ספקנות ממארת

"מה הקשר בין טראמפ, הברקזיט, התנגדות לחיסונים והכחשת משבר האקלים?", תוהה כותרת שנדפסת ב"מוסף כלכליסט". כתב המוסף אורי פסובסקי מביא את התשובה מפיו של ד"ר ויל דייוויס מבריטניה, שחקר את הקשר בין ספקנות ממאירה למעמד כלכלי: "אנשים שהם חלק מהאליטה הליברלית, כמוני וכמוך, לא מבינים שממרחק – כל מעמדות האליטה נראים דומים", אומר דייוויס, "ההבחנה בין העיתונאי, השופט, הפוליטיקאי, הביורוקרטים, הרגולטורים, היועצים – מהפרספקטיבה הפופוליסטית ההבחנות האלה לא כל-כך משנות.

"יש לך קבוצה קטנה מאוד של כמה אלפים מתוך מיליוני אנשים שכאשר הם אומרים שמשהו נכון, בוטחים בהם. כשהם מביעים עמדה לגבי המדיניות, אנשים לוקחים אותם ברצינות. אבל מתעוררת השאלה מי בחר את האנשים האלה. מאיפה הם הגיעו? אילו כישורים יש להם? ברגע שהשאלה הזאת עולה, היא מתפשטת כמו אש בשדה קוצים".

"במלים אחרות", כותב פסובסקי, "הספק מידבק. וכשהוא מוטל בקבוצת 'אליטה' אחת, הוא דבק גם בשאר. כשהוא מוטל במה שנאמר לציבור בנושא אחד, הוא מפיל כמו דומינו את מה שהציבור שומע גם בנושאים אחרים. בעיקר ציבור שהרגיש מודר במשך שנים".

דייוויס מרחיב: "הספק מתפשט טוב במיוחד בקהילות שמרגישות שהתעלמו מהן, שהמעיטו בערכן, שהדעות שלהן לא נחשבות, שאף אחד לא לוקח אותן ברצינות. [...] מחקרים אמריקאיים מראים שכאשר אנשים מאמינים שמערכות הממשלה מושחתות, ונבחרי הציבור מושחתים, אז גם האמון שלהם בשאר העובדות והאמיתות הפומביות מתערער. אם אתה מאמין שהפוליטיקאים משקרים לך באופן שגרתי, הנכונות שלך להאמין במדע האקלים נמוכה יותר, הנכונות שלך לבטוח בתקשורת נמוכה יותר, הנכונות שלך לבטוח בכלכלנים נמוכה יותר.

"ברגע שאבני היסוד של החברה המודרנית מתחילות להישחק בידי החשד, בידי התחושה שאנשים הם אינטרסנטים, התוצאה יכולה להיות חוסר אמון גורף בכל הממסד – המדינה, התקשורת, המוסדות העיקריים של המדע ומדעי החברה. וזה מה שאנחנו רואים לאחרונה. [...] ברגע שאתה אומר שחלק מהאנשים האלה מתנהגים באופן אינטרסנטי, שאי-אפשר לבטוח בהם, שהם מכירים זה את זה והולכים לארוחות ערב זה אצל זה, או עושים טובות זה לזה, או מסתירים דברים, האמון בכולם נוטה להתאדות בו זמנית".

המרואיין של פסובסקי מונה את העיתונאים ברשימת הגורמים האליטיסטיים שסובלים מהתמרונים הפופוליסטיים של זמננו, אבל לצד זה מתייחס לתקשורת כאל הממשק שדרכו מופצים הלכי הרוח ההרסניים. הכתבה לא מתעכבת במיוחד על התפקיד הכפול הזה, אם כי כשדייוויס מתבקש להציע פתרון – הוא מוצא בו תפקיד גם לעיתונאים. באופן שאינו מחמיא להם, מדובר בתפקיד שלילי שמזיק למאבק להבסת הפופוליזם.

"הייתי רוצה להציע את הקואליציה של האיטיים והזהירים", אומר דייוויס, "יש בעולם אנשים שעושים דברים באופן מהיר להפליא, מסוחרי אלגו עד פופוליסטים שטוענים שהם יכולים להקים חומה בעשר שניות. אבל המדענים, השופטים, הרופאים ואולי גם סוג מסוים של נבחרי ציבור עושים דברים באופן שקול, זהיר ואיטי יותר, בלי להגיב באופן בלתי פוסק למחזור החדשות. מדובר בסוג עשייה שיש לו סמכות מתוקף זה שהוא מבוסס על ניסיון, מחושב וזהיר. [...] קל מאוד להישאב למחזור החדשות מבוסס הזעזועים שנקבע בידי אנשים כגון טראמפ. אבל יכול להיות שההיסטוריה תיקבע דווקא בידי החקירה של התובע המיוחד רוברט מולר. יכול להיות שהתהליך המשפטי האיטי יותר, השקול, הוא שינצח".

