האוורד דין (משמאל) מתאפר לקראת הופעה אצל ג'ון סטיוארט (מימין) (צילום: רויטרס)
היכן מכריז פוליטיקאי אמריקאי על החלטתו לרוץ למשרה בכירה? פעם היה מזמין את תומכיו לכינוס חגיגי, או מזמן מסיבת עיתונאים, כדי להבטיח שהבשורה הפוליטית שלו תהדהד מחוף לחוף. בעידן הטלוויזיה אפשר שהיה בוחר תוכנית ראיונות מכובדת, מסוג אלו המשודרות ביום ראשון בבוקר, תוכניות עם רייטינג דל, אבל נודפות ניחוח של יוקרה ומכובדות.
בעידן הנוכחי יש זירות חדשות, הכובשות את מקומן בשיח הפוליטי. ארנולד שוורצנגר, למשל, בחר להכריז באוגוסט שעבר על התמודדותו על תפקיד מושל קליפורניה דווקא בתוכנית "הלילה" של ג'יי לנו, המתמחה בעקיצות ובבדיחות על פוליטיקאים. כחודש אחר-כך התייצב הסנטור מדרום-קרוליינה, ג'ון אדוארדס, באולפן תוכנית הסאטירה הפוליטית של ג'ון סטיוארט, ה"דיילי שואו", כדי להודיע שהחליט להתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. "אנחנו תוכנית של בדיחות", אמר לו בשידור המנחה סטיוארט, "לא יקחו את ההצהרה שלך ברצינות...".
אדוארדס לא היה מודאג. יועציו ידעו כי תוכנית של סאטירה פוליטית היא היום יעילה לא פחות מ"פגוש את העיתונות" של יום ראשון בבוקר, או אפילו מהדורת חדשות הערב עם דן ראת'ר בסי.בי.אס. כך בחר גם ג'ון קרי, המועמד הדמוקרטי המוביל, לדהור בראשית הקמפיין שלו על אופנוע לתוך האולפן של לנו, והאוורד דין, מי שנחשב בראשית מערכת הבחירות למועמד מוביל, בחר לאחר תבוסותיו בפריימריז הראשונים להשתתף במערכון סאטירי על עצמו אצל דייוויד לטרמן ב"לייט שואו".
יותר מבעל טור אחד עיקם את אפו בעקבות השידורים הללו, אבל לאחרונה התברר כי כל הפוליטיקאים האלה ויועציהם לא טעו. זה אמנם לא היה הנשק הסודי המבטיח את הניצחון, אבל בכל הקשור להשגת יעד חשוב אחר הם הצליחו: הם זכו בחשיפה משמעותית לציבור, במיוחד לאותם חוגים שקשה עד בלתי אפשרי להגיע אליהם בדרך אחרת.
בחודש ינואר השנה פרסם מכון המחקר האמריקאי "פיו", העוסק בקשר בין הציבור לתקשורת, סקר מקיף על המקורות שמהם שואבים אזרחי אמריקה את המידע שלהם על מערכת הבחירות. מתברר כי בהשוואה למערכת הבחירות הקודמת, בשנת 2000, יש ירידה משמעותית באחוז האמריקאים שאמרו כי הם מתעדכנים בפוליטיקה באמצעות עיתונים יומיים – מ-40 אחוז ל-31 אחוז. גם התלות במהדורות הערב של הטלוויזיה ירדה – מ-45 אחוז ל-35 אחוז. בין מקורות המידע שהשימוש בהם עלה – לא רק האינטרנט (מ-9 אחוזים ל-13) אלא גם תוכניות הבידור והסאטירה בטלוויזיה (מ-6 אחוז ל-8).
פילוח מדוקדק יותר של הנתונים, בהתאם לקבוצות גיל, גילה כי חמישית (21 אחוז) מבני 18 עד 29 השיבו כי הם מתעדכנים על מערכת הבחירות בראש ובראשונה מתוכניות הסאטירה והבידור, כמו גם מתוכניות הלילה בסגנון לנו ולטרמן. זה שיעור דומה לאלה המציינים כי את המידע הפוליטי שלהם הם מקבלים ממהדורות חדשות הערב בטלוויזיה (23%).
