משתתף בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "האח הגדול", בטקס הפתיחה, אתמול באולפנים בנווה-אילן, סמוך לירושלים (צילום: ליאור מזרחי)
אל נא תאמר לי שלום
"בהנחה שלא מדובר ברטוריקה, אלא בראייה מפוכחת של המציאות, בהנחה שגם נתניהו צודק וגם אבו-מאזן, המסקנה המתבקשת היא שאפשר לסגור את הבסטה המכונה תהליך השלום. לא תהיה מדינת פלסטין. גם מדינה יהודית ודמוקרטית לא תהיה. אבל נאומים חוצבי להבות יהיו, וקבלות פנים נלהבות של הקהל בבית, ומלחמת נצח" (נחום ברנע, "ידיעות אחרונות", 25.9.11, אחרי נאומיהם של ראש ממשלת ישראל וראש הרשות הפלסטינית באו"ם).
החיים, כידוע, מחולקים לשניים: מה שמתמשך ומה שמתחדש. מה שמתמשך: הרצף השגרתי של הקיום. דופק הלב, אם תרצו, מרוצת הדם וריקוד הסרעפת. שגרת תחזוקת החיים, מצחצוח השיניים דרך תשלום החשבונות ועד אסיפת ההורים וההיאספות אל אבותינו ושיניהם וחשבונותיהם.
הרצף אינו חדגוני במבט מקרוב; לא הרי משחת שיניים בצבע ורוד זרחני וטעם של הרעלת גלוקוז מראשית הילדות כהרי משחה ירוקה חיוורת בניחוח אקליפטוס בסתיו החיים. החדגוניות, החזרה – משמימה או מספקת – מתגלה רק במבט מרחוק או עם היצבר די ניסיון. הרצף אינו בר-שינוי, וקטיעתו, אם אינה רק למראית עין, היא סופית בלבד. קטלנית. מחוות של שינוי ומרד, הזנחה וחידוש, זולגות על עצם קיומו של הרצף כמו טיפות פלנקטון זוהר על עורו של לווייתן.
עבור העיתונות הישראלית הסכסוך הערבי-ישראלי, וכנגזרת ממנו תהליך השלום הישראלי-ערבי, מסמן את עקרון הרצף (גם אם נדמה לעתים, לעין בלתי מיומנת, כי מחליפה אותו שגרת הבלי הטלוויזיה). לעתים הוא, לכאורה, מתמסמס ונעלם, אולם דופק הסכסוך (וההשלמה) פועם כל העת ומחייה-מגדיר את סביבתו – מדפי הכלכלה ועד למדור הרכילות. גם בעתים שבהן נדמה כי זוהרו הועם, עת מי שלא יהיה נושא הספד לכתב הפוליטי – קצבו של הסכסוך והמארש של התהליך ממשיכים להדהד את המנגינה של העיתונות הישראלית.
מאז הפעם האחרונה שבה תפס חלקו-שמעל-לקרחון של תהליך השלום את הכותרות הראשיות של העיתונים חלפו שנה ועוד שלושה חודשים. בספטמבר 2010 נפגשו בנימין נתניהו ומחמוד עבאס בוושינגטון, והפגישה כבשה את סדר היום במשך כמה ימים. מאז חזר הסכסוך אל הכותרות בעיקר בתצורתו האלימה יותר. עבאס נאחז בהקפאה הזמנית של הבנייה בהתנחלויות שכפה בזמנו אובמה על נתניהו והתנה בחידושה את המשך המשא-ומתן, ואילו נתניהו סירב לחדש את המשא-ומתן בתנאים מוקדמים (מאחר שמדובר, כאמור, בצד המתמשך של ההוויה, השמות "עבאס" ו"נתניהו" הם לתפארת המליצה בלבד, כלומר להמשך קיום אפשרותה של המליצה העיתונאית, וניתן להחליפם כליל יחד עם התאריך).
היום, מפגש צפוי של מקורבים לשלטונות הישראליים והפלסטיניים מחולל אל הגלוי את המחול הסמוי של סיקור התהליך.
