מתבטא גם בזה שגם אם יש עומס של עבודה, מסיימים את כולה – גם אם הגדרת התפקיד כביכול 'מאפשרת' לי לעבוד פחות. ואולי זו טעות. אולי זה יוצר איזושהי השרשה של בעיה שנמצאת בדרג אחר, אבל אולי הממונים פשוט משכילים לשכור אנשים ממושמעים או מסורים מדי.
"קל מאוד לעורך לשוני להיכנס לאיזשהו מצב של טייס אוטומטי וראש קטן. אני באופן אישי תמיד מנסה להיאבק בזה ולהישאר בקריאה תוכנית של הטקסט, אבל זה נעשה יותר ויותר קשה ככל שהשעות נוקפות. זה אולי נשמע כמו פרטים טכניים, אבל מכאן בא חלק גדול מהשחיקה – קשה לבוא הביתה ולקרוא ספר אחר-כך. יש איזה אוברדוז של טקסט כתוב, ולאו דווקא טקסט מעשיר".
לערוך או לא לערוך
"כשאתה בעצם משלם לעורך לשוני – או בפנייה הפשוטה יותר, 'מגיה' – אתה מצפה שהוא יעשה עבודה שהיא הגהה. לא ממש עריכה. כי הרי יש עורכים, והם אלה שאמורים לעשות את העריכה. אבל במציאות של עיתון, יכול להיות שלעורך בדסק אין זמן לעשות שכתוב מלא של הטקסט, ולפעמים גם יכול להיות שאין לו יכולת לעשות את זה.
"לא פעם יצא לי לעבור על כתבות שגם מבחינה תוכנית הצורה שבה הדברים מוגשים היתה פשוט לא ראויה. למשל, דיווח קר על כל מיני תקריות או מאורעות שיש לגביהם קונצנזוס שהם מזעזעים – זה דבר שאם הוא מגיע אלי, החוליה האחרונה בשרשרת, ואני זאת ששמה לב שזה כתוב רע או לא נכון, אז זה סימן שיש משהו לא בסדר בכל התהליך. יש ימים שיש לנו תחושה שממש הצלנו את העיתון. יש גם תיקונים טכניים יותר – קרדיט שנשמט, נתונים מספריים, שמות של אנשים.
"יש עורכים שמודים על כך שאני עולה על הטעות ועל הרצון לתקן. עם עורכים כאלה אפשר לעבוד בשיתוף פעולה, אולי אפילו באופן מפרה. אבל יש גם עורכים שלא, שרואים בך מישהו שרק מאריך את התהליך ומעכב להם את העבודה. לפחות במקרה אחד ניגשתי לעורך והסברתי לו כמה אני מזועזעת מאיך שהדברים מוצגים. להפתעתי, הוא לא ממש ידע איך כן כדאי לגשת לנושא.
"לא פעם ולא פעמיים אנחנו נתקלים בטקסטים יחצניים. במצב כזה אני פשוט אומרת לעורך שאני מרגישה שאני קוראת קומוניקט. בדרך כלל אני מקבלת תגובה בסגנון 'כן, אני יודע, זה מה יש', או 'אין ברירה, זה עיתון ולפעמים יש לנו מחויבויות כאלה'. היו כמה פעמים שההערות שלי התקבלו וניסו לעשות עם זה משהו – לפעמים הכתבה קוצרה, או לא התפרסמה. אבל זה קרה פעמים ספורות בלבד".
מונמכים
"יחסית למקצוע, התנאים אצלנו לא רעים. התנאים האלה לא תורמים רק לחוסן הנפשי, הם תורמים ליציבות של העיתון. בכל אופן, משכורת גבוהה היא לא ערובה לעובדים מרוצים. עושה רושם שבהרבה מקומות הפן האנושי די נשכח. הרבה פעמים אני רואה איך התפקיד עולה לאנשים לראש באופן חסר פרופורציה, ואיך עובדים נותנים מעצמם על בסיס יומיומי ולא שומעים מלה טובה אחת. יש תחושה שהאינטרס של המערכת תמיד מנוגד לזה של העובד, ושהניסיון להנמיך את העובדים מוכתב מלמעלה ומשתרש משם. כמו שאמר לי לאחרונה אחד הכתבים, כולם פסולים ומונמכים, אלא אם כן הוכיחו אחרת. לא רק לגבי הצוות שלי, אלא לגבי כולם – כתבים, עורכים, גרפיקאים. זו בסך-הכל דרך למַשמע".
את רואה את עצמך עוסקת בתחום בעוד עשר שנים?
"לא".
ובעוד חמש שנים?
"גם לא".
ובעוד שלוש שנים?
"אולי במשרה חלקית או בעבודות פרילנס מדי פעם. בסופו של דבר, עריכה לשונית היא שיפוץ של דבר מה קיים. אין בזה יצירה. גם עיתונות זה לא תחום שאני יכולה לגמרי להתחבר אליו, כי עכשיו אני בעצם יודעת עד כמה היא מוטה על-ידי אינטרסים זרים".