לאחרונה אנו עדים לפריחתו של מיזם חדש-ישן: "שבתרבות". איזו תרבות יש בראיונות עם חברי-כנסת? חלקם, כדי לקבל מעט תשומת לב, מתנסחים בעברית קלוקלת ומתבטאים בבוטות כלפי יריביהם, אחרים מתייעצים עם המראיין לגבי אופן ניסוח התשובה, "כדי להיכנס למהדורת החדשות – עם עדיפות לטלוויזיה, אבל אפשר להסתפק גם ברדיו".

תופעה אחרת היא זו של היחסים בין מארגני ה"שבתרבות" – או ליתר דיוק מממניה – לא עם המרואיינים, אלא דווקא עם המראיינים. רוב האירועים המכונים "שבתרבות" מממונים על-ידי הרשויות המקומיות, בדרך כלל עבור קהל של גמלאי היישוב, שנכנסים חינם אין כסף. ומי שמנחה את האירועים הללו הם פעמים רבות עיתונאים, לעתים קרובות עיתונאים בכירים למדי.

אם נבצע "הרמת מסך" נגלה שמי שמשלם לעיתונאים אלה הוא ראש העירייה או ראש המועצה המקומית. לעתים מדובר בתשלום ממחלקת התרבות, לפעמים ממרכז קהילתי, ויש מקרים שבהם מדובר בהתקשרות באמצעות סוכנויות ייצוג. אך גם אם לפעמים הקשר הוא עקיף – מדובר בקשר של העברת תשלום מפוליטיקאי לעיתונאי.

אני מכיר את הטיעון שלפיו לא מדובר בכתבים המסקרים את הרשות המקומית. מדובר בטיעון קלוש. ראשית, מי לידינו יתקע שהכתב לא יוסב לתחום סיקור אחר? האם במקרה זה ישכח מי שילם לו את השלמת ההכנסה מדי שבת? שנית, לעתים המראיינים הם מגישי תוכניות אקטואליה בטלוויזיה. הם יוכלו לטעון כי לא הם קובעים את זהות המרואיינים בתוכנית שבהגשתם, אך זהו הסבר שאומרו עלול לקבל התכווצות שרירים בעין מרוב קריצות.

ונניח שאכן המראיין לעולם לא יסקר את העירייה או העומד בראשה, ונניח שרק עורכי תוכניות המלל בתקשורת האלקטרונית קובעים מי ירואיין ומתי. מה יעשו העיתונאים המראיינים של שבתות התרבות אם דובר הרשות המקומית או ראש הרשות יתקשרו ויבקשו לברר כיצד אפשר לזכות לחשיפה של נושא חשוב מאוד, כזה או אחר, בערוץ התקשורת שבו אתם מועסקים? האם יצליח מקבל השלמת ההכנסה מראש העיר להתאפק ולא לבקש טובה מהחבר הרלבנטי בערוץ?

הואיל ועיתונאים, כולל אלו הנוהגים לחלטר ב"שבתות תרבות" למיניהן, מרבים לזעוק על ניגוד עניינים של נבחרי ציבור, אולי כדאי שיחמירו מעט גם עם עצמם.

יורם דורי הוא יועץ תקשורת