שש שנים נפלאות ביליתי ב"העולם הזה", שהיה לי לבית-הספר הגבוה ללימודי עיתונות. כעת, לאחר שאורי אבנרי סיים להיאבק על חייו (מטבע לשון שכה הרבה להשתמש בו), זה זמן ראוי לדבר בשבחו כעיתונאי ועורך.

אבנרי היה העורך הראשי, העורך האחראי והמו"ל של "העולם הזה". לגישתו, בזכות העובדה שאבנרי העורך ראה מול עיניו שיקולים עיתונאיים בלבד ויכול היה להכפיף אליהם את אבנרי המוציא לאור, התאפשר לצד המערכתי לפעול בחופשיות מלאה, בלי לקחת בחשבון כלל שיקולים עסקיים של מחלקת המודעות. ו"העולם הזה" סבל לאורך השנים מחרם מודעות מתמשך, גם בשל תחקירים כלכליים גדולים של העיתון וגם בשל עמדותיו הפוליטיות של אבנרי כאיש ציבור.

עד אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, לכתב מתחיל חף מקשרים, ניסיון וידע, לא היתה כתובת אחרת לכניסה למקצוע. ולכן, "העולם הזה" היה חממה לעשרות כתבים וצלמים שחלקם מלווים אותנו עד היום. רק הופעת גל המגזינים (כדוגמת "כותרת ראשית" ו"מוניטין"), המקומונים ובהמשך העיתונות הדיגיטלית פתחו בפני מי שמבקשים לעסוק במקצוע מבחר אפשרויות רב יותר.

אורי אבנרי שנא מסיבות עיתונאים, דוברים, שיחות רקע ותדרוך. המלה יחצ"ן כמלת גנאי נולדה ב"העולם הזה"

אבנרי, כמנטור בלתי נלאה, זיהה כשרונות וגם עיתונאים בנשמתם, בעלי פוטנציאל, ומיד הטיל עליהם משימות. מי שעמד בלחץ, בשעות העבודה ובדרישות המקצועיות והסתפק בשכר קיום מינימלי – נשאר והתקדם. לא בכדי בערוגות "העולם הזה" צמחו פנינים והברקות של העיתונות הישראלית לדורותיה.

השבועון היה מודפס ביום שלישי, מחולק בכל רחבי הארץ בימי רביעי, אך בתל-אביב ניתן היה לרכוש אותו כבר בימי שלישי בערב, בדוכן מול קפה כסית בדיזנגוף. שנים הייתי רוכש אותו בערב, גם בתקופה שבה כבר הייתי כתב ב"העולם הזה". כי היה בו משהו מיוחד, מסקרן וייחודי שגירה לא מעט קוראים נאמנים.

העבודה על כל גיליון היתה מתחילה ביום רביעי בצהריים ומסתיימת בלילה שבין שני לשלישי, ולעתים בבוקר שלישי כעבור כשבוע. ימי חמישי, שישי בבוקר, מוצ"ש, ראשון כולו ושני כולו. בימי רביעי וחמישי עומדו כתבות מגירה פחות אקטואליות. המתח גבר החל ממוצאי שבת.

"שער זה הוא הזמנה למשפט דיבה". אהוד אולמרט, "השקרן", על שער "העולם הזה", 1978

אבנרי היה מעמד כתבות באופן אישי, כשהכתב עומד לידו וערימת צילומים מונחת על שולחן העריכה. כמי שדגל בסיסמה "תמונה אחת שווה אלף מלים", הצילומים הם שקבעו את היקף הכתבה. ככל שהם היו ראויים יותר לפרסום, בלעדיים ואנושיים, נפח הכתבה גדל. אבנרי היה חסיד הקיצור. אורכן של רוב הכתבות היה בין עמוד לשניים. כתבות ראויות גדלו לשלושה עמודים, ולעתים רחוקות לארבעה. בתנאי ששולבו בהן צילומים. אבנרי התנגד לכתבות טקסט ללא חומר ויזואלי. אם אין תמונה, אין כתבה. מקסימום טור קצר.

בשלב הבא הוא היה מחפש כותרת. הניסוחים האהובים עליו: משחקי מלים, הברקות לשוניות, צירופי לשון – אבל לא בנאליים. למשל, בכתבה על מנהיגי המפד"ל דאז, יוסף בורג וזבולון המר, הכותרת המתבקשת היתה המבורגר. הוא לא היה נכנס למלכודת של כתבות על ענף הביטוח תחת הכותרת שתמיד חוזרת על עצמה, "מותו של סוכן".

