יום שישי, עמוק אל תוך אחר הצהריים, יושב הבנאדם מול האינטרנט ורוצה לדעת מה קורה בעולמנו. נכנס לערוץ הספורט. זהו אתר מתחדש, שמתח את גזרתו, הבליט את הקצוות, פיזר שחור ואפור דרמטיים על לחייו, דפק כמה מסכי וידיאו בצדדים ושיווה לעצמו מראה של "הצעקה האחרונה". אמריקה זה פה.
גולש הבנאדם באתר ערוץ הספורט, קולט את הכותרת הראשית שמפתה לצפות בעשרת השערים הכי יפים מהקופה-אמריקה ואת המשנה שמחדד את שיקולי המערכת בהבלטת ההזמנה: מדובר בספיישל לכל אלה שישנו ב-4 לפנות בוקר ופיספסו הצגות של מסי, ניימאר והחברים. או אם תרצו, רומזים לכם שאם עוד לא הצטרפתם ל-5+ לייב כדי לצפות במשחקים עצמם ("לא לשכוח – עוד מעט רבע הגמר"), בדיוק בשביל זה אנחנו פה, ואל תגידו שלא אמרנו לכם.
אבל רגע לפני הלחיצה קורה דבר לא צפוי: איזה באנר פרסומי מנסה להשתלט על המסך ולשבש את הצפייה. זה משהו של אדידס – העין קולטת מיד את המותג עם השם ושלושת האלכסונים. בתחילה הבאנר מתנהג כמו כל באנר, מין זבוב טורדני שיחוסל בלחיצת איקס תקיפה. אבל מיד מסתבר שהבאנר הזה הוא לא כמו כולם.
הוא משתלט באטיות מפחידה על מרכז המסך, מתנפח מהצדדים ותופס את כל שדה הראייה. אין אפילו שוליים שיחשפו איזו קצה כותרת על מכבי תל-אביב, על הרוכשים החדשים של בית"ר, על טביב נגד מוני ופרוספר נגד סיני. אין לאן לברוח.
"Own the game", מפציע הסלוגן. "גלה את יכולת הנעל החדשה", מפצירה הכותרת. הפרסומת הענקית הזו, הכובשת, האלימה, המרהיבה, המהפנטת, מראה את כוכבי-העל קאקה ודי-מאריה בסופר סלואו-מושן כשהם בועטים ומכדררים בנעל כחולה עם פסים צהובים.
המודעה מבטיחה לכל מי שירכוש אותה "שליטה מוחלטת בכל מהלך, בכל משחק ובכל כדור". לא פחות. אין דרך להיפטר ממנה. הבנאדם מחפש להעיף אותה לכל הרוחות, או סתם לירות לה בין העיניים. הוא בסך-הכל רוצה לקרוא את כותרות השעה האחרונה. אבל האיקס המתלווה בדרך-כלל לכל באנר כזה פשוט איננו. העכבר משוטט נואשות בקצות המסך, תר אחר מוצא, חבל הצלה, מפתח קסמים. שום דבר לא עומד בפני נעל הפלאים שהכדור דבוק אליה והעולם כולו מרותק לביצועיה הגאוניים.
הפרסומת הזו ניצחה בגדול. היא גרמה להרהר שוב באפשרות להגשים חלום ישן ולהפוך בכל זאת לחלוץ עולמי. והעיקר, היא לא איפשרה שום דרך להיחלץ ממנה בדרך הטבע. נדרשה פעולת חירום כירורגית – רענון הדף או סגירת החלון כולו. נסיונות נוספים להיכנס שוב לאתר ערוץ הספורט נתקלו באותה נעל כובשת-מסך. בסוף הבנאדם התייאש והלך לרעות בשדות זרים. רק בהמשך התקבל מסך נקי מאותה פרסומת שתלטנית, שהפעם ארבה בשוליים ודרשה שתלחץ עליה.
זהו סיפור קטן עם מוסר השכל, על פרסומת לא שגרתית. פרסומת אינטרנטית שלא שונה למשל מאלו שב"הארץ" או ב"ישראל היום", שבשנה האחרונה כיסו את העמוד הראשי בפרסומת. זכותם של המו"לים להתפרנס איכשהו, במיוחד כשיש מי שמוכן לשלם פי עשרה.
כשחסויות, ובעקבותיהן פרסומות, חדרו בשנים האחרונות לתוכני ערוץ הספורט בטלוויזיה, הצופה חש תחילה אי-נוחות, אבל השלים איתן כגזירה של כוחות שוק שמכניעים גם וטו של הרגולטור. אדידס מפרנסת את ערוץ הספורט כדי שיהיה לו מאיפה לשלם עבור זכויות שידור וכך לספק תוכן בלעדי. זו המחויבות של הערוץ כנגזרת מהזיכיון שקיבל מהכבלים, ובגללה הוא מרוויח מיליוני שקלים בשנה.
