ההחלטה להגיש כתב אישום בגין שוחד נגד מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון מוזס, בפרשה המכונה "תיק 2000", עוררה דיון חשוב בשאלת האחריות של מו"לים ועיתונאים. האם בתאגידי תקשורת מתקיימת מציאות מורכבת מהרגיל בכל הנוגע לחובות נושאי משרה ובעלי שליטה? האם יש לצפות מאלו המחזיקים בהגה הספינה של עיתונים, ערוצי טלוויזיה, אתרי חדשות ותחנות רדיו, לנהל מארג שיקולים סבוך יותר מאשר זה המתנהל בתאגידים אחרים? והאם העיסוק והתוצר של אותן חברות משפיע בהכרח על סוג השיקולים שמאחורי החלטות עסקיות וניהוליות?

יש הטוענים כי מי ש"מנווטים תקשורת", כמאמר מוזס לנתניהו בשיחות שהביאו לחקירה ולאישומים נגד שניהם, אינם אנשי עסקים פרטיים רגילים, ויש להטיל עליהם חובת אחריות מיוחדת. אולם מה שחומק פעמים רבות מהדיון הציבורי היא העובדה כי כבר לפי חוקי המשפט התאגידי הקיימים ניתן לדרוש זאת מנווטי התקשורת שלנו.

דיני חברות קובעים כי התכלית של חברה פרטית או ציבורית היא לפעול על-פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה. המחוקק אמנם מאפשר למנהלים, דירקטורים ובעלי מניות להביא בחשבון גם עניינים של נושים, עובדים, וגם של הציבור, אבל הגישה המקובלת בגופים מסחריים היא של רווחת בעלי המניות, גם על חשבונם של הקהלים האחרים.

אלא שבצד הקביעה זאת מטיל החוק על נושאי משרה ובעלי שליטה שורה של חובות דוגמת חובת הגינות, חובת זהירות וחובת אמונים. תכליתן של חובות אלה היא להבטיח כי אלו לא ינצלו לרעה את כוחם העודף. חובת האמונים היא המחמירה ביותר בהיבט זה, ומחייבת את נושאי המשרה להתעלם מאינטרסים אישיים כשהם ממלאים תפקיד בחברה ומטעמה.

נושאי המשרה מצופים לפעול בתום לב ולהימנע מפעולות שיש בהן ניגוד עניינים, מהסתרת מידע, מפעולה תחרותית כלפי החברה ומניצול הזדמנויות עסקיות של החברה לשם קבלת טובות הנאה. בעלי המניות בחברה, ובעיקר בעלי השליטה, מצווים גם הם לנהוג כלפי החברה וכלפי בעלי המניות האחרים בתום לב ולהימנע מניצול לרעה של כוחם בחברה או מקיפוח בעלי מניות אחרים.

קשה יהיה לנתק את הדיון ביישום החובות האלה ובמשמעות המעשית שלהן מהדיון בתכלית הראויה ובמטרותיו של התאגיד. ככל שהתכליות והמטרות האלה נקבעו בתקנון או בחוק ייעודי, או אפילו הוגדרו בפסיקה, הרי שהפגיעה בהן מצד מפר החובות היא מובהקת עוד יותר. משום שמהות הפגיעה בחברה ובמטרותיה משליכה בהכרח גם על הפגיעה בטובתה ובטובת אלו שהיא באה לקדם.

תוכן עיתונאי הוא בעל מאפיינים ייחודיים שבתי-המשפט עמדו על טיבם לא פעם. חשיבותו וייחודו בצורך בהקפדה על דיוק וניסיון להציג עובדות באופן נכון ומקצועי, לפעול בלי להביא בחשבון מניעים זרים או אינטרסים סמויים, וככל שמניעים או אינטרסים כאלה מתקיימים – לגלות אותם לצרכני התקשורת.

פרשות פליליות כמו "תיק 2000" ו"תיק 4000", ותופעות אחרות שאנו נחשפים אליהן במעקב השוטף אחרי פעולת כלי תקשורת – כמו תוכן שיווקי, פרסום מוטה של תכנים והדרה של מידע ושל מסוקרים – צריכים להיבחן גם בשים לב לחובות האלה. גם בלי לתקן תקנות חדשות ולחוקק חוקים חדשים ניתן להשתמש בחובות שמטיל הדין הקיים כדי להדוף נסיונות לא ראויים של נושאי משרה ובעלי שליטה לפגוע בתאגיד שעליו הם מופקדים, ובדרך זו להזיק גם לקהלים נוספים המעורבים בו: צרכני התקשורת, העיתונאים ועובדים אחרים, המפרסמים והמשק כולו.