לפי דייוויס, כפי שפוליטיקאים מסוימים גורמים לשחיקת האמון במערכות הפוליטיות, גם עיתונאים מסוימים אחראים לשחיקת האמון בתקשורת. בשני המקרים, מדובר בנחש שאוכל את זנבו. מבין השורות ניתן לחלץ לקח אפשרי לאלו מבין הקוראים שהם אנשי תקשורת: רוצים להפסיק להרכיב על גבכם את פרשי האפוקליפסה? נמאס לכם שמשתמשים בכם? חדלו לרדוף אחר סדר היום, והתחילו ליצור אותו (בחו"ל, אגב, כבר מיתגו ז'אנר עיתונאי שמשתלב רעיונית עם מגמת האיטיות שמציע דייוויס: "עיתונות איטית").

ב"מוסף הארץ" חולק עפרי אילני חוויה ממדינה שכבר הפסידה. "בשדה התעופה באיסטנבול אני עוצר לכמה שעות, ומתחבר עם הלפטופ לאינטרנט באחת מפינות הישיבה", הוא כותב. "בטיסה עלתה בי איזו תהייה שהתכוונתי לבדוק ב'ויקיפדיה' ברגע שאנחת – אבל האתר לא עולה. שכחתי. בטורקיה כבר אין גישה ל'ויקיפדיה'. הנשיא לא מרשה. בלית ברירה אני מושיט את היד לגיליון של 'Daily Sabah' שקיבלתי בטיסה.

"זה מעין 'ישראל היום' טורקי, אבל בהתאמה – כאן בנימין נתניהו הוא האישיות המושמצת, והגיבור הוא רג'פ טייפ ארדואן. בעמוד השער: דברי שבח לשליט, ידיעות על מצבה הכלכלי המצוין של המדינה ופרשנים הסונטים באופוזיציה. במדור הספרותי: העלאה באוב של משוררים אמוניים שנרדפו על-ידי השלטון החילוני בימי הכמאליזם. עד לפני כמה שנים נראה היה שרוב העיתונים בעולם מפרסמים אותו טקסט בשפות שונות – מאמרים בשבחי הרפורמות, הצמיחה הכלכלית וזכויות האדם. כעת המצב השתנה: העיתונים דומים זה לזה, אבל כל אחד מהם מהלל שליט אוטוקרטי כזה או אחר ומשמיץ את השליט השכן".

ב"ישראל היום" הישראלי, כצפוי, מצדיקים את המוניטין המפוקפק הזה גם היום: ב"דיילי סבאח" שלנו יש איראנים בוגדניים במקום ישראלים מנוולים, ומנהיג עליון שרק אתמול נעמד באולם העצרת הכללית של האו"ם וסיפר לעולם את האמת. "נתניהו חשף: 'איראן מפעילה מתקן גרעין חשאי בלב טהרן'", מודיעה הכותרת הראשית של "ישראל היום", שמספרת לקוראים על "הגילוי שהדהים את האו"ם" ועל המדינאי האמיץ שאמר לחיזבאללה "ישראל יודעת איפה אתם, לא תתחמקו".

"ישראל היום", כותרת ראשית, היום

בעיתון הנפוץ בישראל (על-פי סקר חשיפה) אפילו לא טרחו לייצר מראית עין עצמאית לדיווח על הנאום. "מקורביו של רה"מ בנימין נתניהו הבטיחו בימים האחרונים כי נאומו באו"ם יהיה מפתיע במיוחד, ואין ספק כי ההבטחה הזו קוימה במלואה", כותב מתי טוכפלד בפתח הדיווח ששלח למערכת מניו-יורק. "רה"מ הימם את היושבים באולם העצרת הכללית", טוען טוכפלד, ומוסיף עוד 22 מלה.

שאר הדיווח, הארוך למדי במושגי דסק החדשות של החינמון (למעלה מ-1,300 מלה), הוא לא ממש דיווח. מדובר בקטע ארוך שבו מובאים עיקרי דבריו של ראש הממשלה. ללא הערות, ללא הסברים וללא תוספות, ואפילו בלי מרכאות. דבר המנהיג כפי שנועד להימסר לנתינים, ללא התערבות.

ההחלטה העריכתית הזאת, החוליה המי-יודע-כמה בשרשרת של עדויות שממחישות את היותו של "ישראל היום" שופר שלטוני, מדגימה את ההיגיון המעוות ששולט במכשיר התעמולה שהקימה משפחת אדלסון במדינת הקיט שלה. לפי ההיגיון הזה, השליט אומר את דבריו בצורה הקולעת ביותר. כל ניסיון לתווך אותו באמצעות שכתוב רק יפגום במסר.