אם ערוץ הספורט מוכן להסתיר את התכנים באתר האינטרנט שלו על-ידי פרסומות ענק פולשניות, זו זכותו המלאה, כמו גם הבעיה שלו. יועצי הפרסום מוזמנים לעשות לילות כימים במציאת חברות נוספות שיסכימו להכניס כסף טוב באותה שיטה. מצד הצופה, אין גם בעיה אם יוכנסו שתי דקות נוספות של פרסומות ל"חדשות הספורט", או לאולפן ליגת האלופות. כל דרך להתפרנס ולהרוויח שלא על-ידי סחיטת לקוחות בדרכים ערמומיות מתקבלת בברכה.
וכמו הסלוגן המפתה לנעל הקסמים של אדידס, מומלץ גם לערוץ הספורט: גלו את היכולת החדשה שלכם – היכולת להיות אנושיים, מתחשבים ובעלי חוש מידה. למרות הקפיטליזם הנורא בוטה שלכם, לא מוכרחים לראות כל דבר דרך חור המטבע. ואם באמת תרצו, גלו אותו דרך חור הנעל.
איך אנחנו נראים משבדיה
מדורי הספורט בעיתונים היו נדיבים עם מונדיאל הנשים. מי שאיכזב היו האתרים הגדולים, עם התייחסות מעליבה לאירוע שהלהיב מיליונים בעולם.
דוד רטנר, דובר בית-החולים רמב"ם, השוהה כעת בחו"ל, כתב על כך ל"העין השביעית": "את גמר מונדיאל הנשים, שהתקיים ביום ראשון בגרמניה, ראיתי תוך שאני יושב בחדר צפוף בבקתת עץ קטנה בצפון שבדיה – בית הקיץ הצנוע של חברים ותיקים. ישבתי על ספה, בין שתי בנותיו הנלהבות של המארח שלי, ילדות שבדיות בנות 12 ו-14. השידור נקלט באמצעות כרטיס מחשב סלולרי על מסך מחשב לא גדול, אבל האווירה היתה מחשמלת. שתי הילדות הן ספורטאיות רבגוניות – סקי, החלקה על קרח וגם כדורגל. הן גם גרות במדינה שמעריכה ומקדמת ספורט נשים כמו שצריך.
"בטיול הקצר בצפון אירופה, שאני עושה ברכב שכור עם הילדים שלי, אני מנסה להתעדכן באירועי ספורט תוך כדי גלישה בערבים באתרי אינטרנט בעברית. בכל תחנת עצירה אני מנסה לעקוב אחרי כותרות העיתונים המקומיים, אבל מה לעשות – הגרמנית, הדנית, הנורבגית והשבדית שלי לא ברמה גבוהה, ולכן הכותרות שמספרות על ביצועי נבחרות הנשים לא מובנות לי.
"אבל מפח הנפש מאתרי הספורט הישראליים 'המובילים' הוא עצום. גם באתר ערוץ הספורט וגם ב-ONE אי-אפשר היה למצוא בשבוע האחרון סיקור מינימלי של אירוע הספורט השני בחשיבותו בעולם (אם ניתן לאתרים האלה הנחה ונאמר שהקופה-אמריקה חשוב יותר). כמעט אף מלה על המשחקים שהרטיטו את לבבות אוהדות הספורט בכל העולם. הדרמה בין יפן לגרמניה היתה אמורה להיות כותרת ראשית באתר ספורט שמכבד את עצמו. במקום זה יש דיווח על כל אירוע זניח בתקופת המלפפונים של הספורט הישראלי, עם הפוליטיקה הנכלולית והמעייפת, הרכילות הרדודה, הביצועים הלא מרשימים.
"50 אחוז מהאוכלוסייה העולמית הן נשים. בארצות מתקדמות נשים אוהבות ועושות ספורט. זה חלק מהחוסן הלאומי, מפיתוח בריאותו של הציבור, משיפור הביטחון העצמי. יש עשרות סיבות לעודד ספורט נשי. אתרי הספורט המובילים בישראל היו יכולים לקחת חלק חשוב במשימה הזו, ובמקום זה הם נצמדים לרדידות ולשוביניזם נמוך. חבל שצריך להגיע לבקתה ביער מנותק בצפון שבדיה כדי לראות עד כמה המצב מדכא".
