לפני כשנתיים התחוללה בתקשורת הספורט רעידת אדמה שגררה אחריה שיירה ארוכה של עיתונאים ובעלי טור שהיכו על חטא והבטיחו לקוראיהם שינוי עמוק בסיקור הספורט בישראל. היה זה לאחר התאבדותו של מוני פנאן, שחשפה התנהלות פיננסית בעייתית, ארוכת שנים, של מנכ"ל מכבי תל-אביב.
בזה אחר זה עלו עיתונאים ופרשנים והודו: "ידענו ושתקנו". "תרשו לי לנחש שבפעם הבאה שיהיה כזה סוד גלוי, שכל מי שהיה רק מעט מקורב לקבוצה ידע עליו – ואני לא מנקה את התקשורת שהעלימה עין גם כן – הוא לא יישאר כסוד עד שמישהו יתאבד חס וחלילה", הבטיח הפרשן אמיר אפרת ב"ידיעות אחרונות".
השבוע זיעזעה עוד רעידת אדמה את תקשורת הספורט. הפעם סיפקה לה את כינויה הסקופיונרית היחידה בתקשורת הספורט – משטרת ישראל: "פרשת הכדור המרכזי". שני הבעלים של הפועל פתח-תקווה, ובעקבותיהם עסקנים, מאמנים ושחקנים, זומנו לחקירות באזהרה ואף נשלחו למעצרים.
הכותרות היו גדולות, אבל איש לא הופתע. הקשר בין כדורגל להימורים לא-חוקיים הוא סוד גלוי. יתרה מזאת: עבריינים, מורשעים שריצו את עונשם כמו גם חשודים לשעבר ובהווה, הם אורחים קבועים בתקשורת הספורט. כל זה לא מפריע לעורכים ולפרשנים לפזר כותרות צעקניות, לקונן ולדרוש את ניקוי הענף.
לפני כשנתיים סיפר יאיר רבינוביץ', מי שהיה יו"ר הבקרה התקציבית של התאחדות הכדורגל, כי העולם התחתון קנה לו דריסת רגל בכדורגל הישראלי. לפני כמה חודשים נחקר השחקן עמרי קנדה בחשד שנסחט על-ידי עבריינים ואולי גם מכר משחקים. עוד לפני כן סוקרה פרשת סחיטה שבמהלכה נדרש הבלם דה-סילבה להטות משחקים. שתי הפרשות זכו לכותרות ענק, אבל נעלמו אחרי זמן קצר. אפשר היה לצפות שבמקום לרדוף כל הקיץ אחרי החתמות חדשות בקבוצות, בטוטו שמות היסטרי ומופרך, ירימו בתקשורת הספורט את הכדור שהטיל רבינוביץ' והמשיך להתגלגל מאז, ויבצעו תחקיר ראוי שיעניק מעט סומק ללחייה האפורות.
מצד שני, חייבים להודות, מדובר במשאלת לב. לעיתונות הספורט אין באמת היכולת, הכסף והכלים לעשות עבודה שגם גוף מקצועי כמו משטרת ישראל מתקשה בה. הבעיה היא כוח אדם. העיתונות הזו מורכבת בעיקר מכתבי חצר שמכסים קבוצות ומבעלי טורים. אין שום תחקירן ספורט רציני, שמכיר את השטח ומסוגל לקבל מהמערכת שלו זמן ומשאבים כדי להביא תחקיר מקיף, שישמש נקודת מוצא למשטרה.
תחקירנים אין, אבל עיתונות מעריצה ומתחנפת יש. במקום לחקור ולהתריע מפני כניסת עבריינים לספורט, או לפחות לנהוג בהם בבחינת כבדהו וחשדהו, היא משתפת איתם פעולה, מעלימה עין מעברם ומעניקה להם מעמד של סלבס כשרים לכל דבר, כמעט גיבורי תרבות.
המקרה הבולט ביותר הוא זה של אופירה אסייג, מנהלת התוכן של אתר ONE. לפני כארבע שנים פירסם אמיר זוהר במוסף "הארץ" כתבה על היחצנות שהיא עושה לעבריינים המתחככים בכדורגל. תחת איצטלת מדור הרכילות "גליצ'ים" מסוקרות באתר ONE נפלאותיהם של העבריינים במסיבות ובאירועים. הם זוכים ליחס מעריץ הכולל הצמדת תארים לשמם – "תותח", "נשמה", "כפרה".
בטור שכתב בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות" השופט בדימוס בעז אוקון, הוא התייחס לתופעה התקשורתית הזו – "פרסומים על השתתפות כדורגלנים במסיבות ואירועים של עבריינים אינם נדירים", כתב, וכינה אותה "תת-תרבות נטולת אתיקה".