"מאמץ לחידוש המו"מ", נכתב בכותרת הראשית, הדחוקה בפס צר, במעלה שער "ישראל היום". "נציגי ישראל והרשות ייפגשו בעמאן בניסיון לחידוש השיחות", מודיעה הכותרת העניינית של "מעריב". "יצחק מולכו ייפגש מחר עם סאאב עריקאת בתיווך ירדני, לאחר שנה שבה לא התקיימו פגישות רשמיות", נכתב בכותרת המשנה המסתיימת בפרשנות: "גורם מדיני: 'הסיכויים נמוכים לשיחות רציניות'". הגורם, חושפים הכתבים אלי ברדנשטיין ורימון מרג'ייה, הוא "מדיני בכיר בירושלים", והוא פסימי ביותר: "נתניהו מסונדל מכל הכיוונים ולא ילך לוויתורים אמיתיים, ואבו-מאזן כלל אינו מעוניין בחידוש המו"מ".
גם כותרת המשנה של הראשית של "ישראל היום" מספקת פרשנות, גם היא של גורם מדיני בכיר בירושלים: "קלינטון מברכת", נכתב על התגובות לפסגונת, "אך בלשכת רה"מ מעריכים: אין סיכוי גדול לפריצת דרך". הידיעה של שלמה צזנה מודפסת הרחק בעמ' 15. ב"הארץ" אופטימיים עוד פחות, ומוכיחים נאמנות לקו עיתונאי ולא אידיאולוגי כשהם ממקדים את הדיווח בסרבנות הפלסטינית דווקא: "הרשות הפלסטינית מתכננת מתקפה נגד ישראל", נכתב בכותרת על השער. הדיווח, של ברק רביד, אבי יששכרוף ונטשה מוזגוביה, נפתח בהודעה על הפגישה הצפויה בעמאן, "אחרי נתק של חודשים", ומיד עובר לדווח על מה שעתיד לקרות "במקביל לפגישה": "מתקפה דיפלומטית", "קמפיין דומה לזה שנוהל נגד האפרטהייד בדרום-אפריקה".
ב"ידיעות אחרונות" דבר הפגישה העתידית אינו מגיע אל השער והידיעה המוקדשת לו בעמ' 9 ("גישושים ראשונים בחסות ירדנית") נראית כמי שמודפסת רק כדי שאפשר יהיה לכתוב בכותרת המשנה שלה כי דבר הפגישה "נחשף ב-ynet" (שבח דומה ביחס לידיעה אחרת, על אודות מנכ"ל טבע, מופיע כעת בדיוק ב-ynet כשהוא מכוון ל"ידיעות אחרונות". והיו ימים שהשם ynet היה אסור לביטוי במסדרונות "ידיעות אחרונות" יותר מזה של "מעריב". ובעצם, גם השנאה ל"מעריב" כבר אינה מה שהיתה. ממילא מתברר כי החלק ההתמשכותי לא היה השנאה לכלי תקשורת מסוים, אלא עצם השנאה).
סיכומו של סיקור הפגישה, שטרם התרחשה אמנם (פרט פעוט כעת), הוא כי הפגישה נכשלה בשל הסרבנות הפלסטינית (כפי שמדווח "ישראל היום" מפיה של "לשכת נתניהו", כפי שמשתמע מהעבודה העיתונאית של "הארץ" בקרב הפלסטינים, וכפי שמעריכים ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מפי גורמים בשני הצדדים). כל העיתונים מדווחים, בבולטות זו או אחרת, כי חתן השמחה הוא דווקא מלך ירדן, המעוניין בהכתרתו כשושבין – אחד משושביני – התהליך, מסיבות של פוליטיקה פנימית. גם האירופים בסיפור (הפגישה בחסות הקווארטט) וגם ארה"ב (קלינטון מברכת, כאמור).
אם כן, עוד אדווה בנהר, עוד הלמות של הלב, עוד פעימה ברקות. כאמור, יש ברצף נקודות אחיזה ורגעים המתייחדים כעת בפני עצמם – מחוות גופניות של מנהיגים, יומנים שנחשפים כעבור שנים, פרוטוקלים מודלפים, נצנוץ של עט או אקדח – אולם בל נטעה, אלו כולם גפיים ושלוחות של אירוע תהליכי אחד, מתמשך, שעבור נשאיו הוא מהות קיומית ושבהיפסקו אלו יפסיקו מלהתקיים. או אז יסתיים עידן.
