ערוץ 10 ביטל את השידור הישיר והעביר אותו לערוץ הספורט, העיתונים התחרו מי ארסי יותר, הפרשנים שחטו, האתרים עקצו. זו היתה תמונת המצב התקשורתית של נבחרת ישראל ערב משחקה האחרון והלא-קובע מול מלטה במוקדמות יורו 2012. לראשונה זה שנות דור לא התלווה לנבחרת במשחק רשמי בחו"ל אף לא עיתונאי אחד. ביום שלישי, יום המשחק, לא היה לאף עיתון תצלום של שחקני הנבחרת באימון המסכם, בלובי במלון או סתם באיזה בית-קפה מקומי.
הניכור בין הנבחרת לציבור העמיק בשנים האחרונות והגיע השנה לשיאו. גם כשהנבחרת עברה לשחק בבלומפילד היא לא הצליחה למלא את האצטדיון. בין המאמן לואיס פרננדס לכתבי הנבחרת פעורה תהום של משטמה. הקמפיין הנוכחי, שהחל בהרצה המגוחכת מטעם עצמו של אייל ברקוביץ', מסתיים בגידופים ובעלבונות הדדיים שבמרכזם המאמן הצרפתי.
העיתונות מיצתה השבוע את מלוא הטעם המר של משחק אחרון וחסר חשיבות מול יריבה חלשה. בשלושת הימים עד למשחק מול מלטה גויסו טובי הפרשנים והכותבים כדי לנעוץ סכינים בבשרם של הנבחרת, המאמן ויו"ר ההתאחדות. "ארזת?", שאלו בשער ספורט "ידיעות" מתחת לתצלום של פרננדס. "מריח את הסוף", סנטו ב"מעריב". "רכבת ההפתעות מגיעה לתחנה האחרונה", קבעו ב"הארץ", וב"ישראל היום" סיכמו: "ניפרד כידידים".
הביקורת מוצדקת ברובה. הנבחרת כשלה שוב מלהעפיל לטורניר חשוב למרות ההצהרות והציפיות – שנוצרו גם בגלל התקשורת עצמה. אבל כשמחול החרבות בעיצומו, אי-אפשר לבוא בטענות. עיתונות הספורט הישראלית לא המציאה את הריטואל הזה.
העורכים שמחו לבטל את הנסיעה הלכאורה מיותרת. בזה אחר זה התברר להתאחדות שאף עיתונאי או צלם לא יעלו על הטיסה לוולטה. "העונש הכי גדול של פרננדס הוא לא בקטטות עם העיתונאים כשנסעו עם הנבחרת", כתב אביעד פוהורילס ב"מעריב", "אלא הערב, כשאף אחד מהם לא יטרח לעמוד מולו בסיום ולבקש תגובה על המשחק".
התקשורת אמנם הציפה את מעמדה הבעייתי של הנבחרת, אבל מצד שני לא מילאה את חובתה הבסיסית – להיות שם כשזה קורה. זו לא רק סטייה חמורה מחוקי המשחק התקשורתיים, זו גם החמצה של סיפור עיתונאי מרתק כשלעצמו: בדידותה של נבחרת ישראל 2011. סיפור אנושי וגם עקרוני של נידחות ציבורית.
עיתונאי עם התואר "שליחנו המיוחד למלטה" היה מרוויח בלעדיות על סיפור יוצא דופן. העורכים החליטו הפעם דרך החור של הדולר, לא היה אחד שחשב שבכל זאת יש כאן משהו. זו פשלה עיתונאית צורמת, בערך כמו להפסיד למלטה.
יעל גולדמן שואלת שאלה
"איך יורם ארבל נהפך ליורם ארבל?". ככה פחות או יותר נפתחה השבוע "הסטאר שלי", תוכנית בערוץ הספורט בהגשת הדוגמנית יעל גולדמן. הפרטנר שלה היה יורם ארבל, המחזיק בתואר הלא רשמי "גדול שדרי הספורט בטלוויזיה". ארבל הוא גם איש ערוץ הספורט, כך שלצופה היה ברור מראש שהוא עומד לצפות בתוכנית שתפרגן באדיבות לאישיותו ולקריירה שלו.