הנתונים החדשים מציגים באור חדש את מערכת היחסים במשולש פוליטיקה, בידור ותקשורת. לצעירים רבים הבדיחות והמערכות בתוכניות אלו על פוליטיקה ופוליטיקאים אינם בגדר מיחזור מבודח ועוקצני של מידע שהגיע אליהם קודם בערוצים אחרים, אלא חדשות ופרשנות שהם שומעים ורואים בפעם הראשונה.
התוכנית הבולטת ביותר בין תוכניות הבידור העוסקות בפוליטיקה היא ה"דיילי שואו" של סטיוארט, המשודרת מדי ערב בערוץ "קומדי סנטרל" בכבלים. סטיוארט משדר שם פינה בשם "אי-הכרעה 2004", ויחד עם צוות כתבים ופרשנים הוא מצליח להפוך על פיה כל אמירה של פוליטיקאי מקלישאת יח"צנות לרצף של בדיחות. סטיוארט לא עושה חשבון לאף אחד.
האוורד דין, למשל, שנסק והתרסק בתוך חודשים ספורים, כונה שם "אותו חצי-אדם, חצי-קוף מוורמונט" לאחר שהשמיע קולות מעוררי תמיהה אחרי אחד מהפסדיו הרבים בפריימריז. מצד שני, כמעט כל המועמדים הדמוקרטים התייצבו אצל סטיוארט בזה אחר זה לראיונות למרות, ואולי דווקא בגלל, מקבצי הבדיחות היומיים ששידר עליהם במהלך הפריימריז.
סטיוארט הפך למרכיב מרכזי בסדר-יומם של יועצי התקשורת והשיווק של המועמדים. בכתבת שער עליו ב"ניוזוויק" הוא תואר כאחד מכוכבי מערכת הבחירות הנוכחית, בין היתר בשל שיעור הצפייה הגבוה בתוכניתו בקרב צעירים. "הוא אחד המבוגרים שצוחק על הדברים שמצחיקים אותנו", צוטטה שם סטודנטית מאוניברסיטת איובה, "והוא עושה זאת מבלי שיסתכל עלינו מלמעלה".
לצד סטיוארט ממשיכה לככב בתוכניות הסאטירה גם "סאטרדיי נייט לייב" הותיקה, שבה כבר באמצע שנות השבעים חיקה צ'בי צ'ייס את ג'רלד פורד כנשיא שאינו מסוגל לצעוד וללעוס מסטיק בעת ובעונה אחת. לרייטינג גבוה יותר זוכות תוכניות הלילה, שגם בהן הנתח הפוליטי הוא מרכזי, לצד כוכבי קולנוע וסלבריטאים אחרים. חוקר התקשורת רוברט ליכטר מצא כי בתוכנית של ג'יי לנו הוכפל מספר הבדיחות הפוליטיות בין ראשית שנות התשעים למערכות הבחירות של המאה ה-21.
הריצה לסוג כזה של תוכניות מניבה לפוליטיקאים לא רק חשיפה נרחבת, בעיקר לצעירים, שאין דרך אחרת להגיע אליהם; אצל לנו ולטרמן איש אינו צולב אותם בשאלות קשות ומביכות על עמדותיהם בנושא מסים ובטחון – והם יכולים להציג "פן אנושי" קל והומוריסטי. כך מתפרשת הרכיבה על הארלי דייווידסון לתוכנית של לנו, כניסיון של המועמד קרי לשבור את תדמיתו של איש משעמם ויבשושי.
"למיזוג של פוליטיקה וקומדיה יש צדדים חיוביים ושליליים", אמר ל"יו.אס.איי טודיי" ההיסטוריון ג'ון ויינר מאוניברסיטת קליפורניה. "החלק הטוב הוא ניפוץ הקלישאות הפטריוטיות". מצד שני, מערכת הבחירות איננה רק עניין קליל, ויש צורך לדון גם בנושאים רציניים. "אם התוכניות הללו נותנות לפוליטיקאים דרך לחמוק מנושאים אלה או להתעלם מהם – אז זה רע", אומר ויינר. כך סבורים גם אנשי תקשורת אחרים, ביניהם מגיש "פגוש את העיתונות", טים ראסט, המרוצה מכך שפוליטיקאים מסוגלים להתייחס לעצמם בהומור, אך מצפה מהם גם לדון בכובד ראש על נושאים רציניים כמו ביטוח בריאות.