עם הטוש הכחול בידו הוא היה קובע את כותרת הגג, כותרת המשנה והלידים, ומעביר את הגריד לעורך הגרפי, שישב מאחורי הקיר. גודל התמונות ומספר העמודים הם שקבעו את אורך הטקסט. כתבת אלף מלה נחשבה כמות ראויה לכפולת עמודים פלוס תמונות. ממנו למדתי את אמנות הקיצור. מה שיש לך לומר, אמור מיד.

אבנרי ייחס חשיבות גדולה לתחילת הכתבה, לפתיח. המשפט הראשון היה חשוב לו. אם משפט הפתיחה חזק, הוא אמר, הקורא ימשיך לקרוא. הוא שנא פתיח פומפוזי, הטפת מוסר, הגיג פילוסופי. תמיד חיפש את הזווית האנושית, בעיקר בכתבות כלכליות. הוא ביקש להתחיל בהיבט האישי של הקורא: כיצד המהלך ישפיע עליו, על כיסו ועל משפחתו. לכן המדור הכלכלי נקרא "אתה והשקל".

חיילים קוראים את "העולם הזה" במועדון החייל בתל-אביב ב-1948, לפני רכישתו בידי אורי אבנרי (צילום: האנס פין, לע"מ)

מדי שבוע התקיימו שתי ישיבות מערכת, בשישי ובשני. בשישי עסקו, בחלקה הראשון של הישיבה, בביקורת על הגיליון שכבר הופיע. האווירה היתה מחושמלת, ולא אחת מלווה בצעקות בין הכתבים. בחלקה השני, הישיבה עסקה בכתבות האקטואליות שהכתבים היו אמורים להכין עד יום שני (כולל).

בישיבה של שני בצהריים דנו כבר בסגירה: כתבות השער הקדמי והשער האחורי, סקופים של הרגע האחרון וסגירת קצוות. ואם בשעות הצהריים של יום שני עדיין לא היתה כתבת שער, קדמי או אחורי, הווירטואוזיות של אבנרי, שועל תקשורת ותיק, היתה מצליחה לחולל את הבלתי ייאמן. בסופו של דבר, מעולם לא ירד לדפוס גיליון שאין בו שער עם אמירה חזקה, בעוצמות כאלה או אחרות.

"העולם" הזה ניזון ממידע רב שהציבור סיפק לו. החל מבכירים במערכת הציבורית, הפוליטית, המשפטית, המשטרתית והצבאית, ועד לאזרחים בעלי חוש ריח, או סתם בעלי אינטרסים, שפרסום הסיפור שירת את הצרכים שלהם. לרוב, הטלפון היה תחילת הסיפור. היה מתקשר מישהו ומבקש לשוחח אישית עם אבנרי. תמיד, אבל תמיד, הוא נענה לכל פנייה, גם של מטלפן שהיה מבקש לשמור על עילום שמו. הוא היה מקשיב בסבלנות, גם למי שנשמעו כמבלבלי מוח וזוללי אנרגיות, ואחר-כך היה אומר: "ועכשיו אני אעביר אותך לקולגה שלי, והוא ימשיך מנקודה זו בטיפול". ככה הגיעו אלי כמה וכמה סיפורים טובים ועסיסיים.

אבנרי שנא מסיבות עיתונאים, דוברים, שיחות רקע ותדרוך, ונמנע מלהגיע לבית-סוקולוב, בית העיתונאים. המלה יחצ"ן כמלת גנאי נולדה ב"העולם הזה". במערכת הסתובב סיפור לא מאומת שלפיו מי שנתפס יושב בבית-סוקולוב וניזון מעמיתיו – מפוטר. אבנרי דחק בכתבים לצאת לשטח, תמיד בלוויית צלם. בשנים האלה גיליתי מחדש את הארץ, כי סיפורים התחילו והתרחשו בשטח. לא בטלפון, ובטח ובטח לא בכלים הדיגיטליים שמוכרים לנו כיום. אבנרי לחץ תמיד להיפגש פנים אל פנים עם הנוגעים בדבר, להאזין להם, לאפשר להם לשטוח את סיפורם ולאט-לאט להרכיב את הפאזל.

"השטרונגול של אריק". שער "העולם הזה", 4.6.75

סף הכניסה לפנתיאון כתבי "העולם הזה" היה סקרנות ומקורות טובים. יכולת או איכות כתיבה פחות הטרידה אותו. ראיתי במו עיני כתבים ששמם הלך לפניהם שחברי מערכת אחרים או משכתבים כתבו עבורם את הכתבה על בסיס הסיפור שסיפרו בעל פה. כאוטודידקט שבקושי סיים את בית-הספר היסודי ואת כל השכלתו הרחבה רכש בכוחות עצמו, אבנרי לא התרגש מבעלי תארים מנופחי אגו. הם לא עשו עליו כל רושם. הוא גבר עליהם בקלות, בזכות ידע אנציקלופדי עשיר ושליטה מלאה בשפות זרות. ויעידו על כך כתבות הרוחב המרתקות של "איש השנה" שהיו מתפרסמות בגליון ראש השנה העברי.

