"האם עלינו לענוד מעתה טלאי צהוב בצורת מגן דוד, כדי שהציבור יידע מי אנחנו?". זו היתה אחת מהתגובות הנזעמות הרבות שפורסמו באמצע השבוע באתר האינטרנט של העיתון הניו-יורקי "ג'ורנל ניוז". האסוציאציה מימי השואה ביטאה את עומק הכעס של רבים מהטוקבקיסטים, שביקשו לשפוך את חמתם על החלטת העיתון לפרסם את מאגר הנתונים המלא של בעלי רשיונות להחזקת אקדחים ברישיון במחוזות וסטצ'סטר ורוקלנד בניו-יורק.
האאוטינג התקשורתי, שכלל את שמותיהם של מקבלי הרשיונות ואת כתובותיהם, בוצע באמצעות מפה אינטראקטיבית של שני המחוזות. המפה מאפשרת לכל גולש לבדוק בקלות רבה מי משכניו לרחוב מחזיק ברישיון לאקדח. אם יש לו רישיון, סביר להניח שאי-שם בביתו מונח כלי נשק – אחד או רבים – ואפשר שהוא נושא אותו עימו גם בצאתו לעבודה או לריצת הערב. נקודה כחולה על המפה מציינת את שמו וכתובתו של מי שקיבל היתר להחזקת אקדח בחמש השנים האחרונות. נקודה אדומה מצביעה על מי שקיבל היתר כזה בשנים מוקדמות יותר.
חלק מהמפה שפירסם ה"ג'ורנל ניוז" באתר האינטרנט שלו (צילום מסך)
על-פי נתוני העיתון, כ-44 אלף מחזיקי רשיונות לאקדח מתגוררים בשני המחוזות. החישוב הסטטיסטי מצביע על כך שאחד מכל 23 תושבים שם הוא בעל רישיון לאקדח.
הפרסום השנוי במחלוקת נעשה על רקע הזעזוע העמוק בארצות-הברית מהירי הקטלני בבית-הספר היסודי בעיירה ניוטאון בקונטיקט, שב-15.12.12 נרצחו בו 20 ילדים ו-6 מבוגרים. רק כ-80 ק"מ מפרידים בין ניוטאון לווייט-פליינס, הגדולה בערי מחוז וסטצ'סטר. "ידענו שפרסום מאגרי המידע יהיה שנוי במחלוקת, אבל חשנו ששיתוף המידע על רשיונות לנשק באזור שלנו חשוב בעקבות הירי הקטלני בניוטאון", כתבה המו"לית של העיתון, ג'אנט האסון. "אחד התפקידים שלנו הוא לפרסם מידע העומד לרשות הציבור והנוגע לעניינים שעל סדר היום, אפילו אם הדבר הוא בלתי פופולרי".
העיתון הביע אכזבה מכך שלא ניתן לו לפרסם מידע נוסף, שכן הרשויות בשני המחוזות הסכימו לשחרר רק את השמות והכתובות של מחזיקי רשיונות לאקדחים. משרד השריף המחוזי הסביר כי "לציבור אין זכות לראות את הפרטים הספציפיים של ההיתר שקיבל אזרח להחזקת האקדח, סוגי האקדחים שבבעלותו ומספר כלי הנשק שברשות אותו איש או אשה". גם לא ניתן היה לזהות בעלי רובים לסוגיהם וכלי נשק אחרים. על-פי הודעת העיתון, אילו היה מקבל מידע זה מהרשויות – לא היה מהסס לפרסם גם אותו.
הפרסום התאפשר הודות לחוק חופש המידע, הקובע כי נתונים המצויים בידי הרשויות אינם רכושו של השלטון, אלא של הציבור, אלא אם כן יש סיבה משמעותית למנוע את חשיפתם. החוק אושר בקונגרס ונחתם על-ידי הנשיא לינדון ג'ונסון ביום העצמאות האמריקאי ב-1966. חוק חופש המידע נחקק גם בישראל בשנת 1998, והוא קובע בסעיפו הראשון: "לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה".
רשת CNN דיווחה ביום שלישי השבוע כי מאות תושבים נדהמו לגלות את שמותיהם וכתובותיהם באתר העיתון. כמה מהם טענו כי הפרטים הללו עלולים לעודד פורצים לנסות לחדור לבתיהם כדי לגנוב את כלי הנשק. "עכשיו כל אחד יכול לדעת איפה מוחזקים אקדחים כחוק, וזו פיסת מידע בעלת ערך רב לעבריינים. מדוע אינכם עושים משהו מועיל, כמו למשל למצוא היכן נמצאים אקדחים המוחזקים באופן בלתי חוקי?".