פוליטיקאים אמריקאים שילבו במסעות הבחירות שלהם בעבר פן בידורי, קליל; ג'ון קנדי התראיין בתוכנית "הלילה", ריצ'רד ניקסון השתתף בתוכנית הומור, וביל קלינטון ניגן בסקסופון אצל ארסניו הול. מנגד, תוכניות סאטירה שלחו חצים נוקבים לעבר פוליטיקאים מאז ומתמיד, והעניקו פן נוסף לסיקור התקשורתי השגרתי. הפעם השתנו כללי המשחק: הפוליטיקאים אינם ממתינים שתוכניות הבידור והסאטירה יצלפו בהם – אלא הם מנצלים אותן תוכניות ממש לצרכיהם שלהם, כבמה נוספת להציג את עצמם בפני קהל הבוחרים.
הרייטינג היורד של תוכניות החדשות בטלוויזיה, והתחושה שציבור רחב התעייף ממידע רציני וכבד, כבר הובילו בשנים האחרונות לסגנון הגשה קליל יותר, כדוגמת ערוץ החדשות "פוקס". רשתות הטלוויזיה הוותיקות מנסות לשמור על מראית עין של רצינות, אבל התמהיל המוגש במהדורות הערב, "ספינות הדגל" של החדשות, משתנה בשנים האחרונות. חדשות החוץ נדחקות לשוליים ואייטמים שימושיים על כולסטרול, לחץ דם ודיאטות חדשות תופסים מקום מרכזי. לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 היו מי שהעריכו שאמריקה תחזור לעסוק ברצינות בחדשות מהעולם, אבל מהר מאוד התברר שטיפול חדשותי רציני הוא מתכון בדוק לאבד צופים, והבעיה מחריפה ככל שמדובר בבני-נוער ובצעירים.
ההתרחקות מחדשות הנסבות על פוליטיקה, כלכלה מדיניות חוץ וחברה היא רק סימפטום אחד לתופעה מקיפה וחמורה יותר: הניכור הגובר של צעירים מכל מה שקשור לחיים ציבוריים, פוליטיקה ובחירות. שיעורי ההשתתפות בבחירות צונחים משנה לשנה ומעוררים דאגה אצל אנשי מדע המדינה באשר לעתיד הדמוקרטיה באמריקה. רשת אם.טי.וי תנסה גם השנה, כפי שעשתה במערכות בחירות קודמות, לדבר על לבם של צעירים, בין קליפ לקליפ, על הצורך להשתתף בבחירות בסיסמה "בחר או שתפסיד". מדובר בכ-20 מיליון צעירים, בני 18 עד 30, שהרשת מנסה להבקיע מבעד לאדישותם ולגרור אותם לקלפי.
אם יש למישהו סיכוי להגיע לצעירים הרי אלה תוכניות הבידור, ההומור והסאטירה, ולא מהדורות החדשות ה"רציניות". הפוליטיקאים מיהרו לקרוא את המפה, עוד לפני הסקר האחרון, והם מנסים להחדיר את המסרים שלהם בנתיב חדש, אפילו במחיר השתטות עצמית מפעם לפעם.
ואולי המציאות הנוכחית היא סופו של תהליך, שניתח בדאגה חוקר התקשורת האמריקאי ניל פוסטמן כבר לפני 18 שנה בספרו "בידור עד מוות". פוסטמן תיאר כיצד מדללת הטלוויזיה את השיח הציבורי ומרוקנת אותו מתוכנו. הכל נעשה בידורי, קופצני, חזותי, כתחליף לדיון המילולי, המהותי. מה שאנו צופים בו הוא מדיום המציג מידע במתכונת פשטנית, ללא ממשות, ללא היסטוריה וללא הקשר. מידע ארוז כבידור. "באמריקה מעולם לא נשללת מאיתנו הזכות להתבדר", כתב פוסטמן, שהלך לעולמו בשנה שעברה – ולא זכה לראות איך מערכת הבחירות 2004 מצעידה את העולם שתיאר לשלב האחרון של טשטוש גבולות מוחלט בין הפוליטיקה, התקשורת והבידור.
גיליון 50, מאי 2004