כך צייץ אתמול (1.1) חגי סגל, עורך השבועון "מקור ראשון": "ביום חמישי שעבר הוזמנתי לשיחת Off אינטימית עם בכירים פוליטיים, ומצאתי את עצמי בתוך רב-שיח. היצר העיתונאי לא נתן לי לנטוש בעוד מועד את המפגש המרתק, כפי שכנראה הייתי אמור לעשות. אגב, הסתייגתי שם באופן צלול מפירוק מפלגות על-ידי מנהיגיהן".

זו היתה תגובתו של סגל לחשיפה של כתב כאן 11 עקיבא ווייס על המהלך שקדם להודעתם הדרמטית של נפתלי בנט ואיילת שקד על נטישתם את הבית-היהודי. השניים נועדו עם הרבנים חיים דרוקמן וזלמן מלמד וקיבלו את אישורם למהלך הפירוק. בפגישה החשאית השתתפו עוד שני אישים פוליטיים, בצלאל סמוטריץ' ומנכ"ל המפלגה ניר אורבך, וגם שלושת העורכים של בטאוני המגזר הדתי-לאומי והחרד"לי: עמנואל שילה (עורך החינמון הנפוץ "בשבע") ועוזי ברוך (עורך ומנכ"ל "ערוץ 7") וחגי סגל.

צפיחית בדבש. כפתור ופרח. העורך הראשי של "מקור ראשון" מסביר את עצם השתתפותו במהלך פוליטי מובהק בכך שנקלע למפגש מרתק שהיצר העיתונאי מנע ממנו לנטוש אותו. הוא גם מנדב הבהרה להחלטתו שלא לשתף את קוראיו במידע המסעיר שהגיע לידיו: המפגש שאליו הוזמן הרי הוגדר כשיחת אוף-דה-רקורד.

הכל היה אפוא לשם שמיים, לשם מילוי התפקיד העיתונאי המוטל עליו מתוקף מקצועו ומעמדו: הקוד האתי הוא שהנחה את סגל לקחת חלק בפגישה גם לאחר שהתברר לו מה טיבה (שהרי נחשף שם מידע שיש בו עניין ציבורי מובהק), והקוד האתי הוא שהדריך אותו לא לדווח על הקנוניה שרקחו בנט ושקד (שהרי הוא היה כבול בכללי האוף-דה-רקורד). הו, תמימות קדושה. סגל כהתגלמות העיתונאות האולטימטיבית.

הפרקטיקה של תדרוך אוף-דה-רקורד היא נוהל ותיק ולגיטימי ביחסים שבין עיתונאים למקורותיהם. כשסגל נאחז בה כדי לתרץ את מעורבותו העמוקה במהלך הפירוק של הבית-היהודי, ואת הימנעותו מלדווח על כך לקוראיו, הוא מסלף את משמעותה

המרצע יצא מהשק: החזות העיתונאית התקינה שיש ל"מקור ראשון" היא בסך הכל איפור. הקודקוד שמאחורי המסיכה הוא עסקן פוליטי שהמפלגה (או התנועה) הטילה עליו להיות העורך הראשי של בטאונה, כפי שהיו עסקני העיתונות המפלגתית בתקופת המנדט ובשנותיה הראשונות של המדינה. המלאכה העיתונאית שבה עוסק סגל היא מכשיר בידי גוף אינטרסנטי (המתנחלים, המגזר החרד"לי), ואינה נעשית לגופה.

לא זו בלבד שסגל בוחש במו ידיו בענייני התנועה, ובמקרה זה מפלגתה, ולא רק שהוא נוטל חלק בדיונים הרגישים שמקיימת הנהגתה – הוא אינו עיתונאי מדווח או משקיף (גם אם אוהד או מוטה אידיאולוגית), אלא עסקן פוליטי מגויס שתפקידו לשרת את צרכיה התדמיתיים והאידיאולוגיים של הנהגת המגזר.

לא פחות משעצם מעורבותו של סגל בתהליך קבלת ההחלטות על הקמת המפלגה החדשה חשפה את ערוותו המקצועית, גם הדרך שבה ניסה לכסות על כך המיטה עליו חרפה. בציוץ הצדקני שפרסם ביקש לאחוז בשני קצוות המקל: גם לצייר עצמו כעיתונאי שהיצר המקצועי שלו אינו בר-כיבוש, וגם לשוות לעצמו דימוי של אדם ערכי, שומר אמוני הציונות הדתית וסולד מקנוניות ("הבעתי דעה צלולה נגד פירוק מפלגות על-ידי מנהיגיהן").

הפרקטיקה של תדרוך אוף-דה-רקורד היא נוהל ותיק ולגיטימי ביחסים שבין עיתונאים למקורותיהם. כשסגל נאחז בה כדי לתרץ את מעורבותו העמוקה במהלך הפירוק של הבית-היהודי, ואת הימנעותו מלדווח על כך לקוראיו, הוא מסלף את משמעותה. עיתונאים מוכנים לציית לכללי האוף-דה-רקורד כאשר המוסכמה היא שהם רשאים לקחת את המידע שמוסר להם המקור ולעשות בו שימוש כלשהו, גם אם עקיף ועמום.

הפרקטיקה שבה עיתונאי הוא חלק מתהליך קבלת החלטות פוליטי ונמנע מלהצהיר על כך בפני קוראיו, או לפחות לדווח להם על תוכן הדיונים, אינה יכולה להתכנס תחת ההגדרה של "תדרוך רקע עמוק".

כמו סגל, כך גם עמנואל שילה ועוזי ברוך, העורכים הראשיים של קבוצת "ערוץ 7". חרפתם אף גדולה יותר: סגל לפחות חש אי-נוחות מהתנהלותו וחיפש דרך לתרץ אותה. הם הסתתרו בחדרי המערכת שלהם, לא השיבו לפניות "העין השביעית" ולא מצאו לנכון להסביר לקהיליית העיתונאים בארץ – ויותר מכך, לציבור קוראיהם – את התנהגותם. הם, כנראה, לא חשים צורך בכך, ואולי גם הציבור שאליו הם פונים אינו מצפה מהם לפעול כך.