"זה מטורף", כתב סקוט ויליאמס מניו-ג'רזי, "זה כאילו שבעליו של אקדח הוא עבריין מין שיש לחשוף אותו". ביקורת דומה נכללה גם בכתבה נרחבת שהתפרסמה לצד המפה, על חילוקי הדעות בעניין החזקת נשק בידי אזרחים, כמו גם בשאלה אם יש לפרסם את הפרטים על בעלי האקדחים. על הטקסט הזה חתום הכתב דיווט וורליי, אשר כפי שנחשף בהערה בשולי הכתבה, מחזיק בעצמו ברישיון לאקדח סמית אנד וואסון, דגם 686 מגנום.
שער ה"ג'ורנל ניוז" בדיווח על הטבח בניוטאון
הסערה שהתעוררה עקב הפרסום שיקפה את המציאות שבה גם באזורים הסמוכים למנהטן, הנחשבים ליברליים הרבה יותר מדרום ארצות-הברית או מערבה, יש לא מעט שמרנים. אלה ראו בפרסום פגיעה כפולה: הן בזכותם החוקית של אזרחים שומרי חוק להחזיק בנשק, והן בפרטיותם. שתי סיבות אלה עוררו רבים להגיב באתר עצמו, באתרים אחרים, בבלוגים ובטלפונים למערכת העיתון והאתר. אחדים הודיעו על ביטול המינוי שלהם לעיתון. למחאה המקומית הצטרפו בתוך שעות גם בלוגרים שמרנים מחלקים אחרים של אמריקה. כמה מהם נקטו פעולת תגמול ישירה ופירסמו את כתובות בתיהן של מו"לית ה"ג'ורנל ניוז" ושל העורכת הראשית.
לביקורת הצטרף גם אתר מכון העיתונות פוינטר, שם הסביר חוקר התקשורת אל טומפקינס מדוע פרסום מאגר המידע הוא מעשה בלתי ראוי מבחינה עיתונאית וחסר הצדקה. "רק משום שמידע פתוח לציבור – אין הדבר אומר שהוא גם בעל ערך חדשותי", טען טומפקינס. "אנשים מחזיקים בנשק מכל מיני סיבות המוכרות על-ידי החוק. אם אינך עובר על החוק – אין סיבה מכרעת לפרסם זאת". לדעתו הפרסום עלול להפוך את בעלי האקדחים ליעד לפורצים, או להעמידם באור מגוחך בעיני חלק מהציבור.
בעיני טומפקינס יש מידה של "שחצנות עיתונאית" בניצול בלתי מוצדק של מאגרי מידע הפתוחים לציבור. בעיניו הדבר דומה לפרסום של תמלילי שיחות של אזרחים למוקד המשטרתי רק משום שהמשטרה מוכנה לחשוף אותם, או חשיפת כתובות מגורים של שופטים או אנשי משטרה בלא כל צורך ענייני.
אולם גם נוכח גלי הביקורת, לא חזרה בה המו"לית הסון מההחלטה לפרסם את המידע. "לתושבי ניו-יורק יש זכות להחזיק בכלי נשק עם רישיון", אמרה, "וגם זכות גישה למאגרי מידע ציבוריים".
רק מעטים מהמגיבים תמכו בהחלטת העיתון לפרסם את הנתונים. אחד מהם כתב כי כשם שאין זה סוד מי מחזיק בית או מכונית, אין סיבה לחשאיות באשר לבעלות על אקדח. אחר הגיב בהומור. איני מבין על מה הכעס, כך כתב, זו דווקא דרך טובה להגן על הבית: כל פורץ שינסה להיכנס יידע שהוא נוטל על עצמו סיכון.
ה"ג'ורנל ניוז" פירסם רשימה דומה של בעלי נשק כבר ב-2006, וגם אז נתקל בביקורת רבה מצד קוראים וגולשים. הפעם, כך דיווח העיתון, זכה הדיווח לתהודה רבה הרבה יותר, בין היתר משום שהמידע על כך הופץ מיד ברשתות החברתיות. לפני חמש שנים פירסם אתר בווירג'יניה רשימה של אזרחים שקיבלו היתר לשאת אקדחים בצורה מוסתרת, אך זו הוסרה מהאתר לאחר יממה. אז הוסבר כי הדבר נעשה מחשש שהרשימה כוללת שמות של אזרחים שאסור לחשוף אותם ברבים.
