ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס לזכרו של יצחק רבין (צילום: עמית שאבי)
מקום רחוק, אחרי הים
המקור לכותרת הראשית של "הארץ" ("אבו-מאזן מאבד תקווה: 'אני חושש שנתניהו לא השתנה מאז 1996'") הוא ב"גורמים ישראליים" שהעבירו את הדברים לכתב העיתון ברק רביד. בהמשך הידיעה מתוארים אותם גורמים כ"אישים ישראלים שנפגשו עם אבו-מאזן", ומוזכר גם "מקור ישראלי שביקש לשמור על אנונימיות מפאת רגישות הנושא", המספר לרביד כי "אבו-מאזן מתוסכל מאוד מנתניהו ומהשינוי במדיניות ממשלת ישראל".
משהו מאווירת המסתורין מתנפץ לאור הדיווח של בן כספית ב"מוספשבת" של "מעריב". כספית שהה השבוע ברבאט, מרוקו, לרגל כינוס "הפורום הבינלאומי לענייני ירושלים", שם פגש בין היתר את אבו-מאזן. כספית הצליח לחלץ משפט אחד מיו"ר הרשות הפלסטינית ("לא רק שביבי לא קידם את התהליך המדיני, ולא רק שלא עשה שום צעד ממשי לקראת השלום, הוא ממשיך לבנות בהתנחלויות ופשוט פוגע פגיעה אנושה בתהליך"), שתמציתו הופכת לכותרת הראשית של העיתון, ומספר בהרחבה על העמדות שהביעו הן המנהיגים הערבים והן הנציגים הישראלים.
כן, כספית מונה את שמות הנציגים הישראלים שהשתתפו בכינוס, נפגשו עם אבו-מאזן ושוחחו עימו. אין זה מופרך להניח כי אחד מהם היה המקור האנונימי לידיעה ב"הארץ". על-פי כספית, פרט לו עצמו היו ברבאט שלושה ישראלים: ח"כ אחמד טיבי, פרופ' מנחם קליין מאוניברסיטת בר-אילן ודניאל בן-סימון, כיום חבר-כנסת מטעם מפלגת העבודה ועד לבחירות האחרונות כתב "הארץ".
בהמשך "מוספשבת" של "מעריב", עוד הישג עיתונאי – גרסת אהוד ברק לטענות נגדו על שחיתות, בניית התנחלויות וחוסר מעש פוליטי, כפי שנמסרה (באמצעות שליחים) לשלום ירושלמי. בדברי ההקדמה שלו מזכיר ירושלמי לא רק את הטענות נגד ברק, אלא גם את הכובע שעזר לבסס את דימויו כנהנתן מדושן עונג.
כותרת מתוך הכתבה ("עשיתם ממני הירשזון") מתנוססת בגאון על שער "מעריב", ממש מתחת לכותרת שהביא כספית מאבו-מאזן, ובכך הופכת את שער העיתון הבוקר לאטרקטיבי ביותר מבין השלושה (בשער "הארץ" תצלום יפהפה [עמית שאבי] של בנימין נתניהו מתחמם/מסתנוור באור השמש בטקס לציון 14 שנה לרצח יצחק רבין; ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית עוסקת בפיצוץ שאירע אתמול במהלך הכנת מטען חבלה על-ידי גורמים בעולם התחתון).
איי הב א בילדינג טו
בטורו השבועי ב"גלובס" כותב אלי ציפורי על טעויות עקרוניות בתחקיר של מיקי רוזנטל על עסקי לב לבייב ואפריקה-ישראל, אבל מקדים בהתייחסות אישית לתחקירן: "יש לנו תחושה כבדה שמיקי רוזנטל הופך יותר ויותר לאיש שיווק של המותג 'מיקי רוזנטל' ומשרת הרבה פחות את המטרה שבשבילה נבנה המותג הזה".
אשר לתחקיר ששודר ב"המקור", ציפורי חוזר, כמעט באותן מלים ממש, על הטענות שפירסם שלשום רותם שטרקמן, סגן עורך "דה-מרקר", בבלוג האישי שלו תחת הכותרת "וור איז דה בילדינג": חברת אפי-פיתוח גייסה הון בעיקר מזרים, ולא מישראלים, כפי שטען רוזנטל; רוסיה אינה הבור שבו אבד הכסף, היא דווקא הסיכוי לעתידה של החברה; לא היה צורך לנסוע לרוסיה, אפשר היה ללמוד על מצב המיזמים שם מדו"חות אפי-פיתוח; הכסף האבוד זרם לארה"ב, בקניית נדל"ן במחיר מופקע ערב פקיעת הבועה.
