איור: ג'ודית אשר

בשנת 1987 עשה "הניו-יורק טיימס" היסטוריה כאשר פירסם בחלק העליון של עמודו הראשון ידיעה תחת הכותרת: "תיקון: ה'טיימס' טעה באשר לעדות נורת על הקרן הסודית".

מתחת לכותרת הודה העיתון כי שגה כאשר דיווח ימים אחדים קודם לכן כאילו איש המועצה לביטחון לאומי, אוליבר נורת, מגיבוריה של פרשת איראנגייט, העיד בחקירתו כי יחד עם ראש סוכנות הביון המרכזית דאז, ויליאם קייסי, תכנן להסתיר מן הנשיא רונלד רייגן את דבר הקמתה של הקרן הסודית, שנועדה להעביר את הכנסות מכירת הטילים לאיראן למימון של פעולות חשאיות.

ההחלטה על פרסום התיקון היתה של עורך העיתון דאז, מקס פרנקל. איש לא התלונן על התוכן השגוי של הידיעה המקורית, אבל "הטיימס" החליט כי השגיאה בדיווח היתה כה מהותית וחמורה, שראוי להבהיר זאת לקוראים – ובמקום בולט. משום כך הורה העורך פרנקל שלא להצניע את התיקון, אלא להציגו לעיני כל, בעמוד הראשון.

גם בימים של שגרה אין "הניו-יורק טיימס" מנסה להעלים את טעויותיו או להצניען מעיני הקוראים: מדי יום הוא מפרסם, בתחתית עמודו השני, את המדור הקבוע, הנושא את הכותרת האחידה "תיקונים והבהרות". בפינה הקבועה הזו מתפרסמים מדי יום תיקון אחד, שניים או שלושה, ופעם אחת אפילו מניתי שם שבעה פריטים של תיקון, ובצדם הפניה לתיקונים נוספים המתפרסמים במדור הכלכלה. כמו בתחומים אחרים, יש ל"ניו-יורק טיימס" סגנון ענייני ותכליתי משלו, גם בדרך שבה הוא מתקן ומתנצל על תקלות ושיבושים, כולל טעויות מביכות כהחלפה בין איראן לעיראק או מיליונים במיליארדים, או סתם מידע שהתברר כשגוי בשל שיבוש בהליכי איסוף המידע.

התנצלות בעמוד הראשון היא מאורע נדיר למדי, ורק לעתים רחוקות מאוד מוצא עצמו עיתון נאלץ לנקוט צעד כזה. כתב-העת "קולומביה ג'ורנליזם ריביו", המופיע בניו-יורק, העניק בשנה שעברה צל"ש לעיתון במדינת ארקנסו, אשר לא רק הודה בטעות, אלא אף התנצל בעמוד הראשון בפני פוליטיקאי מקומי, שניסה שנה קודם לכן להתמודד על ראשות עיר. הכותרת בעמוד הראשון קבעה "התנצלות באיחור ניכר", ומתחתיה הודה העיתון כי ניהל מערכת השמצה "כמעט פתולוגית" נגד המועמד. זו היתה מחווה כה נדירה ויוצאת דופן מצד העיתון, עד שלא רק הקוראים נדהמו, אלא אפילו המועמד עצמו, והוא תהה באוזני כתבים אם אין כאן תקדים שעלול לשנות את גישתם של עיתונים בכל רחבי ארצות-הברית לתיקונים והתנצלויות.

לפחות רשמית, יש עיתונים רבים בעולם המקפידים לתקן את שגיאותיהם באופן סדיר וקבוע לעיני הקוראים (גם אם לא בעמוד הראשון), לא רק כאשר הם מקבלים מכתבים רשמיים מעורכי-דין מאיימים. הנה כך מסביר זאת העיתון האמריקאי "בוסטון גלוב" בחוברת הסברה שהוא מפיץ לקוראיו: "עיתונים מיוצרים על-ידי בני-אדם, ובני-אדם עושים שגיאות, במיוחד תחת לוח-זמנים דחוס ושעת סגירה מחייבת, למרות כל המאמצים לבצע את הדברים כיאות.

