הדימוי האיקוני החזק של אהוד ברק כאימפרטור נוצר ממיזוגם של שני אירועים שאין ביניהם לכאורה כל קשר: ביקור קצר בוורשה, אצל עמיתו שר ההגנה בוגדן קליך, ודו"ח מבקר המדינה ובו נתונים על העלויות המופרזות של משלחת משרד הביטחון לסלון האווירי בפריז ביוני השנה, ובראשם עלות הסוויטה הקיסרית שבה השתכן השר.
ריאקציה כימית היא תוצאה של מגע בין החומרים השונים, ואת המגע הזה סיפק התאריך, ה-14 באוקטובר 2009, שזיווג אותם זה לזה בצירוף מקרים אקראי לחלוטין. ואכן, מה שהונח לפני עורכי החדשות שעסקו בהכנת עיתוני הבוקר היה שני רכיבים של ניטרוגליצרין טהור: הדו"ח, והצילומים מפולין. לא נדרש יותר מניעור קל כדי שהכל יתפוצץ.
די היה לכאורה בדו"ח השערורייתי על אודות מעלליו של שר הביטחון כדי לפגוע קשות בדימויו. אבל התודעה הציבורית זקוקה לנקודת משען, לתגית פשוטה וזכירה שתייחד אותה מאירועים אחרים. כך מתמצה (באי-צדק מסוים) אופן תפקודו של עמיר פרץ כשר ביטחון במלחמת לבנון השנייה בתצלום שבו הוא נראה צופה במשקפת כשעיניו מכוסות. כך נחרתה בתודעה תעוזתו של האלוף אריאל שרון במלחמת יום כיפור בזכות התחבושת הלבנה שעיטרה פציעה שטחית במצחו. תצלום של סוכנות איי.פי. מפולין, שמנציח את דיוקנו של אהוד ברק כפריץ שמנמן ומדושן, עשוי להפוך לאייקון שיגלם מעתה את סוג מנהיגותו.
שר הביטחון אהוד ברק מבקר באושוויץ-בירקנאו. 15.10.09 (צילום: אריאל חרמוני/משרד הביטחון/פלאש 90)
ברק יצא לביקור קצר, שאין בו ערך חדשותי גבוה, בצ'כיה ובפולין. בהגיעו לוורשה סקר משמר כבוד, שוחח עם עמיתו הפולני, נתן כמה הצהרות מדיניות שגרתיות, ביקר בבית-הכנסת המקומי ויצא לקרקוב ולאתר ההנצחה באושוויץ-בירקנאו. לא העיתונות העולמית ולא זו הישראלית התעניינו בביקור. אם בחדרי חדרים נידונו שיתופי פעולה ועסקאות בטחוניות, הם לא נחשפו. ברק עצמו, במעט התצלומים שהופצו מן הביקור, נראה לרגעים זחוח ולרגעים משועמם.
והנה, דווקא הביקור בפולין סיפק את המרכיב החזותי להמחשת גודל הקטסטרופה בפריז. כיוון שבפרשה הזאת המרכיב הרגשי הוא גבוה במיוחד – זעם, צרות עין, תחושת מיאוס – לא היה די בדיווחים מילוליים או בהצגת מספרים. נדרש משהו מייצג נוסף. משהו ששום דיווח מספרי או טקסטואלי, ואפילו צילום הפאר והעושר בסוויטה המלכותית, לא יוכלו לספק.
היה זה הביקור בפולין שסיפק לעורכי החדשות מתנה יקרת ערך: דיוקן נפוליאוני של ברק שכמותו לא נראה, המיטיב לבטא את השינוי שעבר המטא-קיבוצניק ממשמר השרון. זאת, גם אם תצלום ההכתרה של ברק נעשה אלפי קילומטרים צפונה-מזרחה לסוויטה השערורייתית במלון אינטרקונטיננטל בפריז, וכמעט ארבעה חודשים לאחר המשתה הקיסרי ההוא.
הנה אפוא סקירת האירועים מן הזווית התקשורתית. כמו בכל סיפור טוב, ראשית דבר בכמה בעלי מקצוע שעסקו בשגרת יומם, וסופו במיצובו של אהוד ברק כסמל הסיאוב השלטוני ואולי בחיסול סיכוייו להנהיג את המדינה.
אי-אפשר, כמובן, להמעיט בהשפעתם של עורכי העמודים – המשתמשים בתצלומים כחומר ביד היוצר, ובחיתוכים גסים משנים לחלוטין את הקונטקסט של המקור – על תודעת הציבור. הפעם הפיק התצלום של ברק בוורשה מעורכי החדשות זעם קדוש, שיסודותיו כנראה בכעס אישי. כל אחד מהעורכים הללו הוסיף, ללא ספק, בול עץ גדול למדורה.
