קריאת כתב החשדות נגד בנימין נתניהו מעלה תמונה ברורה ועצובה: בראש ממשלת ישראל עומד אדם מושחת (לא בפעם הראשונה, יש לומר). אדם שמשתמש בכוח הציבורי שניתן לו כדי להשיג טובות הנאה, כדי להשיג עוד כוח. התמונה הזו מצערת, אבל לא מפתיעה. "הכוח משחית" היא רק אחת מקלישאות רבות שמתארות את החשש שפוליטיקאים ינצלו את כוחם לרעה. כדי להתמודד עם החשש הזה יצרו מערכות המשפט והממשל מנגנונים רבים ומפותחים לאורך השנים, שמתמודדים איתו בהצלחה חלקית.

לסעיף השוחד הוותיק בחוק העונשין הוספו ברבות השנים סעיפי השימוש לרעה בכח המשרה וסעיף הפרת האמונים; חובות הגשת הצהרת הון הוטלו על פוליטיקאים; הם מוחתמים על הסדרי ניגוד עניינים בכניסה לתפקידם; המשפט המינהלי אוסר עליהם לעסוק בכל נושא שבו עשויה להיות להם נגיעה אישית; מבקר המדינה פועל את פועלו ומעביר מידע ליועץ המשפטי לממשלה כאשר יש חשדות לפלילים, וזו רק רשימה חלקית.

אבל הסכנה האמיתית למדינת ישראל בתיקי 2000 ו-4000 לא באה מכיוונו של נתניהו. מעשיו שלו הובילו להגמשת כללי הריכוזיות בתקשורת (עניין חמור כשלעצמו) ותשלום מעט גבוה יותר בחשבון הטלפון החודשי של בעלי קווים נייחים, והיו עלולים להוביל להגבלות על עיתון "ישראל היום" – דבר שיש מי שיטענו כי דווקא טמונה בו תועלת.

הסכנה החמורה והאמיתית לדמוקרטיה הישראלית בפרשה זו הגיעה מצד העיתונות. "היכן שהעיתונות חופשית ואנשים יודעים לקרוא, הכל בטוח", כתב לפני למעלה ממאתיים שנה תומס ג'פרסון. בישראל 2019 התברר שהעיתונות החופשית יכולה להיות איום על הביטחון שלנו. התמונה הברורה, העצובה והמפחידה ממש שעולה מכתב החשדות כלפי העיתונות היא שאחד משני העיתונים הנפוצים במדינה ("ידיעות אחרונות") ואחד משני אתרי החדשות הנפוצים במדינה ("וואלה") חברו שניהם כדי להונות את הציבור.

התמונה הברורה, העצובה והמפחידה ממש שעולה מכתב החשדות כלפי העיתונות היא שאחד משני העיתונים הנפוצים במדינה ואחד משני אתרי החדשות הנפוצים במדינה חברו כדי להונות את הציבור

הם פעלו או היו נכונים לפעול כדי לבצר את שלטונו של ראש הממשלה, כשהם יודעים שאלמלא פועלם ייתכן והציבור היה בוחר מנהיגות פוליטית אחרת (שהרי אם לא כן, נתניהו לא היה מייחס שום ערך למה שהציעו). לא למותר להזכיר שכל זה בזמן שבו העיתון הנפוץ במדינה מקדיש את עצמו כבר שנים ארוכות לחיזוק שלטונו של נתניהו, ולפי תחקיר "המקור" ומקורות נוספים – עושה זאת בהתמסרות מוחלטת לתכתיביו האישיים.

לא מדובר בכשל נקודתי. לא מדובר באירוע איזוטרי. לא מדובר בעניין חד-פעמי. מדובר בשלושה כלי תקשורת שונים (אם נחבר לדיון המהותי את "ישראל היום", למרות שאנשיו אינם חשודים בפלילים), מדובר בכלי התקשורת החזקים במדינה, מדובר באירועים שהתמשכו שנים. כשזה המצב, כשהעיתונות החופשית הופכת לאיום על הדמוקרטיה, יהיה זה חוסר אחריות לא לחשוב על מנגנונים שעשויים לתרום להפחתת הסכנה.

מנגנון אפשרי שכזה הוא הטלת חובת אמונים כלפי הציבור על עורכים ועל מוציאים לאור בכלי תקשורת חדשותיים, בדומה למה שקבוע כבר כיום כלפי עובדי ציבור. כן, זוהי חובה עמומה שיידרש זמן רב להבהיר אותה בפסיקה, אבל היא פועלת כלפי עובדי ציבור ומשפיעה על השירות הציבורי. היא נחוצה, וראויה מהותית, גם בתחום התקשורת.

חובת אמונים שכזו תאפשר להאשים עורך או מו"ל אשר פועלים בניגוד לחובתם הציבורית להביא בפני הציבור מידע אמין ושלם על הנושאים שהם מסקרים, גם בלי שהתביעה תצטרך להוכיח שהדברים נעשו במסגרת קשר "תן וקח" מובהק.

אמנם בפרשה הנוכחית צפוי שגם ארנון מוזס וגם שאול אלוביץ' יעמדו לדין, אבל הוכחת הקשר בין השוחד והמתת אינה תמיד עניין פשוט (על כך בונה נבות תל-צור, עורך-דינו של נתניהו, אם כי אני לא צופה לו הצלחה). במקרה של ארנון מילצ'ן, למשל, הוחלט שלא להעמידו לדין בגין שוחד, ובהיעדר שוחד מילצ'ן אינו חשוד בדבר, שכן במצב הנוכחי הפרת אמונים חלה רק על עובד הציבור, במשמעות הצרה יותר של המושג (עבירת השוחד, לעומת זאת, חלה על כל עובד תאגיד המספק שירות לציבור).

איש לא מעלה על דעתו להישאר אדיש להסתרת מידע בדו"חות לבורסה או בתשקיף לציבור. רק כשמדובר בהגנה על הדמוקרטיה נזכרים מגיני ההון בתקשורת לזעוק את זעקת החירות וזכויות הפרט

את זעקות השבר כנגד רעיון שכזה אני יכול לדמיין בקלות. בעלי העיתונים הם אנשי עסקים פרטיים, מה פתאום שנתייחס אליהם כאל עובדי ציבור? ראשית, ראוי להזכיר שרגולציה של עסקים פרטיים היא לא דבר זר לנו. מעניין שדווקא כשמדובר בהגנה על כסף, למשל בסחר בניירות ערך או בכספי בעלי מניות בחוק החברות, אנחנו מרשים למחוקק ולרגולטור להתערב בצורה מאוד עמוקה בפעילות של בעלי עסקים פרטיים. איש לא מעלה על דעתו להישאר אדיש להסתרת מידע בדו"חות לבורסה או בתשקיף לציבור. רק כשמדובר בהגנה על הדמוקרטיה נזכרים מגיני ההון בתקשורת לזעוק את זעקת החירות וזכויות הפרט.

שנית, וחשוב מכך, מי שנכנס לפעילות בעולם התקשורת החדשותית צריך לדעת שהוא עולה לזירה הציבורית. מבחינה זו ראויה הטלת חובת האמונים לציבור, ולו בשם ערכה ההצהרתי והחינוכי. אחד ממבקרי העיתונות החשובים בארצות-הברית של ראשית המאה ה-20, ג'ורג' סלדס, אמר כי "גם העיתונות הפרטית ביותר נהנית לפחות ממשאב ציבורי אחד – הזכויות הנתבעות בשם 'חופש העיתונות'". זכות חיונית זו דורשת מאיתנו להגן על העיתונות בפני המבקשים לפגוע בה, אבל אין כל הצדקה להגנה הזו אם אנחנו לא יכולים לתבוע ממנה במקביל שמירה על חובת האמונים שלה כלפינו.

חקיקה היא עניין רציני. צודקת שרת המשפטים כשהיא טוענת שלעתים אנו ממהרים מדי לחוקק, ושבחקיקה יש כמעט תמיד רכיב של פגיעה בחירות. אבל כשמסתכלים נכוחה על הסכנות שמנגד מגיעים למסקנה שמסגרת חוקית שתגן על עיתונאים ועל עורכים מול מי שמנסים לכפות עליהם שירות של אינטרסים זרים היא חיונית להגנה על הדמוקרטיה.