הפרשה המתמשכת של הסטודנטית לארה אל-קאסם, המסוקרת בתקשורת הארצית והבינלאומית בהרחבה, מצביעה על כך שהשר ארדן לא מבין את המאבק ב-BDS, לא מבין את הסצנה הציבורית-תקשורתית של ישראל בחו"ל, או חמור מכך, מבין - אך מעדיף פופוליזם על פני האינטרס הלאומי של מדינת ישראל.
ישראל נאבקת ב-BDS. המאבק על התודעה הציבורית הבינלאומית חשוב משום שיש לה השפעה ארוכת טווח על עתיד הסכסוך הישראלי-ערבי, והוא חשוב בטווח המיידי משום שהחרם ההולך ומתגבר על ישראל (למי שלא שם לב). אולם מאוד חשוב להבין על מה נאבקים, או יותר נכון, על מי. המאבק איננו ישירות מול מנהיגי ופעילי תנועות ה-BDS. הם ממילא לא הולכים לשנות את דעתם. המניע של רבים מהם איננו מדינה פלסטינית אלא מחיקת המדינה היהודית, וזה מאבק אבוד. חשוב מאוד להבין מי קהל היעד האמיתי.
קהל היעד האמיתי של המאבק הוא הרוב הדומם והעצום, רוב רובם של אזרחי העולם, שישראל איננה בראש מעייניהם ולעולם לא תהיה. לנו הישראלים קשה להפנים שיש אנשים בעולם שלא מתעוררים ודבר ראשון בודקים מה צייץ השר ארדן, אבל זה המצב ברוב רובו של העולם. אלו שעומדים בסופר מול תמרים מישראל או מתורכיה - אם המחיר דומה והתעמולה נגד ישראל הגיעה אליהם, יבחרו בתורכים וימשיכו הלאה.
יש לתובנה הזו השלכה תקשורתית מרחיקת לכת – הרוב הדומם הזה לא יקדיש זמן ללמוד את פרטי הסכסוך הישראלי-ערבי, ואפילו אם יזדמן לכתבה אודות ישראל הוא כנראה יזפזפ אחרי כמה שניות. דעתם של רוב אזרחי העולם על ישראל מורכבת משברי מידע. בדומה למה שרוב מוחלט של אזרחי ישראל יודע על וייטנאם (עבור מי שלא טייל שם בעצמו) – מדינה של ביצות, ג'ונגלים, בקתות ואנשים קטנים עם כובעי קש שיורים בחיילים אמריקאיים. מה, לא?
תנועת ה-BDS מתוחכמת ומצליחה בעיקר מפני שהיא מבינה היטב את הזירה שהיא פועלת בה. היא לא מתעסקת במסרים מורכבים וסבוכים אלא מייצרת מסרים קצרים, קליטים וכאלו שיוצרים קונוטציה לארועים היסטוריים אליהם לאזרח הפשוט יש יחס שלילי. אפרטהייד, רצח עם, כיבוש. אזרח צרפתי, אמריקאי או אוסטרלי מחבר את המסרים הללו לתמונות של ילד פלסטיני מול טנק, זקן פלסטיני ליד הריסות ביתו - או סטודנטית מפוחדת מוקפת אנשי ביטחון ישראלים, ומפנים שזו המציאות. אין לו סיבה ואין לו מוטיבציה להמשיך ולחקור את הנושא.
לארה אל-קאסם בבית המשפט בתל-אביב, 11.10.18 (צילום: מרים אלסטר)
אולם ה-BDS לא עוצר כאן. הוא מבין שישנם אזרחים אקטיביים ומעורבים יותר. רוב האזרחים הללו הם צעירים, ורובם משתייכים לצד הליברלי של המפה הפוליטית. עבורם ישנם מסרים מורכבים יותר, אך לא בהרבה. הנרטיב הליברלי, בהכללה, מדבר על הגבר הלבן הפריבילגי שגוזל מהילידים את זכויותיהם. כמעט כל מאבק פוליטי-ליברלי היום עונה על הנרטיב הבסיסי הזה, בואריציות שונות. ברוב המקרים, הנרטיב הזה גם נכון היסטורית ומייצר מאבקים ציבוריים חשובים. ועדיין, כל מה שתנועת ה-BDS צריכה לעשות הוא למצב את ישראל בצד של הגבר הלבן, את הפלסטינים בצד של הילידים, ותמיכת המחנה הליברלי מובטחת. היא מובטחת בגלל עקרון ה-Intersectionality, לפיו מתקיים איחוד כוחות בין קבוצות שונות התומכות זו במאבקה של זו, כמכפיל כח. זו הסיבה, למשל, שארגון Black Lives Matter תומך ב-BDS. ממש לא משנאת ישראל.
אנחנו מעניקים תחמושת למתנגדינו בכך שאנו הופכים את הסטודנטית לארה אל-קאסם מצעירה אנונימית לסמל
האם השר ארדן מבין את כל זה? האם הנהגת המדינה מבינה? כשמוסיפים לקלחת את העובדה שמרבית הצעירים היהודים האמריקאים משתייכים למחנה הליברלי ומבינים עד כמה אנחנו מפקירים את הזירה הזו, ולפיכך עד כמה צעירים יהודים מתרחקים ואף מתנגדים אקטיבית למדינת ישראל, התחושה היא שלא ממש.
מדינת ישראל נמצאת במצב מורכב אפריורית. אי אפשר להסביר את הסכסוך הישראלי-ערבי בסיסמאות קצרות וקליטות. נדרשת מדיניות מתוחכמת, מתוכננת ומקורית כדי להתמודד בזירה העכשווית. לא רק שאנחנו לא עושים זאת, אנחנו מעניקים עוד תחמושת למתנגדינו, למשל בכך שאנו הופכים את הסטודנטית לארה אל-קאסם - שהגיעה ללמוד באוניברסיטה ישראלית ובמימון מלגה ישראלית, לא בדיוק פעילה קיצונית - שהפכנו מצעירה אנונימית לסמל מאבק, עוד לבנה בחומה שנבנית בינינו לבין דעת הקהל העולמית.
הצרה הגדולה היא שישנם מעשים והתבטאויות שמעניקים נקודות לפוליטיקאי הישראלי בקרב הציבור, אך יוצרים נזק למדינת ישראל בחו"ל. הבחירה החוזרת של פוליטיקאים רבים מדי ברווח הציבורי הרדוד והעכשווי, במקום הבחירה האחראית והמעמיקה, היא המדאיגה באמת.
חגי לביא הוא איש חינוך