עבור מי שלא התרשמו מהמסגור החדשותי של "ישראל היום", עורכי החינמון מגישים לקוראיהם גם שלושה טורי פרשנות שמסבירים ש"נתניהו הטיל פצצה אטומית שקשה להתעלם ממנה" (אמנון לורד) וגם יצר "הד ממשי לעוצמת ישראל" (חיים שיין), ושזו "לא 'האמת של נתניהו'" אלא "פשוט האמת" (רון פרושאור).

הבוקר, סוג הכתיבה הזה ממשיך לזלוג גם ל"ידיעות אחרונות", המתחרה המר והכביכול-אופוזיציוני של הביביתון, שבתקופה האחרונה מאותת ביתר שאת לנתניהו שהוא יכול להיות "ישראל היום" הרבה יותר מוצלח. "אחרי נאום כמו זה שהשמיע אמש ראש הממשלה נתניהו בפני העצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק, אין מנוס מלהודות שמדובר באחד המדינאים הגדולים ביותר שידעה מדינת ישראל מעודה", כותב שלמה פיוטרקובסקי בטור פרשנות נרגש שעם כמה כיוונונים היה יכול גם לשאת את חתימתו של חיים שיין.

"כאמן של דיפלומטיה ומדינאות נתניהו בחר, וטוב שבחר, לדבר בעובדות ולהביא הוכחות", מוסיף פיוטרקובסקי, שמכנה את הנאום "מופע מרהיב של דיפלומטיה ציבורית". "הבחירה של נתניהו לדבר עובדות והוכחות בעולם של נרטיבים סותרים ופייק-ניוז היא קריטית. זה הופך את העמדה הישראלית למשמעותית הרבה יותר. בסופו של דבר, לא הכל יכול להיות בנוי על האנגלית המצוחצחת של ראש הממשלה ועל תרגילים רטוריים (שנתניהו אלוף בהם). ברגע שמדברים עובדות, הצד השני נאלץ, אם הוא רוצה עדיין להישמע רציני, לספק תשובות ממשיות ולא להסתפק בסיסמאות ריקות מתוכן". לשם האיזון מוגש לקוראים גם טור של שמעון שיפר, שטוען שראש הממשלה מחרחר מלחמה.

הבנת הנשמע

הנאום של נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם החל אתמול סמוך ל-20:30 שעון ישראל, שעות אחדות בלבד לפני סגירת גליונות יום שישי. הזמן הקצר שעמד לרשות הכתבים, לצד הצורך בתרגום הדברים מאנגלית, גרם לאחד משני העיתונים הנפוצים להדפיס בשער נתון כוזב. לפי "ישראל היום" והכותבים מתי טוכפלד ואמנון לורד, נתניהו דיבר על 15 ק"ג של "חומר רדיואקטיבי" שהאיראנים פינו מהמחסן הסודי בטהרן. "ידיעות אחרונות" וציפי שמילוביץ, מנגד, נוקבים במספר גבוה בהרבה: 50 ק"ג.

מי צודק? "ישראל היום". מי שיאזין שוב לנאום, או יעיין בתמליל המתורגם כפי שפורסם היום בעמוד הפייסבוק של משרד ראש הממשלה, יראה שנתניהו אמר "Fifteen Kilograms", ולא "Fifty".

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, נואם בעצרת הכללית של האו"ם. ניו-יורק, 27.9.2018 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

עוד כותרות ראשיות

"על רקע המשבר המחריף בעזה, חמאס נערך לעימות צבאי", מדווח יניב קובוביץ בכותרת הראשית של "הארץ". "הארגון תגבר את כוחותיו ליד הגדר וקיים תרגיל עורף אזרחי. בצה"ל מעריכים כי הסיכוי להסלמה בדרום גדל משמעותית". הכותרת הראשית של "מעריב" עוסקת ב"עימות חריף" שהתגלע במהלך המירוץ לרמטכ"לות: לפי בן כספית, נתניהו מעוניין למנות לתפקיד את האלוף אייל זמיר, ואילו שר הביטחון, אביגדור ליברמן, מתנגד.

פוטין ואנחנו

הפלת המטוס הרוסי בסוריה ממשיכה להעסיק גם היום את העיתונים, ואלו מספקים ניתוחים סותרים של יחסי ישראל-רוסיה ומערך האינטרסים שמניע את הצדדים. כמו ברוב סופי השבוע, את הניתוח הגיאו-פוליטי המעניין והנהיר ביותר ניתן למצוא אצל יואב קרני, במוסף "G" של "גלובס": "מר נתניהו התראה עם נשיא רוסיה בתכיפות מרשימה, בוודאי גדולה מזו של כל מנהיג אחר במערב הדמוקרטי. בעיניו זה היה ביטוי של שותפות. למה התכוון פוטין, לעומת זאת? אין זה מן הנמנע שלו היתה הגדרה קצת שונה: קליינטליזם", כותב קרני.