כשגולדמן הצטרפה לערוץ הספורט לפני כמה חודשים, היא הוצגה בכתבות בברנז'ה כמי שתתלווה לאנשי ספורט ותנסה לתהות על סיפוריהם ועל עולמם הפרטי. ארבל נושא מטען עשיר של קריירת שידורים מכל הסוגים (היה הראשון שהודיע ברדיו על פרוץ מלחמת ששת-הימים ובישר במבזק בערוץ 2 על ההתנקשות ברבין), אבל גולדמן לא באה לתהות ולהעמיק, אלא לרפרף בשאלות צפויות ובנאליות (מה אתה הכי אוהב לשדר, מהו השידור הכי מרגש והאם אתה קורא ביקורות או טוקבקים).
בשנים האחרונות טוענים כלפי ארבל שהוא איבד מהחדות שלו ומרבה להתבלבל בשמות. אבל גולדמן לא הפריעה לדוקו-אידיליה בתהיות כאלה. ספק אם יש לה הידע, הכלים והיכולת לשאול שאלות קשות. הידידות בינה ובין הסטאר שלה נבנתה היטב במהלך התוכנית. היא התפעלה ממנו בשדות הגולף של קיסריה, ייחצנה את מסעדת החומוס שלו, פירגנה ללהקת הרוק שהחזירה אותו לבמה כזמר, וחתמה בנשיקה על ספסל בכיכר המדינה.
דקה וחצי בכל זאת יוחדו לפדיחות מקצועיות, וגם זה בקטנה ובלי להקשות. ארבל הכחיש ש"משחק השרוכים" ב-1998 היה הנפילה הגדולה שלו, כשלא זיהה את שחקני בית-שאן פותחים רגליים לבית"ר ירושלים. הוא הסביר שרק מי ששיחק כדורגל היה יכול לזהות שמדובר במכירת המשחק. לא מדויק: אלפי אוהדים שצפו במשחק בטלוויזיה זיהו את הקנוניה. גם הפרשן שלצדו, אבי כהן, זרק כמה מלים בעניין. אם ארבל היה ער לנעשה, אולי היה מפיק מטבע לשון נוספת פרי מוחו היצירתי. גולדמן, בדרכה החיננית, לא הקשתה עליו את החיים.
גולדמן אינה עיתונאית, לא מראיינת ולא מקרינה סקרנות טבעית. היא בחורה שנראית טוב, עוברת מסך ויודעת לשאול בנחמדות (אם היתה רינגטון, היו מלותיה משהו כמו "וואו איזה כלי אתה") את השאלות שהכינה לה המערכת. ארבל זכאי לסרט דוקו שילווה את הקריירה שלו ויצלול לדרמות שעבר בשידור ולדילמות מקצועיות. כמה עוד אפשר לסחוט את "ככה לא בונים חומה" ואת "אני אצבע את השלכת בירוק"?
לאוהבי ספורט אמיתיים זו היתה חצי שעה מיותרת, עמוסה ברעה החולה של ז'אנר התוכניות מהסוג הזה בשנים האחרונות: אינטימיות דביקה ונטולת מקצועיות בין המראיין למרואיין. תוסיפו ברבי שמדקלמת תסריטים מוכנים מראש, ותקבלו טלוויזיה שטוחה במיטבה.
התיקונים
כך נראה אתר ערוץ הספורט במוצאי יום כיפור. נראה שהמלים האחרונות בכל אייטם צומצמו בגלל הצום.
"ידיעות אחרונות" הפציצו ביום ראשון עם שמונה עמודים על ליאונל מסי. דרך קלה ופופוליסטית למלא מדור של 16 עמודים. אחת הכפולות הציגה אלבום תמונות של 194 השערים שכבש במדי ברצלונה. מה בדיוק מיוחד בצילום מוקטן משער מס' 68 שהקוראים חייבים לנצור לעד?
ב-ynet העלו את הידיעה הזו השכם ביום שישי שלפני יום כיפור, אבל לא עידכנו עד מוצאי הצום, כשהידיעה כבר מזמן לא היתה רלבנטית. לא חוכמה לספר שמקסיוטה מובילה ואולי בדרך למדליה כשרק מספר קטן של מתעמלות החלו בתחרות. הספורטאית, אגב, סיימה במקום ה-44.
כותרת ראשית מעניינת ורבת משמעות ב-one.
והנה משהו שלא ידענו, באדיבות אתר ההתאחדות לכדורגל: אלי אוחנה מתחבא שם תחת השם טל דודי.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il