איור: מיכל צרי

מעטים העיתונאים השחורים באמריקה שהצליחו לטפס לצמרת עולם התקשורת כפי שעשה זאת ג'יי האריס. יליד אחת משכונות השחורים בבירה וושינגטון, היה האריס כתב, מרצה לעיתונאות, עורך, ובשבע השנים האחרונות החזיק במשרה היוקרתית של המוציא לאור ב"מרקורי ניוז", העיתון היומי היוצא לאור בסאן-חוזה, בלב לבו של עמק הסיליקון. ה"מרקורי ניוז" היה בין העיתונים הראשונים בעולם שהפעילו אתר אינטרנט, ובשנים האחרונות היה למקור מידע חשוב לכל העולם על המתרחש בתעשיית ההיי-טק. אבל בחודש מרץ האחרון, בשיאה של קריירה, ובניגוד לכל תוכניותיו המוקדמות, ניסח האריס, בן 52, מכתב התפטרות זועם, ושיגר אותו לטוני ריידר, העומד בראש רשת העיתונים "נייט-ריידר", הבעלים של "מרקורי ניוז" ושל עוד 31 עיתונים יומיים, כתבי-עת ועסקי אינטרנט ברחבי אמריקה.

האריס התפטר שעות ספורות לאחר עימות קשה שהתנהל בישיבת תקציב, ובה נדרש לבצע צמצום משמעותי בהוצאות העיתון בעקבות ירידה חדה בהכנסות. ה"מרקורי ניוז", כמו מרבית עיתוני אמריקה, ספג במהלך 2001 מהלומה אחר מהלומה, ככל שכלכלת אמריקה נקלעה למיתון. בסאן-חוזה המכה היתה חמורה שבעתיים: אחרי שנות השפע של עמק הסיליקון, הביאה התפוצצות בועת ההיי-טק לירידה דרסטית במודעות. בחודש פברואר בלבד הצטמצמה ההכנסה ממודעות דרושים בלבד ב-2.5 מיליון דולר, בהשוואה לחודש המקביל בשנת 2000.

בהרצאה בכנס עורכי עיתונים שחזר האריס: "לא עצם הדרישה לקיצוצים הנדרשים הטרידה אותי; כבר עברנו כאלה וביצענו אותם. מה שהטריד אותי הוא ההתמקדות קצרת הרואי במספרים". בני שיחו, בכירי חברת "נייט-ריידר", סירבו לבחון בישיבה את המשמעות של ביצוע הקיצוצים. הוא ביקש לדון בהשלכות של פיטורי עיתונאים, להסביר מה יקרה אם השטח המערכתי יקוצץ, וכיצד ייפגע העיתון עם ייפגעו תקציבים לפרויקטים עיתונאיים שונים. אבל בני שיחו ראו בכך סטייה לנושא שולי, כמעט חסר חשיבות. "לא התנהל שם כלל דיון בנזק לאיכות ולשאיפות המקצועיות של העיתון", הסביר האריס, "דיברו רק על מספרים".

האריס גם ידע שהקיצוצים הכואבים לא נועדו להציל את ה"מרקורי ניוז" מפשיטת רגל: למרות הירידה בהכנסות, מצבו של העיתון עדיין מבוסס. הקיצוץ בהוצאות נועד לשרת מטרת-על אחת ויחידה - שמירה על שיעור הרווחיות השנתי של העיתון, שעמד בסוף שנת 2000 על כ-20%. שיעור הרווחיות הוא הנתון הלוכד את עיניהם של האנליסטים הבוחנים את מצבן הכלכלי של חברות הנסחרות בבורסה, ועל-פי הערכותיהם יחליטו המשקיעים מה לרכוש - ומה למכור. המו"ל המתפטר הכיר זה מכבר את התפיסה של החברה שבה עבד, ואת נקודת המבט של הבוס הגדול, טוני ריידר, המתגאה ברווחיות הכלכלית לא פחות מאשר בהישגים העיתונאיים וב-83 פרסי הפוליצר שקיבלו עיתוני הרשת במרוצת השנים. האריס ידע, לדבריו, מאז ומתמיד שללא עסקים טובים קשה יותר להוציא עיתון טוב. אבל הפעם החליט לשאול את עצמו מה פירוש "עסקים טובים", ואיך אפשר לקבוע היכן עובר הגבול בין עסקים החיוניים להצלחת העיתון לבין הדרישה לשיעורי רווחיות משמעותיים, החייבים לגדול מדי שנה. ההתפטרות הרועמת הפכה את האריס למרצה מבוקש, המדלג מכינוסים של עורכי עיתונים למחלקות לתקשורת באוניברסיטאות. הוא היה לסמל המאבק של עיתונאים בהשתלטות החברות הכלכליות, הנסחרות בבורסה, על עולם העיתונות. בעשורים האחרונים עברו רבים מעיתוני אמריקה תהליך דומה: מבעלות פרטית, של בעלים ומו"ל המחזיק בעיתון גם אם הוא מניב רווח מוגבל, עברו העיתונים לבעלות של חברות ציבוריות הנסחרות בבורסה. המהלך הזה אפשר גיוס הון רב לעיתונים, אבל גם הכפיף אותם לכללי המשחק הנוקשים של וול-סטריט. בעלי המאה לא מתעניינים מעתה בסקופים, תחקירים או כתיבה איכותית, אלא רק בוחנים את מאזן הרווח וההפסד. וכל אימת שההכנסות יורדות - נדרש קיצוץ מקביל בהוצאות, גם אם אלה הם בלב לבה של העבודה העיתונאית.