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

"שום שוויון לא נבע מנכונותו לעשות עסקים עם מדינה זעירה של שמונה מיליון תושבים. הוא ציפה ליחסי פטרון וקליינט; ישראל כווסאל", טוען בעל הטור, וממשיך בהטלת ספק כללית באפשרות שראש ממשלת ישראל מבין לעומק את פוטין ואת מדיניות החוץ שלו. על רקע זה, קרני מתנדב לחלוק עם נתניהו כמה תובנות: "מאז נפילת ברית-המועצות, כמעט לפני 27 שנה, וביתר שאת מאז עליית פוטין לשלטון לפני 18 שנה, רוסיה מסווגת מפעם לפעם כ'מדינה רוואנשיסטית', זאת אומרת שוחרת נקם. זה מושג שהתחיל לרווח בעיקר בין שתי מלחמות העולם, כאשר רוסיה הסובייטית וגרמניה הוויימארית עשו יד אחת כדי לעקוף את הסכמי ורסאי ולחדש את מעמדן כקדם.

"רוסיה של פוטין רואה את עצמה כמפסידה הגדולה של המלחמה הקרה. היא ירדה מנכסיה האימפריאליים באירופה, באסיה ובאפריקה. מנוי וגמור איתה להחזיר לעצמה לפחות את מקצתם. את מעשיה בסוריה אי-אפשר להבין אלא בקונטקסט הזה. שום תועלת חומרית או פוליטית אינה צומחת לה מזיהוי קרוב עם משטר מיעוט גנוצידי. היא נמצאת שם כדי להודיע שהיא חוזרת אל מרכז הזירה.

"לרוואנשיזם הרוסי יש ביטויים רציונליים ורציונליים פחות. בדרך כלל עניינו הוא השגת יתרונות מוגדרים. אבל מפעם לפעם אפשר לטעום בו גם טעם של נקמה. זה היה כנראה מקור ההשראה של ההתערבות במערכת הבחירות בארצות-הברית: לנקום בהילרי קלינטון על הטפות המוסר שלה לרוסיה, לאחר הזיוף הברור של הבחירות לפרלמנט הרוסי ב-2012; טעם של נקמה היה אפשר לטעום בפלישה לגיאורגיה, ב-2008; מוטרפת לחלוטין היא תוכנית ההרעלות הנקמנית של בוגדים רוסים מעבר לים.

"התוכן והטון של הודעות משרד ההגנה במוסקבה – אולי הטון עוד יותר מן התוכן – מעוררים חשד שיש כאן משהו החורג מרוגז מובן של מערכת ביטחון על אובדן חיילים וציוד. עביט השופכין על ישראל ה'מתגרה', ה'עוינת', ה'נפשעת', מחזיר אותנו אל ימי המלחמה הקרה, כאשר כל קצין וטוב לנשק במוסקבה ידע באיזה צד נמצאת 'הכת הצבאית של תל-אביב' ולאיזה יחס היא ראויה".

פרה ישראלית על רקע שורת טנקים ברמת הגולן, סמוך לגבול עם סוריה. מאי 2018 (צילום: באסל עווידאת)

ב"ישראל היום", מנגד, יש מי שמאמין שלישראל ורוסיה יש אינטרסים זהים שנובעים מאויבים משותפים. "האינטרס הגלובלי של רוסיה בישראל של היום, בהנהגת נתניהו, טמון באוריינטציה הפוליטית-אידיאולוגית שלה", טוען אמנון לורד במוסף "ישראל השבוע". "אם העולם מתחלק בין ציונים לאנטי-ציונים, בין מדינות ימין למדינות שמאל, פוטין ונתניהו נמצאים באותו צד. ישראל חשובה כמדינה מובילה במרד נגד האיחוד האירופי בגרסת בריסל", הוא כותב, ומגדיר את נתניהו ופוטין כ"סוג של 'באדיס'".

לורד מכנה את האיחוד האירופי "אויב רך" של מדינת ישראל (המרכאות במקור), וגורס: "אנחנו רואים את זה בכל צעד, בכל תפנית על המגרש המדיני". למרבה האכזבה, את הקביעה הנחרצת הזאת הוא מעגן בנימוק חלש למדי: פגישתם האחרונה של אהוד אולמרט ומחמוד עבאס התקיימה בפריז, שהיא "מקום משכנו המועדף של הראיס הפלשתיני".