(צילום מסך: אתר AP)
אהוד ברק הגיע לסקור את מסדר הכבוד שנערך לכבודו במשרד ההגנה בוורשה במזג אוויר מושלג. מבחינת ההכנה האקלימית לביקור, רשמה הפמליה לזכותה עבודה יסודית. שר הביטחון היה לבוש כראוי למנהיג שהולך לבלות חלק מזמנו בחוץ הקר והלח, במעיל חורפי שחור ובכובע הולם. מי שבחר בעבורו את מלתחת המסע עשה את מלאכתו בהצטיינות יתרה. פורום הפקת הלקחים, שבוודאי יתכנס עתה, יצטרך לדון בשאלה אם לא היתה זו הצטיינות מוגזמת. המעיל והכובע נראו כמוצרי איכות אופנתיים, יוקרתיים, וניכר בהם סגנון אישי.
במיוחד הכובע. דרך ארוכה עשה ברק מן הכומתה האדומה, דרך הקסקטים וכובעי המצחייה, ועד למגבעת הנוכחית. זו נראית כמגבעת פֵדוֹרה, בסגנון יצרן הכובעים האיטלקי הנודע בורסלינו. פדורה, המגבעת הגברית הנפוצה באמריקה (עד שילדי הפרחים הסירו אותה מעל ראשיהם עת בנות הפרחים הסירו את חזיותיהן), קיימת באלפי ואריאציות ודגמי משנה – ממגבעות עסקים יומיומיות ועד מגבעות יוקרה המעצימות את לובשן.
בורסלינו הוא תת-דגם שהאמריקאים מצאו בו את ניחוח הקנטרי, את הגבריות המסוקסת של הגנגסטרים, השוטרים וגיבורי הפילם-נואר שכבדם מוגדל מאלכוהול ולבם שותת דם. היום מגבעת פדורה היא ציטוט, מחווה לימים אחרים. מגבעות הפדורה, בגרסות הפנמה שלהן, כבשו מחדש את הוליווד, וגדולי הידוענים פוסעים היום על השטיח האדום כשמגבעת מתריסה שמוטה על מצחם ומשלימה את דיוקנם.
כרזת הסרט "בורסלינו", בכיכובו של אלן דלון
המגבעת של ברק אינה אחת מהרפליקות שקונים ברשת ב-100 דולר. היא נראית כמוצר איכות שערכו גדול בהרבה, שנרכש מבית אחד המעצבים או לכל הפחות נחטף מחלון הראווה של מישהו כמו האחים ברוקס, מלבישיהם של אלה המבקשים להיראות כמו מֶד מֶן של שנות החמישים.
והסרט. לא סרט משי רגיל, בצבע תואם ללבד של המגבעת. סרט עור חום, תפור בחוט בהיר מעט כדי להבליטו. סרט מאתגר: לכאורה גס, ובעצם מלאכת חייטות עדינה ויוקרתית. חום על שחור, רשמי עם נגיעה שובבית, עירוני עם קשר לאדמה (מה שעשוי להסביר את עניין המאחזים). המכלול אפוא מציג סולידיות איכותית ורב-תכליתית. כובע שטוב לביקור בבית-הכנסת, לארמון הנשיא, לסיקור משמר כבוד ולהליכה בבוץ בשבילי מחנות ההשמדה.
וסגנון החבישה. ממורכז, בהטיה קלה לאחור. כמו המפרי בוגרט ב"קזבלנקה", כמו אלן דלון ב"בורסלינו". המשחק האמיתי הוא בכפיפת שולי המגבעת. חלקם הקדמי מוטה מעט כלפי מטה, מה שגורם לצדדים להזדקר. בקיצור, הלוק העדכני של בעל אחוזה עירוני, נוקשה אך ססגוני, מתוחכם וסמכותי.
בהשוואה למאמץ שהשקיע המנהיג, נראה שהצלם התורן דווקא לא עשה מעל ומעבר. הצילום שהפיצה סוכנות AP מציע מפגש של השר הפולני המארח ושל אורחו, ברק, כששני האישים נראים במלוא פלג גופם העליון, עד כפות ידיהם. פריים חדשותי שגרתי, אחד ברצף של עשרות או מאות שתוקתקו על-ידיו מתוך מתחם הצלמים. שני האישים נראים כדגימה מוקפאת מתוך מצב דינמי. אולי האינטראקציה של רגע המפגש, דברי הנימוס, יצירת הקשר הראשוני ולחיצת היד. אין זה בשום אופן דיוקן. ראשיהם של השניים תופסים פחות מחמישית משטח התצלום. עדשת המצלמה לוכדת את שני האישים מנקודה נמוכה מעט מקו העין של שניהם, מה שנועד ככל הנראה להעצימם.