טקטיקת האאוטינג על-ידי התקשורת עוררה מחלוקת חריפה בבריטניה בשנת 2000, בעקבות הקמפיין הסנסציוני שערך אז הטבלואיד "ניוז אוף דה-וורלד" לחשיפת זהותם של פדופילים. היה זה לאחר שבריטניה נסערה מפרשת חטיפתה ורציחתה של הילדה שרה פאין, שנפלה קורבן לפדופיל שריצה עונש ושוחרר מהכלא. עורכת העיתון באותה עת, רבקה וייד, ידעה לנצל היטב את הלכי הרוח בציבור, ומיהרה למצב את עיתונה כמי שדואג לאינטרסים של הורים מבוהלים החרדים לילדיהם.
וייד פתחה במאבק תקשורתי קולני לחקיקת "חוק שרה", שיחייב פרסום פומבי של שמותיהם של פדופילים משוחררים ושל כתובותיהם, אך לא הסתפקה בכך: במסגרת מבצע "חשוף והוקע" (Name and shame) פירסם השבועון רשימות של פדופילים ומקומות מגוריהם. בעיתוני האיכות נמתחה ביקורת חריפה על הקמפיין הפופוליסטי, וב-BBC מצאו דמיון בין הקמפיין למעשה לינץ'. לדידם של המבקרים, השבועון חרג מנורמות העבודה העיתונאיות המקובלות כאשר חדל לדווח והפך לשחקן פעיל בזירה הציבורית, תוך שימוש ציני ברגשות הקוראים. סיקור כזה, כך נטען, מאיים להחליף דיון ענייני בסוגיה אנושית וחוקית בהתלהמות צהובונית.
מאז נסגר ה"ניוז אוף דה-וורלד", לאחר שנחשפה פרשת האזנות הסתר הבלתי חוקיות למשיבונים בטלפונים סלולריים של ידוענים, בני משפחת המלוכה ובני משפחות של קורבנות פשע. נגד וייד עצמה (שהחליפה מאז את שמה לזה של בעלה, ברוקס), יחד עם כמה מבכירי אימפריית התקשורת של רופרט מרדוק, הוגש כתב אישום בפרשת ההאזנות, ומשפטה ייפתח בספטמבר 2013.
ובחזרה לארצות-הברית: פרסום שמותיהם של בעלי הרשיונות לאקדחים הוא רק חלק ממאמץ סיקור נרחב בעקבות הטבח בבית-הספר בניוטאון. אלפי ארגוני תקשורת ממשיכים לחפש זוויות חדשות הנוגעות למחלוקת על שגעון הנשק האמריקאי. כתב ערוץ הווידיאו של היומון "יו.אס.אי טודיי", למשל, בדק ומצא כי במדינת אוהיו, הליך אימוצו של כלב ממקלט לבעלי חיים הוא ארוך, מורכב ומסובך יותר מאשר רכישת רובה. בעלת חנות לנשק העריכה בכתבה כי תהליך מילוי הטופס האישי, שיגורו ל-FBI וקבלת אישור שלרוכש אין עבר פלילי עשוי להימשך כחצי שעה. המבקש לאמץ חיית מחמד על ארבע נדרש לא רק למלא טפסים מפורטים יותר, אלא גם לספק שתי המלצות, בעיקר מווטרינרים, על הדרך שבה טיפל בכלבים בעבר, ועליו גם לעבור שני ראיונות. רק אז, בחלוף ימים אחדים, יוכל לקבל את הכלב.
בחברה האמריקאית, שבה החזקת רובה נחשבת בעיני רבים כביטוי המובהק של חירויות הפרט ותרבות הנשק מעוגנת עמוק במורשת המערב הפרוע, יש סיכוי קטן שיוזמות עיתונאיות או פוליטיות יביאו לשינוי מהותי במצב. אבחנתו של משה דיין ז"ל, שביקר בוושינגטון סמוך לנסיונו של צעיר תמהוני, ג'ון הינקלי, להתנקש בחייו של הנשיא רונלד רייגן בשנת 1981, תישאר תקפה עוד שנים רבות. "באמריקה", אמר אז דיין, "יש יותר מדי משוגעים. ויותר מדי נשק".