הרב לאזאר עם פוטין על שער "ישראל השבוע" (לחצו להגדלה)

הנימוק של לורד אולי לא מאוד משכנע, אבל השבוע אפשר לחלץ גם חיזוקים אחרים לקשר בין ראש ממשלת ישראל לשליט הכוחני שחיסל את סיכוייה של רוסיה לבנות דמוקרטיה מערבית מתוך חורבות הקומוניזם. כתבת השער של "ישראל השבוע" היא ראיון ארוך עם מקורב של פוטין: ברל לאזאר, הרב הראשי של רוסיה ומי שמתואר בכתבה כ"בעל מהלכים רציניים בחוגי השלטון". כהמחשה, בשער המוסף נדפס תצלום גדול של המרואיין כשהוא משוחח עם פוטין. "פוטין יודע שלא התכוונו לפגוע ברוסיה", הוא מצוטט בכותרת הראשית.

המראיין של לאזאר הוא דרור אידר, השגריר המיועד של נתניהו באיטליה. באופן לא מפתיע, הניתוח שמספק הרב המקורב לא עולה בקנה אחד עם זה של יואב קרני. לפי המרואיין של "ישראל היום", פוטין לא פועל בסוריה כמי שמעוניין לרכוש השפעה, ובטח שלא מתוך נקמנות. "רוסיה לא נכנסה לסוריה סתם", מסביר הרב לאידר, "אלא מפני שהבינה שהמצב שם תלוי על בלימה, ועלול להתהפך בן רגע עם דאע"ש וארגוני טרור אחרים. ביחס לעצירת הטרור וייצוב המצב, רוסיה וישראל חושבות אותו הדבר. יש להן אויב משותף: הטרור".

מי שיקרא את טורו של אלכס פישמן, הפרשן הבטחוני של "ידיעות אחרונות", ייווכח שההסבר של המקורב של פוטין מספק במקרה הטוב תמונה חלקית בלבד – ובמקרה הגרוע מבצע מניפולציה בקוראים. רוסיה אמנם מסייעת למשטר הרצחני של אסד להילחם בארגוני טרור שמאיימים עליו, אבל במקביל היא משתפת פעולה עם גורמי טרור שמאיימים על ישראל.

"יחסי ישראל-רוסיה בסוגיה הסורית עוצבו כבר במפגש הראשון בין ראש הממשלה נתניהו לנשיא פוטין ב-2015, מיד לאחר פריסת הכוחות הרוסיים בסוריה", כותב פישמן. "פוטין אמר אז לנתניהו בצורה ברורה כי רוסיה מגיעה לתקופה קצרה כדי לייצב את המצב בסוריה ולאפשר למשטר הסורי להשתלט על דאע"ש, לכן הוא מצפה לשיתוף פעולה עם ישראל. כבר אז היה ברור שהאינטרסים של שני הצדדים לא בדיוק זהים.

"למשל, בסוגיה האיראנית ובסוגיית חיזבאללה, שרוסיה רואה בהם כוחות המסייעים לה לממש את האינטרסים שלה בסוריה. בין ישראל לרוסיה נוצרה הבנה: הרוסים מנהלים דיאלוג עם איראן ועם חיזבאללה בהתאם לאינטרסים שלהם, וישראל מנהלת את הלחימה שלה באיראן ובחיזבאללה בסוריה בהתאם לאינטרסים שלה".

לדברי פישמן, הפלת המטוס הרוסי שיבשה את האיזון העדין הזה, וכעת הרוסים מאותתים שהם עלולים להקשות על ישראל לתקוף מטרות איראניות בסוריה. במלים אחרות, רוסיה עלולה להפריע לישראל להילחם בגורמי טרור, שחלקם הם בעלי ברית של רוסיה. ישראל ורוסיה ממש לא "חושבות אותו דבר", כפי שמקורבו של פוטין טוען בראיון עם מקורבו של נתניהו.

תעמולה בפעולה

לצד ראיון השער של "ישראל השבוע", עורכי המוסף הפוליטי של "ישראל היום" גם מגישים כתבה מעניינת על התעמולה השלטונית ברוסיה – שמיד אחרי הפלת המטוס שמה על הכוונת את מדינת ישראל וצבאה. "בימי ברית-המועצות, מנגנון הפרופגנדה הפנימי התבסס על איסורים ופחד – כל השקפה שנוגדת את הקו הרשמי היתה מחוץ לתחום והיתה עלולה להניב למחזיק בה עונש קשה", כותב מחבר הכתבה, אריאל בולשטיין.

"אבל שיטת האיסורים לא עזרה. לעתים אף להפך, הפרי האסור של מחשבה חופשית משך אליו חלק מסוים מן האזרחים הסובייטים. בנסיונם לחזור לעמדת מעצמת-על, הרוסים הפיקו את הלקחים מחוסר ההצלחה של הפרופגנדה הסובייטית והגיעו למסקנה שבמקום להעלים עמדות ששונות מן הקו שמוכתב מלמעלה, עדיף דווקא להציג אותן – אבל בתנאי שאופן ההצגה יגחיך את הדעות הסוררות", הוא מוסיף, בדוגמה שמזכירה את תופעת הפאנליסטים השמאלנים בערוץ 20 – ואת הנוהג הוותיק יותר של זימון ימנים עילגים לפאנלים בערוצים אחרים.