השר הפולני מחייך בפרופיל. פניו של ברק מוסבים מעט שמאלה, כלפיו, אך לא עד כדי מבט ישיר וקשר עין. חיוכו זחוח ועיניו מופנות לאינסוף. פתותי השלג, המעיל הכבד, השחור, צעיף הצמר השחור, העניבה המבצבצת בפסי אדום-לבן-כחול-ימי, ואפילו זגוגיות המשקפים נטולות המסגרת – כל אלה מרחיקים את אהוד ברק, לשעבר בעל הפלולה (שעליו נאמר "רק ברק והפלולה יביאו שקט למטולה") – מרחק שאינו ניתן לגישור מן הישראלי החמוץ, המודאג, הנאבק על קיומו.
"גלובס", 18.10.09 (עליון); "הארץ", 15.10.09
שני עיתונים, "ידיעות אחרונות" ו"הארץ", בחרו באותה תמונה. ב"ידיעות", הסולידי מבין השניים, חתך עורך הלילה את התצלום המקורי כך שפני ברק ופחות מחצי קלסתרו של מארחו ממלאים את כל המסגרת. פניו של ברק, אולי בגלל עיוות אופטי, אולי בגלל הזווית, נראים מדושנים במיוחד. חיוכו מוסיף לכך. פניו עגולים, שבעים, מרוצים מעצמם. שטח פניו קטן בהשוואה לנפח סנטר. לא רק המעיל והכובע מעניקים לברק את מראה הפריץ. ברק הוא מאלה שהמבנה העגלגל מתאים לו יותר מן המראה השדוף. אופנאי רגיש היה מעצב לו מלתחה שתחדד מעט את המתאר העגלגל ולא תעצים אותו.
כדי להבין עד כמה עוותה דמותו של ברק כדאי לראות תצלום אחר שלו באותו ביגוד, שצולם כעבור יום במהלך סיורו באושוויץ. בתצלום, שפורסם ב"גלובס" ביום ראשון כרקע לכפולת עמודים שעסקה במבנה ההון המשפחתי שלו (ונחתך בגסות), נראה ברק מדושן הרבה פחות, כמעט רזה. התצלום ב"גלובס" מעניק הזדמנות להציץ בכפפות העור הרך שלו (שכנראה הוסרו בוורשה לצורך לחיצת היד), אבל בעיקר מציג את ברק ברגע שהוא אינו מוכן לו, ללא ניסיון לשאת חן בעיני המצלמה. פזור דעת, קודר, משועמם או מעוצבן.
שער "מעריב", 16.10.09
"הארץ", שמנהל זה מכבר מדיניות עמוד ראשון חידתית, הוא זה שהלך הפעם עד הקצה, ומיצה את החומר שנצבר על שולחן הלילה לכלל יצירה טבלואידית שלמה. המארח הפולני נחתך כליל החוצה והפריים נסגר על ברק העגלגל, השמנמן, המדושן, במגבעת הלבד הכהה. מחייך כביכול אל עיני הצופה, ובעצם חולף דרכו או מעליו.
התקריב של ברק העניק משמעות אחרת לתמונה והפך אותה לדיוקן של איש קטן ונפוח, בעל אגו נפוליאוני, שהיה מכתיר את עצמו לקיסר אילו רק היה מישהו שמוכן ללכת אחריו. וכדי להסיר ספק, באה הכותרת הראשית הצמודה לתצלום ומסבירה את כוונת העורכים, בפתוס מרוצה מעצמו לא פחות: "כמו נפוליאון השלישי, נסיכי המפרץ ומאטה הארי, ברק לן בסוויטה של 2,500 לילה". פוּל מאצ'ינג.
ולא נותר אלא "מעריב". מישהו פישל שם באותו לילה שבין רביעי וחמישי ולא חיבר בין בלון הגז לניצוץ. נראה שאותו מחדליסט גם קיבל על הראש, שכן למחרת התפרסם כבר איור שמסביר לקורא המפגר מה בדיוק הוא צריך לחשוב. ברק שמן, כדורי, אורסון ולסי, בידו כוס יין ולראשו הבורסלינו. "חוגג", אם לא הבנתם, "על חשבוננו".