האשה אדומת השיער ישבה בפנים קפואות. המצלמה התמקדה בפניה: פיה נותר חתום, שום שריר לא נע. דקות ארוכות לא הוציאה מלה. שלושה מיליון וחצי צופי טלוויזיה הביטו בחודש שעבר בשידור חי בקונצ'טה סראנו ההמומה. כך נראית אם ברגע שבו נמסרת לה, מול פני האומה, הודעה שבתה בת ה-15 נרצחה.
קונצ'טה סראנו בטלוויזיה האיטלקית. 6.10.10
יותר מעשר דקות נמשכה הזוועה בערוץ 3 RAI האיטלקי. השידור היה חי, אבל האתיקה מתה. זה היה הרגע שבו הטלוויזיה האיטלקית, למודת שערוריות וסקנדלים, צנחה לשפל שקשה לתאר נמוך ממנו. התגובות באיטליה היו נזעמות. חברי פרלמנט, בעלי טורים וגם אזרחים מהשורה זעמו על התנהלותם של עורכי השידור.
"השידור חשף את הפרצוף האמיתי שלכם – הרצון לזכות ברייטינג באמצעות מציצנות המונית, על חשבון כאבה של האם", פסקה קוראת במכתב למערכת העיתון "קוריירה דלה סרה". "אתם לא עיתונאים – אתם תנים".
זה היה צירוף של רשלנות משטרתית ובעיקר אטימות לב של מפיקי טלוויזיה. סראנו השתתפה, ולא בפעם הראשונה, בשידור ישיר מסלון ביתו של גיסה בעיר אווטראנה בדרום איטליה בתוכנית "מי שראה", העוסקת בחיפוש נעדרים. במהלך 42 הימים מאז שבתה, שרה סקאזי, נעלמה, ביקשה האם להיעזר בתוכנית הפופולרית כדי לאתר אנשים שיוכלו לשפוך אור על מקום הימצאה של הבת הנעדרת.
בעיצומו של השידור הגיעה לאולפן הודעה של סוכנות ידיעות שדווחה כי הנערה נרצחה. מגישת התוכנית, פדריקה סקיארלי, כמו גם המפיקים והכתבת שנמצאה עם האם מול המצלמה, ידעה שלסראנו לא היה מושג על כך. המידע הודלף לכתבים לפני שנמסר למשפחה. ובכל זאת השידור לא הופסק, והאם לא הורחקה מן המצלמה. ההודעה המשטרתית שודרה, ואחריה הוקראו באולפן דיווחים נוספים מן המקום שבו עסקו השוטרים בחיפוש אחר הגופה.
אז גם התברר כי החשוד ברצח הוא גיסה של האם, הדוד של הנרצחת. האיש שבסלון ביתו ישבה האם מול המצלמה. שמונה דקות נמשך השידור, עד שהמגישה שאלה את האמא הדוממת אם היא רוצה שהשידור יופסק. "מוטב כך", השיבה האם. אבל חלפו עוד כמה דקות עד שסראנו קמה מכסאה ויצאה מהחדר. הביקורת הציבורית החלה מיד אחר-כך. הדרמה בשידור חי העלתה שוב על סדר היום את הטענות על אובדן הערכים של הטלוויזיה האיטלקית.
שישה מנהיגים אירופים במפגש עם ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט בירושלים, 18.1.09. קיצוני מימין: ראש ממשלת איטליה סילביו ברלוסקוני (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
כמה מהמבקרים לא יכלו להימנע מלקשור את השידור המפוקפק לדמותו של ראש הממשלה סילביו ברלוסקוני, שבימים אלה נמצא שוב בלבה של שערורייה פוליטית, המתובלת כרגיל גם בידיעות על בילויים ליליים עם נערות ליווי ומסיבות עם דוגמניות קטינות. האם יש קשר בין עולם הערכים של ראש הממשלה ואיל התקשורת ובין תוכניות מסוג זה? הזיקה בלתי נמנעת. ברלוסקוני לא רק טיפס לצמרת באמצעות הטלוויזיה, אלא גם הצליח לעצב באמצעותה מחדש את עולמם התרבותי של אזרחי המדינה.
ברלוסקוני אינו המנהיג האיטלקי הראשון שמצליח לחדור לבתיהם וללבותיהם של אזרחי ואזרחיות ארצו באמצעות התקשורת האלקטרונית. בשנות העשרים היה זה הדוצ'ה, בניטו מוסוליני, שהיטיב לנצל את הרדיו כדי לגייס את ההמונים לתנועה הפשיסטית. ברלוסקוני הצליח שבעתיים והגשים באמצעות הטלוויזיה את חלומו הכפול כפוליטיקאי וכאיש עסקים, כשמילא את מוחותיהם של צופי הטלוויזיה בבידור קליל ומגרה.