בכל זאת, בלי הבדל עקרוני בין "דה-מרקר" ו"גלובס" בכיסוי מאבק בין טייקון שנקלע לחובות גדולים ובין כספי הפנסיה של הציבור הרחב הרי אי-אפשר. הביקורת של שטרקמן על התחקיר של רוזנטל, תחקיר שזכה לשיתוף פעולה מצד מערכת "דה-מרקר", פורסמה בבלוג האישי שלו וגם באתר "עכבר העיר", לא ב"דה-מרקר" העיתון ולא ב"דה-מרקר" האתר. הביקורת של ציפורי על התחקיר שבו השתתף מייסד "דה-מרקר" גיא רולניק תופסת את חלקה העליון של הכפולה הפותחת ב"גלובס".
הבדל עקרוני בהרבה: בעוד שטרקמן מדגיש לקראת סוף טורו כי הזירה החשובה כיום היא המשא-ומתן בין בעלי האג"ח לחברת אפריקה-ישראל, משא-ומתן שיקבע את התקדים שלאורו ילכו כל הסדרי החוב של הטייקונים האחרים, וכותב על הנושאים ונותנים כי "אלו האנשים שצריכים להחליט האם לוותר ללבייב ולבנק הפועלים ולפגוע בפנסיה שלנו, ולא בטוח שהאנשים האלו דואגים לנו מספיק" – קשה למצוא בטור של ציפורי קריאה נרגשת לנושאים ונותנים מטעם בעלי האג"ח שידאגו טוב יותר לעתיד חסכונות הציבור.
בינתיים, על כל פנים, הושג הסדר. כותרות עיתוני הכלכלה מאמש ומהבוקר ("גלובס": "המוסדיים עלולים לטרפד ההסדרים באפריקה ובצים"; "דה-מרקר": "'ייתכן שמוטב למשקיעים בלי לב לבייב'") הן רק הד לעמדות העקרוניות שנקטו העיתונים במערכה המכרעת שהתנהלה כאן בשבועות האחרונים.
עוד על שינויי מזג האוויר
"עיתונאים ישראלים המחוברים לצבא תמיד מדברים על אינתיפאדה שלישית כחזאים, את יודעת, משהו כמו 'בסדר, יש כמה עננים. צפוי גשם. לא צפוי גשם', תוך העדר מוחלט של ניתוח סוציולוגי של ממש, שלא לדבר על ניתוח המבוסס על ההבנה מהו כיבוש ומהו דיכוי", אמרה לפני כעשרה ימים עיתונאית "הארץ" עמירה הס, במסגרת ראיון שהעניקה בארה"ב לתוכנית "דמוקרטיה עכשיו".
בעיתון "הארץ", גם כשהניתוח משתדל להעמיק מבט, כותרת המשנה עדיין עוסקת במזג האוויר ותנועותיו. בשבוע שעבר תיאר צבי בראל את הסיבות לכך שטרם פרצה אינתיפאדה שלישית. "הפיצול בין הפתח לחמאס מבטיח לישראל עוד כמה חודשים של מזג אוויר נוח לעונה", נכתב בכותרת המשנה. הבוקר כותבים אבי יששכרוף ועמוס הראל רשימה על סבבי האלימות השבועיים באזור הר-הבית. "מוציאים קיטור" היא הכותרת שניתנה לרשימתם.
בלתי טלוויזיוני בעליל
לפני חודש, בראיון למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" לקראת עליית תוכנית האירוח החדשה שלו לאוויר, סיפר אברי גלעד על הגישה השונה שלו להפקת תוכנית אירוח טלוויזיונית. לפי דבריו אז, הורה לצוות התחקירנים בתוכנית שלו לא להתאבד על סיפורים ולא לעבוד מתוך לחץ כדי להשיג את המתחרים בכל מחיר.
"מעניין אם אווירת השנטי באבא הזאת תימשך נוכח הרייטינג העצוב לו זכתה התוכנית הראשונה", תהה נריה קטן במדור הברנז'ה של "וואלה". השבוע קיבלנו תשובה. אחרי שאחוזי הצפייה בשתי התוכניות האחרונות של גלעד צללו מטה, נראה כי מישהו במערכת החליט לראות את הדגל השחור המתנוסס מעל ההוראה של גלעד, להפר אותה ולעבור לאסטרטגיה מעוררת מחלוקת. 10,000 שקל שילמה רשת תמורת ראיון בלעדי עם "אב לילדים שעברו התעללות בפרשיית אליאור חן", דיווח אתמול ערן סויסה באתר nrgמעריב.
סיבוב נוסף בין "הארץ" לצווי איסור הפרסום
בעקבות מאמר המערכת של "הארץ" מלפני יומיים, הוקדש עמוד במוסף "השבוע" של העיתון לצווי איסור הפרסום והשפעתם על חקירות משטרתיות ועל הדיון הציבורי בישראל. שגיא כהן מסכם את המצב תוך הדגמת כמה מהאבסורדים שהוא מכיל.