"כשחברת אינטל נאלצה להתמודד בצלילה קשה בהכנסותיה וברווח התפעולי שלה, היא נזהרה שלא לקצץ באופן משמעותי את תקציב המחקר והפיתוח", סיפר האריס בהרצאה באוניברסיטת הרווארד, "זאת משום שנשיא החברה, קרייג בארט, רואה במחקר ובפיתוח את לב לבו של העסק והמפתח להצלחתו העתידית. בעיתונות הלב של העסק הוא ההון האנושי, בראש ובראשונה העיתונאים". "אבותיה של האומה האמריקאית העניקו מעמד מיוחד לחופש העיתונות, בגלל חשיבותה לדמוקרטיה", מזכיר האריס לשומעיו בכל הרצאה, "ומוטלת עלינו משום כך האחריות, כשליחיו של האמון הציבורי. איך אתה מאזן את הדרישה לעסקים חזקים עם האחריות הזו? כאשר האינטרסים של הקוראים מתנגשים באינטרסים של בעלי המניות - למי יש עדיפות? כאשר האינטרסים של הקהילה שבה העיתון מופיע נוגדים את אלה של המשקיעים, מי מהם עדיף? וכאשר האינטרס הלאומי לשמור על ציבור אזרחים בעל מידע מתנגש בדרישות של מחזיקי המניות להבטיח רווחיות גוברת בקביעות - מה יקבע?"

התשובה של האריס ברורה. יש שלב בקריירה, הוא מסביר, שאדם צריך לומר די, ו"לעמוד על משמר הערכים העיתונאיים". ואגב כך הוא משגר עקיצה לעבר עורכים בכירים המוכנים להמשיך לשתף פעולה עם המרוץ אחרי הרווחיות בכל מחיר, בזכות "מצנח זהב" בדמות תנאי שכר והבטחת תשלומי פרישה מופלגים. לפעמים, אומר המו"ל הפורש, "מצנחי הזהב" הללו הופכים ל"אזיקי זהב".

התפטרותו של האריס לא היתה המהלומה היחידה שספג ריידר מאנשים המסרבים להתייחס לעיתונות כאל ביזנס בלבד. לאחר גל פיטורים בעיתון "ביקון ג'ורנל" המופיע בעקרון, אוהיו, כתב לו אחד המפוטרים, מרק שלוב, מכתב נוקב באמצעות האינטרנט, ובו תיאר את "הגרזינים חסרי הפנים של החברה, הנוטלים לרגע הפסקה ממשחק הגולף שלהם כדי לצעוק שהתפוצה חייבת להישמר, אך באותה עת מטילים קיצוצי תקציב שרירותיים המחסלים חלקים שלמים מעיתון סוף השבוע... כיצד אתה מצפה מן העובדים הנאמנים של העיתון להמשיך להוציא עיתון איכותי, כאשר חיסלת כמעט רבע מן הצוות העיתונאי?". המכתב הופנה לטוני "איש הגרזן" ריידר. ובנובמבר האחרון פרש מן הרשת עורך ה"פילדלפיה אינקוויירר", רוברט רוזנטל, גם הוא על רקע חילוקי דעות קשים בין אנשי המערכת לבין הבוסים העסקיים של העיתון.

האריס נגע בעצב רגיש, ועורר דיון נרחב בקרב עיתונאים. דייוויד לבנטל, לשעבר המו"ל של ה"לוס-אנג'לס טיימס", קרא במאמר ב"קולומביה ג'ורנליזם ריביו" להידברות רבה יותר בין אנשי העסקים לעיתונאים, כדי להבטיח שגזירות קיצוץ לא יונחתו מבלי לשקול את משמעותן המעשית. לאנשי העסקים בעולם העיתונות קרא להכיר מקרוב את המערכת "כדי להבין מדוע מספרים אינם הדרך הטובה ביותר למדידת הצלחה עיתונאית".

מציאותי יותר היה הפרופסור לעיתונאות באוניברסיטת סטנפורד, תיאודור גלזר, המשוכנע שסערת ההתפטרות של האריס לא תשנה מאום. "לא תהיה לכך לחלוטין כל השפעה", פסק בראיון לעיתון "ביזנס ג'ורנל". "בעלי מניות לא מתעניינים בעיתונות. הם אינם קונים מניות מסיבות עיתונאיות. הם מעוניינים ברווחים".

גיליון 36, ינואר 2002