מי מארגן את הפסטיבל
מוטי פשכצקי, ערוץ הספורט, ערם ערימה יפה של סקופים בפרשת "הכדור המרכזי". הוא ידע במקרים רבים לפני כולם מי יוזמן למשטרה ועל מה ייחקר, והאתר שבו הוא עובד קצר בזכותו רייטינג יפה. בשבת האחרונה ייסר המצפון את פשכצקי, שהחליט לתקוף את המשטרה על דרך טיפולה:
"לעתים עוד לפני הזימון של אדם מסוים יוצאת ההודעה לעיתונאים. התקשורת, שמחויבת לדווח על המתרחש, מרוויחה סקופ ומפרסמת את מפלג ההונאה, שעד לפני חודשיים אף אחד לא ידע על קיומו או היכן יושבים חוקריו. כולנו יודעים שאתם חוקרים ובודקים, וכולנו בעד, אז למה לעשות פסטיבל מכל זימון? ומעבר לכך, מדובר בפעולה שגורמת באופן ישיר, במכוון או שלא, להכפשת שמו של הנחקר/המתושאל".
אז ככה: המשטרה מוציאה הודעות או מדליפה לעיתונאים, אבל מי שעושה את הפסטיבל וקובע את עוצמת הפרסום והיקפו אלה אך ורק פשכצקי ועורכיו. לערוץ הספורט חלק מרכזי ונכבד בפסטיבל ובהכפשות. להאשים את המשטרה זו היתממות.
חמש קטנות
בשדה המשפט. שתי כתבות משפטיות תפסו ביום שני חלק נכבד בשני מדורי ספורט. ב"ישראל היום" הקדישו את הכפולה הפותחת להכרעת בית-המשפט העליון באשר לחובות צ'רלטון כלפי ההתאחדות לכדורגל. כתבה חשובה, שפוספסה בגלל עומס בפרטים ביוגרפיים וטכניים. ב"ידיעות אחרונות" כתבו על משפט הבמבי בין טביב להראל, כולל מסגרת גדולה שעסקה בפרופיל המקצועי של השופטת רות רונן; "אי-אפשר לשחק איתה, היא מגבשת את עמדתה במהירות". כותרת שהגשימה את עצמה: שעות אחדות לאחר תום העדויות, קבעה השופטת כי הפועל תל-אביב שייכת לטביב.
לא מבינים רוסית. אתר ערוץ הספורט העניק כותרת לדברים שאמר דייוויד בלאט. האם בלאט אמר את הדברים לכתב ערוץ הספורט בשבת בצהריים? או שמדובר בציטוט של בלאט שנלקח מראיון שהתפרסם באותו יום ב"ספורט אקספרס" הרוסי, ושבערוץ הספורט שכחו לתת לו קרדיט?
והרי החדשות והרכילות תחילה. שאראס, כדורסלנה לשעבר של מכבי תל-אביב, נכנס כשותף במסעדה בישראל. ידיעת רכילות מובהקת, שלוותה בשלושה צילומי ארכיון, אחד מהם של השף חיים כהן, הפכה ב"ידיעות" לכותרת שפתחה את עמוד הכדורסל. סדרי עדיפויות ברורים בעיתון של המדינה.
חזרה לבסיס. שידור משחקיהן של קבוצות ישראליות במסגרות אירופיות הותר בעבר אך ורק בערוצי בסיס. הזמן מיסמס איכשהו גם את המציאות הזו. צ'רלטון שידרה בשבוע את משחקיהן של מכבי חיפה ומכבי תל-אביב באירופה. גלעד אגמון באתר "הזיקית" של בית-הספר לתקשורת במכללה למינהל כבר לא כל-כך כועס – "אוהדי הכדורגל ידעו ימים חשוכים יותר". ככה זה כשמתרגלים.
עוד לא הסוף. "איתות אחרון מהמכתש", בישרו בוואלה, "החלו עבודות ההריסה באצטדיון". האמנם? המכתש אכן נמצא בישורת האחרונה של חייו, מי כמוני כאוהד הפועל רמת-גן יודע, אבל החפירות שבוצעו בו השבוע וגרמו לוואלה לבשר על מותו בטרם עת היו מטעם רשות העתיקות כהליך ביורוקרטי לפני היתר בנייה. אף אחד עוד לא הורס שום דבר.
התיקונים
באתר ערוץ הספורט שידכו בטעות לבני יהודה בשלב הבא באירופה את זלצבורג. אולי בגלל שהלסינגבורג השבדית, מולה תשחק בשלב הבא, מתחרזת עם שמה של הקבוצה האוסטרית.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il