"התחושה הסובייקטיבית היא שמספר צווי איסור הפרסום שמוציאה המשטרה וחומרת ההגבלות הכלולות בהם עולים בהתמדה, ושבקשות כאלה כמעט שאינן נדחות", כותב כהן. "למרבה הצער, אין דרך לברר אם לתחושה הסובייקטיבית הזו יש ביסוס עובדתי". בהמשך כותב כהן: "קשה להשתחרר מהרושם שצווי איסור פרסום הם אמצעי מועדף על המשטרה להסתרת מחדלים, להגנה על מקורבים ולהשכחת חקירות כושלות", ומקדיש כמה פסקאות להסבר מדוע השופטים מאשרים בקלות כה רבה את בקשות המשטרה להוצאת צווי איסור פרסום (אין מי שייצג בדיון את העמדה הנגדית).
תומר זרחין מדווח באותו עמוד כי המלצות ועדה ציבורית שהקימה המשטרה כדי לבחון את מדיניות הוצאת צווי איסור פרסום טרם הוגשו, אף שחלפו כשלוש שנים מהקמתה.
נוף בערפל
בשבוע שעבר פתח חנוך דאום את טורו ב"המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" במלים הבאות: "הייתי השבוע בכנסת, וראיתי לא מעט פרצופים חמוצים. איני זוכר במדויק מי אלה היו, אך במעורפל אני יכול למנות את רוחמה אברהם, מאיר שטרית, רונית תירוש, יעקב אדרי ועוד מיני אנשים מן העבר, כאלה שניהלו פה פעם את המדינה, ומסתובבים כעת כגוויות חסרות חיים בכנסת, כאשר מבטם הנוגה משרה על כולם אווירה של חורף".
בטור שפורסם הבוקר מבהיר דאום: "גם אני, כנראה, עשיתי עוול מסוים כאשר טענתי בטור זה כי פגשתי חברי-כנסת של קדימה בשבוע שעבר, בעוד ששניים מהם כלל אינם בארץ. נראה לי כי ברור מהטור שרשימת הפגושים מובאת כמשל, אבל למי שלא הבין זאת כך (דובר קדימה, למשל) הריני מבהיר את העניין כעת".
ענייני תקשורת
צבי זרחיה ואופיר בר-זהר מדווחים ב"דה-מרקר" כי משרד האוצר איים לבטל את הרפורמה בשידורי הטלוויזיה המסחרית אם ועדת הכלכלה לא תאשר פרסומות בשידורי הכבלים והלוויין.
אורי בינדר מדווח ב"מעריב" כי לפי סקר חדש, רק 9% מהציבור צופים בקביעות בערוץ הראשון, ו-41% מהציבור תומכים בביטול אגרת הטלוויזיה גם במחיר סגירת הערוץ.
במוסף "גלריה" של "הארץ" כותבת בהרחבה גילי איזיקוביץ על עיטור גלביץ, שנודע בשם ג. עיטור, "בכיר וראשון כתבי הקולנוע, הבידור והידוענים בישראל, ולמעשה מייסד הז'אנר בארץ", בעקבות חשיפת ארכיון התצלומים הפרטי שלו.
מתן שירם כותב ב"גלובס" על מצבה של תחנת רדיו תל-אביב, בעקבות חילופי הבעלים ועזיבת שניים משדריה הבולטים – טל ברמן ואביעד קיסוס. "רדיו תל-אביב הופכת להיות תחנה של פקידים שמשדרים מוזיקה", מצוטט "בכיר לשעבר בתחנה". לעומתו, אדם אחר, המכונה "בכיר בתחנה", טוען כי הוצע לשניים להישאר ב"תנאים מופלגים". עוד תוהה בקול אותו "בכיר בתחנה" ושואל, "איך אפשר להגיב לטענות של אנשים שמסתתרים בעילום שם?".
איתי רום מראיין למוסף "G" של "גלובס" את ללי וימות, נצר למשפחה שהיתה בעלי ה"וושינגטון פוסט" מאז שנות הארבעים של המאה הקודמת ועיתונאית המראיינת מנהיגים ברחבי העולם. וימות מגינה בעוז על עיתונאות האיכות ש"הפוסט" הוא בין מייצגיה הבולטים. "איכות ורווחיות הולכים יד ביד", היא אומרת, ומביאה כדוגמה את ההשקה מחדש המוצלחת של מגזין "ניוזוויק" כמגזין כבד ראש ואליטיסטי יותר.
במוסף "השבוע" של "הארץ" מופיע תרגום לעברית של כתבה ראשונה בסדרה בת חמש כתבות ואפילוג מאת כתב ה"ניו-יורק טיימס" דייוויד רוד, על תקופת שהותו בשבי הטליבאן.
עמודים 67–77 במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" הולאמו על-ידי מדינת גד בירון לצורך פרסום "הראשונים בשירות 2009 – דו"ח גד בירון מיוחד", מדור פרסומי המופיע גם באתר ynet.