"כך זה נראה מאז תחילת המאה ה-21: הרשויות שולטות בכל זירת שיח ציבורית, ודואגות להביא אליה בעלי עמדות שונות כביכול, בתמהיל הנכון כמובן. לצד תומכי קרמלין, שייבחרו בקפידה, יהיו רהוטים למדי וייטיבו לדבר אל לב הרוסי הממוצע, יהיו בזירה גם מתנגדים, שייבחרו בקפידה גדולה עוד יותר – הם תמיד יהיו בחיסרון מספרי ויציגו את דעתם בצורה כל-כך חלשה, נלעגת ולא משכנעת, שרק ירחיקו מעצמם את קהל היעד", כותב בולשטיין.

"ויש עוד פטנט של מנגנון התעמולה הרוסי: גיוס דוברים זרים שתפקידם לתמוך בעמדות הרוסיות וליצור מיצג שווא של תמיכה מאסיבית ברוסיה גם הרחק מעבר לגבולותיה. לרוב הדוברים האלה באים מהשוליים של מדינותיהם ולא מייצגים באמת את הלכי הרוח ואת מוקדי ההשפעה בהן. אבל הצופה הרוסי 'קונה' את התמונה המצוירת בפניו. הוא שומע 'פרשן' זר, איטלקי למשל, שמשבח בהתלהבות את רוסיה ופוטין, ומתחזק באמונה בצדקת הדרך הרוסית, בלי לשאול שאלות מיותרות".

לאיזו מהדוגמאות הללו משתייך הרב ברל לאזאר, מקורבו של פוטין שמהלל את הקשר בין ישראל לרוסיה ב"ישראל היום"? "החלק המעניין היה בסוף השיחה", כותב אידר בפתח הראיון, "כשהרב לאזאר עצר אותי לפני הדלת ואמר: 'אתה יודע שאין היום מנהיגות בימין הישראלי'. מה עם נתניהו, שאלתי. 'אחד', ענה לי. 'הוא באמת מיוחד, אחד בדורו'".

דיסאינפורמציה

בעמודי החדשות של "ישראל היום" מדווחים על דברים שהשמיע השר ליברמן בנוגע למשבר עם רוסיה. שר הביטחון של מדינת ישראל, שרק לאחרונה הוחשד כסוכן משוטה (אם לא גרוע מכך) של המשטר ברוסיה – והכחיש בתוקף – מבהיר לציבור ש"אין לנו שום עניין לנהל עם רוסיה שיח בתקשורת", ושבמקום זה מתנהלים מגעים "בצינורות החסויים". בהמשך הידיעה, ליברמן מנצל את הבימה גם כדי להפיץ דיסאינפורמציה: "אמרנו מלכתחילה שאין לנו עניין בהתערבות במלחמת האזרחים בתוך סוריה, ומעולם לא התערבנו", הוא טוען.

אביגדור ליברמן (צילום: באסל עווידאת)

העיתונאיות לילך שובל, עדי חשמונאי וניקי גוטמן עושות לו חיים קלים ולא מזכירות שרק לפני שלושה שבועות חשף מגזין "Foreign Policy" כי מדינת ישראל חימשה ומימנה בחשאי 12 ארגוני מורדים בדרום סוריה. החשיפה היכתה גלים ודווחה גם בישראל, ואפילו ב"ישראל היום". קדמו לה דיווחים אחרים ועדויות שהצביעו על מעורבות ישראלית במלחמת האזרחים. ובכל זאת, ב"ישראל היום" לא עושים את המינימום ומציינים בפני הקוראים כי זה עתה ציטטו באוזניהם שקר, או לפחות טענה שיש להטיל בה ספק עמוק.

יש גם דרך שלישית: עיתונאי שלא רוצה להסתכן או להשקיע בסימון הצהרות כוזבות שמשמיעים גורמי שלטון רמים, אבל גם לא רוצה שאותם גורמים ינצלו אותו לצורכיהם, יכול לעשות מה שעושים היום כתבי "מעריב" טל לב-רם ויאסר עוקבי. כתבי "מעריב" או עורכיהם פשוט חתכו החוצה את החלק שבו ליברמן אומר ש"מעולם לא התערבנו" בסוריה. בדיווח שלהם, ליברמן רק אמר ש"אין לנו עניין בהתערבות" במלחמת האזרחים. נקודה לשימור: ב"מעריב" נמנעו מלמסור לקוראים דבר שקר. נקודה לשיפור: הכתבה של "מעריב" על דבריו של שר הביטחון יותר משעממת.