לפעמים זו שגיאה בדיווח, לעתים – בעריכה. יש שגיאות בכתיב או בדקדוק, וזו יכולה להיות גם שגיאה במידע שנמסר לנו לפרסום. ולפעמים, בכנות, שיקול דעת גרוע". "ברגע שאנחנו מגלים שגיאה", מבטיחים בעיתון הבוסטוני, "אנו עושים כל מאמץ לפרסם תיקון מהר ככל האפשר. עורכי ה'גלוב' מאמינים שיש להם מחויבות להדפיס תיקון כאשר נעשית שגיאה". לקורא התוהה כיצד נופלות שגיאות בעבודה המקצועית מסבירים ב"בוסטון גלוב" כי כאשר מדובר בעיתון המפרסם מדי יום כ-125 אלף מלים, ובגליון סוף השבוע 375 אלף מלים, עלולות ליפול שגיאות.
עם זאת, התמונה איננה כל-כך ורודה: אמצעי תקשורת רבים, גם בארצות-הברית, מעדיפים להצניע את הפשלות הגדולות והקטנות מעיני הקוראים, המאזינים והצופים. כל עוד אין הצד הנפגע מן הפרסום השגוי תובע זאת כחלק מהסדר משפטי המיועד למנוע תביעת דיבה או פיצוי מסוג אחר, מעדיפים עורכים ומו"לים שלא לתת לכך פומבי. כך, למשל, בחרה לנהוג רשת הטלוויזיה האמריקאית אן.בי.סי בפרשת ריצ'ארד ג'ול, שנחשד בטעות כאילו הניח את מטען החבלה בפארק האולימפי באטלנטה בשנה שעברה.

רשת הטלוויזיה שדיווחה כי בידי הבולשת הפדרלית יש ככל הנראה חומר מספיק להעמיד את ג'ול לדין, ניאותה בסופו של דבר לשלם לו פיצוי נדיב – חצי מיליון דולר – על הפרסום השגוי. ג'ול עצמו בא על סיפוקו ("הוא העדיף כסף, לא התנצלות", אמרו באן.בי.סי), אבל מה באשר לצופים? אלה לא זכו לשמוע במקביל תיקון פומבי, ואף לא זכו להתנצלות על המידע המוטעה שהוצג בפניהם. במאמר חריף שפורסם לאחרונה ב"קולומביה ג'ורנליזם ריביו" נוזף מי שהיה נשיא חדשות אן.בי.סי ואחר-כך נשיא הטלוויזיה הציבורית, לורנס גרוסמן, בעורכים שנמנעו מתיקון טעות פומבי, כמקובל בעיתונים. מבחינתו, זו עדות נוספת למצב שבו אין הטלוויזיה חשה כל צורך להתנצל בפני הצופים או להגיש להם מידע מתוקן, כאשר מתברר כי נפלה שגיאה בדיווח.

גרוסמן סיפר כי כאשר עמד בראש רשת החדשות ביקש להעלות לאוויר מעין מדור מכתבים למערכת, שבו יציגו צופים את תגובותיהם ותלונותיהם על תוכן שידורי החדשות. אבל המפיקים והמגישים של תוכניות החדשות התנגדו להצעה, והצליחו לטרפד אותה עוד בטרם יצאה אל הפועל, מן הסתם משום שחששו מחשיפה של טעויות ושגיאות. גרוסמן מצטט עורך ומוציא-לאור ותיק המתאר את הסתייגותם המתמדת של עיתונאים מפני תיקוני טעויות, אולי מפני שאלה עלולים לגלות לקוראים שהעבודה המקצועית לא נעשתה, לעתים, ביסודיות הנדרשת. "אולי זה קשור לסגנון הפגע-וברח של חלק מן העיתונות בימינו", אומר העורך.

לדעת גרוסמן, טוב יעשו אמצעי התקשורת אם ינהגו כמו חברות כלכליות נבונות, ויזכרו כי הודאה מהירה בטעות איננה פוגעת באמינות, אלא להפך. ממש כשם שחברה שאחד ממוצריה נמצא לקוי יכולה לשפר את דימויה בעיני הציבור ולצמצם את הנזק שנגרם לה באמצעות התנצלות כנה ומהירה, כך גם עיתונאים חייבים לדעת, לדבריו, את התועלת הטמונה ב"סליחה, טעינו".

גיליון 10, אוגוסט 1997