ביום חמישי שעבר התארחה אסייג בתוכנית הבוקר בערוץ 2. "הקו בין עולם הספורט לעולם הפלילים הוא דק מאוד", אמרה בתשובה לשאלה שהתייחסה לחקירות האחרונות. המראיין דן שילון תהה: "את יודעת יותר ממה שאת אומרת?". אסייג: "אם הייתי יודעת אני מניחה שהייתי מדווחת". שילון: "את מכירה את הנפשות, לפחות ממה שאני קורא עלייך, את לפעמים מתרועעת עם אנשים שיש להם עבר פלילי". אסייג: "כמו מי למשל?". שילון: "כמו משפחת שירזי או כל מיני... קראתי תחקיר ב'הארץ' על מסיבות שאת מופיעה בהן". אסייג: "ואתה מאמין לכל מה שאתה קורא? מתרועעת? אני חושבת שלא. חלק מהאנשים יש להם עבר פלילי והם שייכים לעולם הכדורגל, אני מכירה את כולם, ואם אנחנו יודעים אנחנו מדווחים באופן מלא". שילון: "באופן חופשי לגמרי?". אסייג: "בוודאי, איזו שאלה".
ONE הוא רק מראה מוקצנת, לעתים גרוטסקית, לתופעה שהולכת ותופסת מקום בעיתונות הספורט. במסווה של אתר ספורט הוא מתפקד כגוף יחצני לכל דבר. האתר הזה הופך את הספורט למצעד סלבס ססגוני שבו מעורבים כדורגלנים, זמרים, בעלי מסעדות וכמה מהחבר'ה הטובים – מי התחתן, מי התגרש, מי בוגד ומי הגדילה ציצים. אל המסיבה לא מוזמן אורח אחד: הספורט, תחום מקצועי שראוי ליחס עיתונאי ענייני.
אבל לא רק ONE יודע להפוך את הטפל לעיקר. ביום שלישי (28.6.11) זכה בעל חנות בגדים מהרצליה לכפולת אמצע בספורט "מעריב". העילה: זימונו לחקירה בפרשת "הכדור המרכזי". שלומי מלדיני הוצג בכתבה כ"מלביש הרשמי של כדורגלני ישראל" וכמותג שעלה לגדולה כתוצאה מהחיבור שלו לאופירה אסייג.
מלדיני קיבל את הבמה שלו על רקע חשדות לאירועים פליליים, דבר שאמור להטריד כל אדם מהיישוב ששמו הטוב סופג מכה. אבל למלדיני לא אכפת. לכתבי "מעריב" גילה: "כל פרסום הוא טוב, גם אם הוא שלילי. בסופו של דבר, החקירה הזו שירתה אותי". העדר הבושה שכבש את עיתונות הספורט חילחל גם אל המסוקרים.
כדי שיתרחש שינוי של ממש בתקשורת ספורט, שאינה מסוגלת לתחקירים נוקבים אבל יכולה וצריכה לסקר את מושאיה ללא חנופה והערצת אנשים מפוקפקים וריקנים, יש צורך ברענון משמעותי של עולם הערכים שלה, בדיקה מחודשת של המוסכמות והמובן מאליו ואימוץ של גישה מקצועית, נטולת משוא פנים, שתחזיר לסיקור הספורט את כבודו האבוד. העיתונים לוחצים בימים האחרונים לקבוע קוד אתי לספורט. גם הם חייבים אחד כזה.
2 קטנות
סקופ של כולם. ב"ידיעות אחרונות" מנסים להכתיב סדר יום בפרשת "הכדור המרכזי" ולהוביל מהלך שבו שרת הספורט תטפל במשבר. ביום שני התהדר העיתון בלוגו "חשיפה": מבקר המדינה יחקור את ההתאחדות בעקבות ראיון שערך העיתון עם השרה לימור לבנת. אלא שבהמשך יצאה ממשרדה של השרה הודעה על כך גם ליתר העיתונים. כולם פירסמו יחד, כך שהקרדיט שעורכי "ידיעות" לקחו לעצמם לא עמד במבחן המציאות.
אתגר יומיומי. ספורט "הארץ" הקדיש ביום ראשון 11 מתריסר עמודיו לספורט המקופח במגזר הערבי. פרויקט יוצא דופן בהיקפו. אף עיתון אחר לא משקיע בנשים ובערבים כמו "הארץ". ובכל זאת, אם רוצים שהספורט הערבי יקבל יחס מהממסד, יש לסקר אותו עניינית ומקצועית גם ביום-יום. זה המבחן האמיתי, הרבה יותר מכל פרויקט גרנדיוזי.
התיקונים
אתם צופים באחת הידיעות הספקולטיביות ביותר שהתפרסמו לאחרונה. הכבוד – ל"ישראל היום", ששעות לפני הדראפט ב-NBA ציין כעובדה שכספי עובר לארבע קבוצות, בתקווה שאחת מהן תפגע. אלא ששום טרייד לא התקיים על כספי, והעיתון הצליח להחטיא לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש.
ערוץ הספורט מריץ קמפיין לעיצוב המחודש של האתר. הכותרת: "אתם תדעו ראשונים". המסר: המהירות מעל הכל. זוהי כמובן הבטחה ריקה מתוכן וטעות טקטית. את הקוראים לא מעניין איפה הידיעה התפרסמה שתי דקות קודם, כשהמידע באתרים האחרים ממילא נמצא במרחק של לחיצת כפתור. תבטיחו להיות מעניינים, מעמיקים ומקוריים ותשתדלו לקיים, כך תקנו את לב הגולשים.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il