שחיתות

ב"גלובס" מראיינת אלה לוי-וינריב את עו"ד שחר בן-מאיר, שאותו היא מגדירה כאחד מ"מובילי האופוזיציה לראש הממשלה". הראיון נפתח בדבריו הנחרצים של המרואיין: "למה לא מוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה בפרשת בזק? כל הזמן מדברים על הסיקור ב'וואלה' וההקלטות של ניר חפץ, אבל אפשר להגיש מחר כתב אישום נגד בנימין נתניהו בפרשת בזק, בלי קשר לסיקור ב'וואלה' ולשאלה אם פורסמו או לא פורסמו תמונות מחמיאות של שרה נתניהו".

ראש הממשלה, מסביר בן-מאיר, "עבר עבירה של הפרת אמונים לפי העובדות הידועות לכולם ושהוא עצמו הודה בהן – כשנתניהו כיהן כשר תקשורת, הוא קיבל החלטות בנוגע לבעל השליטה בבזק, שאול אלוביץ', ולא גילה לאף אחד שהוא חבר שלו. זה כתב אישום מוכן להרשעה בהפרת אמונים".

מה יש לנתניהו להגיד על כך? תגובתו של ראש הממשלה נמסרת על-ידי אחד מעורכי-דינו, עמית חדד: "ראש הממשלה אינו חבר של אלוביץ', הוא לא ביקר בביתו ואינו בקשר אישי איתו". במידה מסוימת, הטיעון של עו"ד חדד משכנע: קל להאמין לו שבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, לא נמצא כרגע בקשר אישי עם שאול אלוביץ', חשוד בפלילים שאיבד את האימפריה העסקית שלו ואת רוב נכסיו.

אביחי מנדלבליט, היועץ המשפטי לממשלה (צילום: יונתן זינדל)

אבל חלק אחר מהטיעון שמציג הפרקליט נשמע מפוקפק למדי. זהו החלק שבו הוא מכחיש שאלוביץ' נמנה עם חוג חבריו של נתניהו. הנה תזכורת: לפני כשנתיים, כשנתניהו עדיין כיהן כשר התקשורת ועסק (בין היתר) בעניינים הנוגעים למשפחת אלוביץ', היועץ המשפטי לממשלה הורה לו לחדול מכך מחשש לניגוד עניינים. בחוות דעת שניפק אביחי מנדלבליט הוא הגדיר את ראש הממשלה כ"חבר של בעל השליטה" בקבוצת בזק – מסקנה שגיבש על בסיס דברים שמסר נתניהו עצמו.

"לראש הממשלה יש קשרי ידידות עם מר שאול אלוביץ' מזה כ-20 שנה והם מקיימים קשרים חברתיים ביניהם", נכתב בחוות הדעת, בציטוט מפי היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, שלומית ברנע-פרגו. חוות הדעת של מנדלבליט נוסחה כמעין מכתב שמיועד לנתניהו, וכללה פירוט לגבי "קשרי הידידות" שלו עם אלוביץ': "במענה לשאלותינו מסרה לנו היועצת המשפטית של משרדך הבהרות נוספות, במסגרתן מסרת כי אתה נפגש עם מר אלוביץ' בתדירות של אחת לכמה חודשים עד שנה, וכי לא זכורות לך נסיבות ההיכרות עמו. עוד ציינת בהקשר זה כי הפגישות הן בעלות אופי חברתי ומשתתפות בהן גם רעיותיכם, ובדרך כלל גם חברים נוספים, וכי אתה משוחח איתו לעתים בנושאי השעה".

ייתכן כמובן שכעת, אחרי ההסתבכות, נתניהו כבר לא רואה באלוביץ' חבר – אבל מבחינה פלילית אין לכך הרבה משמעות. עובדת החברות רלבנטית לתקופה שבה כיהן נתניהו כשר תקשורת, שבה תיחזק קשר אישי עם בעל השליטה לשעבר בבזק וגם קיבל החלטות שהשפיעו ישירות על מצבו הכלכלי. ב"גלובס" לא טרחו למסור לקוראים שתגובת ראש הממשלה כוללת, בין היתר, ספין בוטה.

עזור וליאון

"מעריב", עיתונו של אלי עזור, ממשיך גם היום לסייע למירוץ של משה ליאון לראשות עיריית ירושלים. "הבחירות בירושלים: משה ליאון מוביל בסקרים עם 35%", מודיעה כותרת שמתפרסמת בעמודי החדשות של היומון. רק מי שיטרח ויקרא את הידיעה שחיבר משה כהן יגלה שלא מדובר ב"סקרים" אלא בסקר אחד, וכי הוא נערך בקרב 400 נשאלים בני הדת היהודית, ללא ערבים, עבור מטה הבחירות של ליאון. עדות נוספת לאופיו הבעייתי של הסקר היא העובדה שהוא נערך לפני שהמועמדת רחל עזריה פרשה מהמירוץ (והעבירה את תמיכתה לאלקין) – ובכל זאת, לפי הדיווח, שמה כלל לא הוצג לנסקרים.