ברם, העיתונים, לרוב, כמי שחיים בתוך הזמן ולא מעליו (במיוחד בעתות מצוק ושבר, כמו שהן השנים האחרונות עבור מקצוע העיתונאות), מרבים לסיים עידנים גם כשאלו נמשכים. כי, וזה נכון, לצד מה שמתמשך קיים גם מה שמתחדש. הנה למשל מחזור חייה של הארכובית הארצישראלית בחולות השרון: במקביל לפוטוסינתזה המתמשכת עד כלות, הוא כולל גם מחזורים של הנץ וקמילה, לטישת עלעלים ירוקים וזקיפת גבעול ונטיית עלה כותרת לבנבן וקמילתו.
וכך, בעוד שתהליך השלום מגדיר עבור העיתונות הישראלית את ההתמשכות עד מעבר לאופק של מהלך הזמן, תולדותיהם של בני תמותה מסוימים – חייהם, מעשיהם ומותם – מגדירות עבורם מקטעים ברצף ומחלקות אותו כך שיהיה, גם, נוח יותר לעיכול: לפני, ואחרי. אותן דמויות יכולות להיות אנשי עסקים, זמרים או חקייני חיות – התכונה המשותפת להן היא אחת: היותם ידועים בקרב ציבור גדול מקרב הקהל המדומיין של קוראי עיתונים.
היום משמשות כבשר מסמנים שתי נשים, יפה ירקוני (זמרת) וגליה מאור (בנקאית), אולם לצדן מככבים לא מעט שחקני משנה.
"ישראל היום", הצעיר מבין העיתונים ובעל התודעה ההיסטורית העלובה ביותר כפי שזו מתבטאת בסיקורו היומיומי, זקוק יותר מכולם לאותן נקודות ציון חיצוניות כדי להנכיח את קיומו בעולם. ממילא פטירתה של זמרת והתפטרותה של מנהלת בנק מדווחות אצלו כמהפכות. "נפרדים מיפה ירקוני, הפסקול של חיינו כאן", נכתב בכותרת במרכז השער מעל תצלום של ירקוני הצעירה. "תם עידן גליה מאור", נכתב בכותרת אחרת (זהו העידן שבין עידן הקרח הקטן לעידן הנאורות. חפשו בוויקיפדיה).
בכותרת המשנה על השער מספידים את ירקוני פרס, נתניהו ואיינשטיין. שלושה עמודים מוקדשים למותה של ירקוני. "מאז קום המדינה דבק בה הכינוי 'זמרת המלחמות', אבל יפה ירקוני התעקשה: אני זמרת של חיילים", נכתב בכותרת המשנה בכפולה הפותחת. מתוך עשרה תצלומים, בשישה נראית ירקוני לצד לובשי מדים.
גם העיתונים האחרים מקדישים מקום בשער למותה של ירקוני. "אל נא תאמר לי שלום" היא הכותרת של "ידיעות אחרונות"; "יפה ירקוני, 2012-1925" זו של "מעריב" ו"הארץ". סיקור חייה ומותה של ירקוני בעיתונים מבליט את הדמיון בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות" מול הדמיון המנסה להתהוות בין "מעריב" ל"הארץ".
כמו "ישראל היום", גם "ידיעות אחרונות" מקדיש מקום נרחב לסיקור הנושא (כותרת במרכז השער, עמוד בקונטרס החדשות וכפולת עמודים במוסף היומי). מול דן מרגלית מציב "ידיעות" את איתן הבר, שניהם מספקים טור שנע באופן דומה על הטווח שבין סתמי לטרחני. הכרוניקה ב"ידיעות" (רז שכניק ויואב בירנברג) מקיפה הרבה יותר מזו שב"ישראל היום", אולם נוטה לחנפנות ומציירת דמות שטוחה. הכרוניקה ב"ישראל היום" מצליחה לתבל יובש באוחצ'יות (זו אינה מחמאה).
"מעריב", עם לא פחות משתי כפולות פותחות בקונטרס החדשות, ו"הארץ" עם טור כרוניקה מרכזי, הנפרש מהשער אל עמ' 11, שם מצטרף אליו טור של יורם טהרלב, מגישים סיקור עגול יותר, וב"הארץ" גם תמציתי ומדויק יותר. "מעריב" פותח באופן רגיש ונבון עם טור קצר של חיים חפר המצביע על הנקודה שבה מתאיינות הנלעגות והשלילה שנלוו לתואר "זמרת המלחמות", תחת הכותרת "שליחות של חמלה".