כפוליטיקאי הצליח לצמצם בכך פעם אחר פעם את העיסוק התקשורתי בענייניה המהותיים של המדינה ובנורמות המפוקפקות של שלטונו. כי מי רוצה לצפות בדיונים מהפרלמנט כאשר בזפזופ קליל אפשר לראות מגישות צעירות במחשופים עמוקים מראיינות זמרים ושחקני קולנוע? במקביל, כאיש עסקים, הוא נהנה בעקביות מהעובדה שתעשיית הבידור ועידוד הצריכה היא מכונת כסף אדירה בכל הקשור להכנסות מפרסום.
מי שתיעד בהצלחה רבה את הקשר הזה בין כסף, פוליטיקה ותרבות נחותה של בידור וצרכנות היה הבמאי אריק גנדיני, בסרטו "וידיאוקרטיה". גנדיני תיאר את תהליך העיצוב מחדש של התקשורת האיטלקית נוסח ברלוסקוני, שהחל בשעשועון טלוויזיה שבו התחרו זוגות במענה על שאלות טריוויה. כל תשובה שגויה חייבה את בת הזוג מהצוות שנכשל להסיר פריט ביגוד אחר: ז'קט, חולצה, חצאית ואחר-כך גם את החזיה. הנשים התפשטו, הגברים נותרו לבושים, והרייטינג זינק.
אחר-כך יצרה הטלוויזיה המסחרית האיטלקית את דמותה של ה"ולינה": פריט קישוט נשי בתוכנית הסאטירה הפופולרית "striscia la notizia" ("מחליקי החדשות"). הוולינות אינה פותחת את פיהן. הן רק רוקדות בקטעי המעבר בתוכנית. הן חייבות להיות חטובות ומושכות, אחת בלונדינית והשנייה ברונטית, כדי לאפשר לגברים לנעוץ בהן מבטים. ומה עם הנשים שבקהל הצופים? לפחות כמה מהן מתבוננות בהן בקנאה וחולמות על היום שבו יזכו גם הן לכהן כוולינות.
הוולינה, חתיכה, שתקנית ובעיקר מפורסמת, הפכה לאייקון הנשי הנערץ ביותר באיטליה. גנדיני צילם את המועמדות להיות ולינות, העומדות בתורים ארוכים בקניונים ברחבי איטליה היכן שנערכים מבחני מיון לתוכנית.
תחרות לבחירת הוולינה הבלונדינית של 2004 (צילום: לוקה קונטי, רשיון CC)
הטלוויזיה של ברלוסקוני מספקת חלומות הן לנשים והן לגברים. גנדיני הציג בסרט צעירים שהחלום הגדול שלהם הוא להופיע בטלוויזיה, לא חשוב באיזה תפקיד. סוכן אמנים, ממקורביו של ברלוסקוני ובעל וילה סמוכה לזו של ראש הממשלה בסרדיניה, מטפח את הצעירים האלה ומבטיח להם עתיד של סלבריטאים.
ערב הקרנת סרטו בפסטיבל דוק-אביב בתל-אביב השנה, אמר גנדיני בראיון לעדי שוורץ ב"ישראל היום": "המהפכה התרבותית שברלוסקוני עשה באיטליה היא הפשע החמור ביותר שלו, הפשע שאני לעולם לא אסלח לו עליו [...] השחתת כל המידות והרדידות שהביאה עימה הטלוויזיה שבבעלותו הן המורשת העגומה ביותר שלו, שתישאר הרבה מאוד זמן אחרי שהוא עצמו ילך".
וחזרה לאם השכולה ולשידור החי. האחראים לתוכנית נכנסו מיד למגננה. "אנחנו נותנים כבר עשרות שנים שירות לציבור בתוכנית הזו", אמרה המגישה סקיארלי. "שאלנו את האמא אם היא רוצה להפסיק את השידור, והיא לא ביקשה זאת". היא לא הסבירה מדוע לא הוצאה האם מהשידור מיד. ופאולו רופיני, מנהל הערוץ שבו שודרה התוכנית, טען כי המפיקים לא חיפשו את הדרמה, אלא נקלעו אליה כאשר הגיעה הידיעה על הרצח באמצע השידור. המגישה והמפיקים, התעקש המנהל, ניסו לטפל בכל העדינות האפשרית במצב הטרגי שנוצר.
קשה היה להשתכנע מההסבר הזה. המבקרים דיברו על הניצול הציני, על אובדן הערכים ועל האתיקה שנמוגה בעולם הטלוויזיה של ברלוסקוני. "אין שום הצדקה למרדף המטורף הזה אחרי סקופ בכל מחיר", הצליפה בערוץ גבריאלה קרלוצ'י, חברת הפרלמנט ממפלגתו של ראש הממשלה. בשנה שעברה עוררה קרלוצ'י זעם רב בקרב גולשים כאשר היתה שותפה להצעת חוק שתחייב בלוגרים לקבל אישור ממשלתי לפעולתם.
היא עצמה, אגב, היתה בעבר דוגמנית ידועה ומגישת טלוויזיה. הקריירה הפוליטית שלה החלה לפני שנים אחדות, לאחד שצדה את עינו של ברלוסקוני כשיצא לגייס נשים עם שיער גולש, מותניים צרות ורגליים ארוכות שיארחו לו לחברה בישיבות הממשלה והפרלמנט.