"מעריב", 28.9.2018 (לחצו להגדלה)

ההתגייסות הבוטה לטובתו של המועמד של ליברמן ודרעי לראשות העיר ירושלים מעמידה באור עגום את הטענות שהשמיעו עורכי העיתון רק לא מזמן, בחגיגות יום ההולדת ה-70 של "מעריב". לפני חצי שנה בלבד, העורך דורון כהן עלה לשידור בתחנת 103FM (של אלי עזור) והסביר למאזינים ש"מעריב" הוא "העיתון היחיד היום שהוא למעשה חופשי, אין אג'נדה, אין מישהו מלמעלה שקובע נגד מי ללכת ובעד מי ללכת". במאמר שחיבר כהן יחד עם שותפו לעריכה, גולן בר-יוסף, הוגדר "מעריב" כ"עיתון חופשי של עיתונאים חופשיים" ברוח הצהרה היסטורית של עזריאל קרליבך, מייסד העיתון.

כיום, ההצהרות הללו נשמעות ריקות מתוכן.

עושים לביתם

במדור של בנק הפועלים ב"מעריב", "מנהלים מחליטים", מתראיין היום מנכ"ל יקב קסטל, אריאל בן-זקן. הוא מונה שתי החלטות פיננסיות שהביאו להצלחת החברה, שאחת מהן היא בחירת הבנק שילווה את היקב. מחבר המדור השיווקי, דודו לוי-רייך, אינו מציין באיזה בנק מדובר. כל שנמסר הוא שאנשי היקב נפגשו עם נציגים של שלושה בנקים, ושבסופו של דבר בחרו באחד מהם.

מדוע לא נמסר שם הבנק? אפשרות אחת היא שמדובר בבנק שמתחרה בבנק הפועלים, שמימן את הראיון הזה ולא מעוניין להעניק פרסום למתחריו. אפשרות אחרת, הגיונית יותר, היא שמדובר בבנק הפועלים, שאינו מעוניין לקבל פרסום ישיר במדור הקבוע שרכש מ"מעריב". אגב, בני משפחת בן-זקן הם אורחים ותיקים במדורי הפרסום הסמוי של בנק הפועלים – ב"מעריב" ובכלל.

מי שידפדפו במוסף של "מעריב" ייתקלו בכפולת עמודים שלמה שעוסקת בלוגו החדש של מפעל הפיס, שמחליף את "הלוגו המיתולוגי", ובהיבטים החיוביים שמיוחסים למיזם ההימורים הממשלתי. בפינה השמאלית למטה, בקטן, נכתב שהפרויקט מתפרסם "בשיתוף 'מעריב'" ושטרודל קטנטן ובלתי מזוהה. מי שיתעמק בכיתוב הזעיר שמתחת לשטרודל יגלה שבעצם לא מדובר בשטרודל, אלא בלוגו החדש של מפעל הפיס, ששילם ל"מעריב" עבור פרסום הכתבה.

הגילוי הזעיר בכתבה הקנויה של מפעל הפיס, לאחר הגדלה (לחצו להגדלה נוספת ונסו לקרוא את הכיתוב שמתחת לשטרודל)

יוצאת לאור

יוענה גונן, מחברת המדור "20 שאלות" ב"מוסף הארץ", חושפת את עצמה גם כמחברת המדור האנונימי "מחלק מוסר", שבו היא משיבה לקוראים שמבקשים ייעוץ בסוגיות מוסריות. היא מספרת שאת הקונספט למדור הגתה העורכת נועה אפשטיין, ושעילום השם היה חלק אינטגרלי ממנו – "כדי שהתשובות יעמדו בפני עצמן, [...] ברוח המסורת העיתונאית המפוארת והמפוקפקת של מדורי ייעוץ בשמות עט, מ-Dear Abby ועד Dear Prudence", כדבריה.

"הדרישה לכתיבה בעילום שם היתה נוחה לי במובנים רבים, קודם כל מכיוון שהיא מסייעת – כך גיליתי – לרכך מעט את החרדה המשתקת הכרוכה בפרסום טקסטים", מוסיפה גונן. "לצד זאת, היא היתה גם נטל לא מבוטל, בין השאר בגלל שלא יכולתי לעמוד מאחורי הדברים (וחשוב מכך, להתווכח עליהם באינטרנט) ובגלל חוסר הנעימות של ההסתרה (אימצתי תשובה מעורפלת וקצת אידיוטית לאנשים ששאלו אותי, שלפיה 'ידוע לי מי כותב את המדור אבל אסור לי לגלות'). אין סיבה מובהקת להחלטה לצאת מהארון דווקא עכשיו, פשוט הגיע הזמן".