אולם למעשה הסקירה השלווה של בן שלו ב"הארץ" מייתרת את הכרוניקות הארוכות יותר בעיתונים האחרים. הדבר מתבלט באופן שבו הוא מתייחס לדעותיה הפוליטיות של ירקוני (בשלב מסוים התגלתה ירקוני כ"שמאלנית"), שהן הציר הנסתר שסביבו סובבת ההתייחסות העיתונאית אליה: בעוד שב"ידיעות אחרונות" כותבי הכרוניקה מתעלמים כליל ממה שאינו ציון דרך קרייריסטי או רגשי בחייה של ירקוני; ב"ישראל היום" מוצאים לנכון להקדיש מקום להכחשה כי השוותה בין חיילי צה"ל לנאצים (הנה, זיכרון דרך הכחשה, הנצחה של מה שלא עשית); וב"מעריב" מציינים זאת בנימה עניינית ("אף שהיתה מעין סמל חשוב במאמץ המלחמתי הלאומי, לא תמיד עמדה ירקוני בלב הקונסנזוס", כותב עמי פרידמן בעמ' 3); הרי שב"הארץ" מצליח שלו לגעת בלוז המהותי של המיתר הציבורי בחייה של זמרת המלחמות:
"ירקוני מזוהה יותר מכל עם שירי הקרב מאותה תקופה, כמו 'באב אל-וואד', 'האמיני יום יבוא' ו'הן אפשר', אבל בסוף שנות ה-40 ובשנות ה-50 היא היתה מזוהה לא פחות עם מה שנקרא 'שירים סלוניים' – שירים בידוריים במקצבים כמו טנגו וסווינג. ירקוני היתה מהזמרים הראשונים שהעזו לשיר בסגנון הזה, בתקופה שבה היה מדובר בצעד נועז, שעורר עליה כעס".
כאמור, גם תמורות בחייהן של דמויות ציבוריות אחרות מוגשות היום על-ידי העיתונים כאילו היו סיום של עידן או תקופה. "מנכ"ל טבע הולך הביתה", נכתב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ("אחרי גליה מאור: עוד בכיר במשק פורש"), "היום תיסלל דרכו של גרוניס לנשיאות העליון", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ", ואילו על שער "מעריב": "אייל גולן פותח שנה" ("ז'ורנל").
מה מבין האירועים הללו הוא אכן חידוש ומה הוא בבחינת תהליך רוטיני של תחזוקה? והאם מי מהם אכן יסמל סיום של דבר מה מהותי ותחילתו של אחר? הנה, בכל זאת, משהו מהדברים שכתב מרגלית על ירקוני ועל זמרת אחרת, שושנה דמארי: "שתיהן היו כלות פרס ישראל. שתיהן אינן עימנו. בעודן צעירות נכתבו מלותיו של שיר מלחמה, דווקא שיר מלחמה – 'דור הולך, דור אחר מעלש בא/ עוד ישובו אחים חזרה'. דרכו של עולם – לא ישובו. גם לא יפה ושושנה ומי שכתבו בעבורן את המלים והלחנים".
עוד משפט אחד
"דור שלם של מנהיגים ערבים ירד מהבמה ב-2011 ואין יורשים באופק", נכתב בכותרת משנה למאמר של אלי אבידר במדור הדעות של "מעריב". "בשנה הבאה תצטרך ישראל ללמוד לדבר אל העמים הערביים עצמם".
בדיחה לסיום
אובמה, פוטין ונתניהו הוזמנו לאלוהים, שהודיע כי סוף העולם יחול בסוף השנה. אובמה יצא במסיבת עיתונאים דרמטית והודיע על המסר האלוהי לאזרחים. פוטין הודיע לרוסים שיש אלוהים והעולם יישמד עם תום השנה. נתניהו כינס את השמינייה. למחרת התפרסמה הכותרת ב"ישראל היום": "נתניהו נפגש עם אלוהים. הודיע: לא תקום מדינה פלסטינית".
ועוד הערה
"אפשר לראות את זה בא, לשמוע את הזמזום באוויר, להרגיש את המתח הקרב מרגע לרגע, את הפמפום האגרסיבי מסביב", פותח איתי סגל את טור ביקורת הטלוויזיה שלו ב"ידיעות אחרונות". "'האח הגדול' חזר, והוא לא מתכוון לתת לאף אחד לעבור לסדר היום בלעדיו". ובכן, סדר היום של העיתונים היום אינו כולל את תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול".