איור: אסף חנוכה
אפילו באיטליה למודת השביתות זה היה אירוע יוצא דופן: שביתת עיתונאים, שמנעה את הופעתם של מרבית עיתוני המדינה בראשית חודש יוני. השביתה, ביוזמת איגוד העיתונאים, נועדה למחות ולהתריע על "סכנה גוברת לחופש העיתונות באיטליה". זעמם של העיתונאים הופנה לעבר אדם אחד: סילביו ברלוסקוני, הממשיך גם מלשכת ראש הממשלה לשלוט במישרין או בעקיפין בנתחים העיקריים של אמצעי התקשורת האיטלקית.
העילה המיידית לשביתה היתה התפטרותו של פרוצ’יו דה בורטולי, מתפקיד עורך "קוריירה דלה סרה", הגדול שבעיתוני איטליה והחשוב שבהם. על-פי ידיעות שפורסמו באיטליה נאלץ דה בורטולי להתפטר בשל לחץ כבד שהפעיל ברלוסקוני על בעלי העיתון, נוכח הקו הביקורתי החריף של העיתון על הממשלה, ובעיקר על מעורבותו של האיש העומד בראשה בפרשיות שחיתות. במקביל פורסם, כי אימפריית התקשורת של ברלוסקוני עומדת לרכוש חלק מהבעלות על "קוריירה דלה סרה".
עוד קודם לכן השתלב במערכה גם הארגון הבינלאומי "כתבים ללא גבולות", הנחלץ בדרך-כלל לעזרתם של עיתונאים המושלכים לכלא בידי רודנים בעולם השלישי, או כתבים הנופלים קורבן לאצבע קלה על ההדק של חיילים באזורי מלחמה. לאחרונה פתח הארגון חזית חדשה, שונה מקודמותיה: הוא פנה לנציבות האיחוד האירופי בדרישה לחקור את פעילותו של ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני.
במקרה של ברלוסקוני לא מדובר בסיכון חיי עיתונאים, אלא בתופעה המטרידה את איטליה כבר שני עשורים, מאז חצה איל התקשורת את הקווים מעולם העסקים למסדרונות הפוליטיים, והיה לראש ממשלה. שליטתו של אדם אחד בשני מוקדי כוח מרכזיים - הממשלה והתקשורת - מעניקה בידיו עוצמה שאין לה אח ורע בעולם המערבי. "כתבים ללא גבולות" רואים בכך ניגוד אינטרסים מובהק, איום על חופש הביטוי, פגיעה אפשרית בפלורליזם התקשורתי, וגם סיכון משמעותי לעצמאותה של הטלוויזיה הציבורית. בקיצור: ההתגלמות האנושית, המציאותית, של הסכנות התיאורטיות שמפניהן מתריעים כל אלה שנאבקים ברחבי העולם נגד ריכוז עוצמה תקשורתית בידי בודדים.
ראשי "כתבים ללא גבולות" משוכנעים שאין מדובר עוד בדיון אקדמי, אלא בסכנה של ממש. באוקטובר שעבר מחה הארגון על החלטת מנהלי הערוץ הציבורי "RAI3" לגנוז תוכנית על ברלוסקוני, שנועדה לשידור בסדרה הסאטירית "בלוב". "איסור שידורה של תוכנית סאטירה איכותית כזו, משום שהיא מותחת ביקורת על ראש הממשלה, היא צנזורה ללא כחל ושרק", קבע הארגון במכתב ששיגר למנהל הערוץ. המנהל, אגוסטינו סאקה, הורה באותו שבוע שלא לשדר את החלק השלישי בסדרה של תוכניות סאטיריות שהתמקדו בראש הממשלה ברלוסקוני, משום ששידור שלישי כזה בתוך שבוע "היה יותר מדי".
הסאטירה בתוכנית "ברלוסקוני נגד כולם" לא היתה אלא לקט קליידוסקופי של קטעים תיעודיים, בנוסח "לא נגענו" של "רק בישראל", ממסיבות עיתונאים ונאומים של ראש הממשלה: מקבץ של הערות מביכות, פליטות פה וגם הבטחות שלא קוימו והצהרות שסתרו זו את זו.
"הם החליטו לצנזר תוכנית שכל כולה מורכבת מקטעים שכבר שודרו", אמר עורך "בלוב" אנריקו גזי, ספק מזועזע, ספק משועשע או מיתמם, "כאילו התמונות של ברלוסקוני הן בעצמן בבחינת ביקורת על האיש...".
תקרית "בלוב" היתה רק אירוע אחד בשורה של תקריות בעלות אופי דומה. בשנה שעברה פוטרו מערוץ הטלוויזיה הציבורי שני מגישים שברלוסקוני רתח על דברי הביקורת שהשמיעו נגדו, ובראשית השנה, ערב המלחמה בעיראק, כאשר כמיליון איש יצאו לרחובות בהפגנת מחאה - בחרו הערוצים הציבוריים שלא להעביר שידורים ישירים מן האירוע. ברלוסקוני היה בין המנהיגים היחידים באירופה שתמכו במתקפתו של ג’ורג’ בוש וטוני בלייר על סדאם חוסיין.
ברלוסקוני נהנה משליטה ישירה או עקיפה על שישה מתוך שבעת ערוצי הטלוויזיה הארציים העיקריים: שלושה נמצאים בבעלותו או בשליטת משפחתו, ובשלושה ערוצים אחרים, הציבוריים, הוא מתערב בתוקף תפקידו כראש הממשלה. ואם לא די בכך שולטת משפחתו בקבוצת התקשורת הגדולה ביותר באיטליה, שבבעלותה עיתונים וכתבי-עת רבי תפוצה, בהם העיתון "איל ג’ורנאלה" המופיע במילנו ועוד שורה של עסקים נוספים.
כתב-העת "פורבס" מיקם השנה את ברלוסקוני במקום השלישי ברשימת המיליארדרים בעלי ההשפעה בעולם, אחרי ביל גייטס ממיקרוסופט ווארן באפט, המגה-משקיע האמריקאי. הונו של ברלוסקוני נאמד ב-5.9 מיליארד דולר (לגייטס יש 40.7 מיליארד), אבל עוצמתו הפוליטית וכוחו התקשורתי מעניקים לו יכולת השפעה החורגת בהרבה ממצב חשבונות הבנק שלו: שני ראשיו של דואופול התקשורת האיטלקי מצויים בידיו.
ברלוסקוני ואיטליה הם תופעה חריגה בנוף הפוליטי והתקשורתי באירופה. בניגוד לפוליטיקאים ברחבי העולם המבקשים להשתלט על התקשורת כדי לקדם את האינטרסים הפוליטיים שלהם, ברלוסקוני עשה דרך הפוכה: הוא בנה אימפריה תקשורתית, ופנה לפוליטיקה לפני כעשר שנים, בין היתר כדי להגן על עסקי הטלוויזיה שלו ולקדם אותם.
ברלוסקוני, בן 66, הגיע לתקשורת מעסקי נדל"ן. בשנת 1974 חיבר את בתיה של שכונה חדשה שהקים, מילנו 2, לטלוויזיה בכבלים, הרבה בטרם נעשה הדבר ביתר חלקי איטליה. החוק האיטלקי באותה תקופה העניק מעמד של מונופול לערוצים הציבוריים, אבל ברלוסקוני הסתמך על פסיקה של בית-משפט, שהתירה שידורי טלוויזיה מקומית. הוא החל בשידורים כאלה למילנו 2, ואחר התפשט לשכונות וערים נוספות. במקביל קנה ספריית סרטים עצומה והקים חברת פרסום, "פובליטליה", השולטת כיום על 60% מכלל הפרסומות המשודרות בטלוויזיה באיטליה.
כששונה החוק בראשית שנות השמונים, הקים רשת ארצית מסחרית. בשנת 1984 קבע בית-המשפט כי הערוץ של ברלוסקוני חורג מהמותר בחוק והורה להורידו מהאוויר, אבל אז נחלץ לעזרתו ראש הממשלה, בטינו קרקסי, חברו ללימודים באוניברסיטה (שמת בגלות בטוניסיה, לשם נמלט כדי לא לעמוד לדין באשמת שחיתות), ואפשר בצו ממשלתי את המשך השידורים.
פחות מעשור אחר-כך, עם אימפריית תקשורת משגשגת ובעלות על קבוצת הכדורגל מילאן, רשת סופרמרקטים ועוד מגוון של עסקים, פתח את מהלכיו הפוליטיים בהקמת מפלגת הימין "פורצה איטליה". הוא הבטיח לבוחרים פוליטיקה חדשה, נקייה משחיתויות ובעיקר יעילה. "אהבת הפוליטיקה של ברלוסקוני מונעת בעיקר מן הפחד שהוא עלול לאבד את הטלוויזיה שלו", טען אז אחד ממבקריו. אבל הציבור האיטלקי - המכור לטלוויזיה יותר מאשר במרבית מדינות אירופה - אהב את הסגנון החדש, ובשנת 1994 כבר היה ברלוסקוני ראש הממשלה. פרק א’ בפוליטיקה היה קצר: מקץ שבעה חודשים, בצל איום על חקירה פלילית נגד אחת מחברותיו ובשל משבר קואליציוני, הוא נאלץ להתפטר.
פרק ב’ החל בשנת 2001, כאשר זכה ברוב ניכר בבחירות, ואכן העניק מידה של יציבות לפוליטיקה האיטלקית למודת המשברים, שהחליפה 55 ממשלות בתוך 58 שנים. בזמן הבחירות הבטיח כי יצמצם את שליטתו בעסקי התקשורת, אבל במציאות רק העביר חלק מתפקידי הניהול הבכירים לבני משפחתו, דילל סמלית בלבד חלק מאחזקותיו, ודווקא הגדיל את חלקו בחברות תקשורת חדשות. הטענות על ניגוד אינטרסים אינן משפיעות עליו, לפי שעה. לפני שבועות אחדים הסביר בראיון כי לא יוותר על עסקי התקשורת, המיועדים לחמשת ילדיו שמסרבים להיפרד מהאימפריה. "הם מאוהבים בחברות שלנו", אמר ראש הממשלה, "הם רוצים להמשיך לפתח את העסקים שאבא שלהם הקים".
הביקורת נגד ברלוסקוני החריפה, כאשר התברר כי אינו מסתפק רק בתמיכת אמצעי התקשורת הנמצאים בבעלותו, אלא גם שולח ידיים לערוצים הציבוריים ומתערב בתכניהם. מעורבות של פוליטיקאים בטלוויזיה הציבורית איננה בגדר חידוש: שלושת ערוצי RAI נחשבו מאז ומתמיד לאחוזות פוליטיות של מפלגות שונות, תוך שמירה על איזון: באופן מסורתי היה RAI1 בעל נטייה לנוצרים דמוקרטים, RAI2 בשליטת הסוציאליסטים, ו-RAI3 נחלה של הקומוניסטים. גם עכשיו, טוענים מקורבי ראש הממשלה, חלק ניכר מן הביקורת נגדו איננה עניינית, אלא היא קטע ממתקפה יזומה של התקשורת השמאלנית. אגב, גם את מערכת המשפט, שבפניה הוא מתייצב עכשיו כנאשם בפרשה עסקית פלילית (האישום: מתן שוחד לשופט בפרשת הפרטת חברת מזון גדולה), הוא מאשים שהיא מנהלת נגדו רדיפה שמאלנית, ומאיים כי אם יורשע יקרא לבחירות חדשות, שבהן שוב יעניק לו העם גיבוי, על אפם ועל חמתם של החוקרים, התובעים והשופטים המתנכלים לו.
לא רק ברלוסקוני חורג מהנוף המוכר של אילי תקשורת בעולם (אחרים, כמו טד טרנר ורופרט מרדוק, לא הלכו לפוליטיקה), אלא גם הטלוויזיה האיטלקית שונה: שיעור הצפייה בה מרקיע שחקים: 82% מהאיטלקים מקבלים את המידע החדשותי שלהם רק מהטלוויזיה, ו-57% מן ההוצאה הלאומית לפרסומת מופנית למדיום הזה, בהשוואה ל-23% בגרמניה ו-33.5% בבריטניה. ואשר לתכנים: המרקע האיטלקי נכבש בעיקר על-ידי תוכניות בידור וקברט למיניהן, חידונים וסדרות אמריקאיות מתורגמות, הרבה כדורגל - ובעיקר נשים צעירות במחשופים עמוקים או ביקיני.
הפמיניזם דילג על איטליה, כתב לאחרונה עיתונאי בריטי בכתבה נרחבת ב"פייננשל טיימס" על חוליי הטלוויזיה של ארץ המגף. הוא ציטט את במאי הקולנוע פייר פאולו פאזוליני, שטען כי הטלוויזיה מבצעת "ג’נוסייד תרבותי" המרוקן מתוכן את כל ערכי המסורת המפוארת של איטליה.
האמנות החזותית, שהולידה באיטליה גאונים ממיכלאנג’לו ועד פליני, נותרה עכשיו בעיקר עם יפהפיות עתירות חזה המפזזות בבגדי-ים זעירים מול המצלמות.
אבל למרות הביקורת, מעריכים באיטליה שאפילו כניסתו הצפויה של ערוץ "סקאי" איטלקי של מרדוק לא תצליח לשנות את אופי הטלוויזיה, וככל הנראה גם לא את אופי שליטתו יוצאת הדופן של ברלוסקוני בפוליטיקה של ארצו, כמו גם בתכניה של תרבות ההמונים.
גיליון 45, יולי 2003