אבנרי היה מה שקרוי כיום וורקוהוליק. לצד פעילותו הפוליטית והציבורית הוא עבד מסביב לשעון, בדרך כלל משעות הצהריים ועד השעות הקטנות שאחרי חצות, ולעתים גם עד הבוקר. הלחץ היה תמיד בסופי השבוע ובראשון-שני. במוצ"ש הוא היה מעמד את הטור המזוהה איתו יותר מכל, "הנדון", שעליו היה עובד כל השבת, ומוריד לדפוס רק אחרי שאשתו רחל היתה עוברת על הטקסט ומעירה את הערותיה. בימי שישי, לאחר ישיבת המערכת, הוא היה מגיע לשולחן הקבוע שלו בכסית ברחוב דיזנגוף ויושב עם חברים עד שעות הערב, ובדרך כלל היה מביא משם במוצ"ש סיפורים עסיסיים או לידים לסיפורים.

"בלי מורא, בלי משוא פנים". מתוך "העולם הזה"

בעמוד 3 בעיתון, לצד דבר העורך "קורא יקר", שגם עליו הוא השתלט, הופיע סמל "העולם הזה" – האריה, ומעליו סיסמת השבועון המסוים: "בלי מורא, בלי משוא פנים". אבנרי היה שונה ממו"לים ועורכים אחרים לא רק משום עמדתו המוצהרת העיקשת האנטי-ממסדית ומלחמתו המתמדת בשחיתות השלטונית ולמען השלום. הוא לא היה אורח במסיבות, קבלות פנים ומפגשי האליטה. להפך, הוא היה הכבשה השחורה של צמרת ההון-שלטון-עיתון, ולכן באופן טבעי מערכות היחסים האישיות והחבריות שלו היו מצומצמות. זה אִפשר לו לכתוב כמעט נגד כולם, למעט כמה דמויות שפה ושם זכו לאיתרוג, נקודתית.

ולמרות זאת, שתי דוגמאות. האלוף במיל' רחבעם זאבי, גנדי, שאחרי נסיון ההתנקשות באבנרי מיהר אליו והדריך אותו כיצד להגן על עצמו כשהוא חמוש מפני מתנקשים פוטנציאליים. ובכל זאת, כאשר התעורר ויכוח ציבורי על כוונתו של ראש עיריית תל-אביב דאז, שלמה להט, למנות את גנדי למנכ"ל מוזיאון ארץ ישראל, נשלחתי לסקר הפגנה נגד המינוי.

לאבנרי ולדן בן-אמוץ היתה מערכת יחסים מורכבת. בן-אמוץ כתב ב"העולם זה", ובשנות השבעים אפילו הוביל את המסע נגד משה דיין, שודד העתיקות. אבל כאשר הגיעה למערכת הידיעה שהוא שלח ידיים – ויותר מכך, לילדה צעירה של שכנים לדירתו ביפו העתיקה – התבקשתי לכתוב על כך. קיבלתי תגובה מבן-אמוץ, והכתבה הלא-מחמיאה פורסמה בהבלטה גם בשער האחורי.

השער האחורי. אבנרי ויתר על הכנסות ממודעת שער אחורי. לגישתו, השער האחורי, שעסק בסיפורי רכילות עסיסיים, אִפשר לו למכור עיתון שהשער הקדמי שלו עוסק בפוליטיקה. אבל זה לא היה מדויק. בשנות השבעים, כש"העולם הזה" חשף את פרשות ידלין ועופר, רכטמן וצור, המכירות עלו. כך גם בשנות השמונים, כשהתפוצצה פרשת לוינסון.

דווקא הפעילות הפוליטית של אבנרי, כח"כ סיעת "העולם הזה – כוח חדש" (בבחירות 1965 ו-1969), ואחר-כך חצי קדנציה מטעם של"י (1979), וכן המפגש המפורסם עם יאסר ערפאת במלחמת לבנון ב-1982, גרמו לקיטון במכירות העיתון. הראיון עם ערפאת הזיק למכירות, ובהדרגה אילץ את אבנרי לעשות אקזיט: למכור את השליטה בעיתון לאיש עסקים, ועוד למי – אריה גנגר, שאת הסיבוב הראשון שלו בארץ, כאיש של השר אריאל שרון, כינה אבנרי "גנגרנה".

דוד בן-גוריון משקיף על אורי אבנרי נושא דברים בפתיחת הכנסת השישית, שבה כיהן. ירושלים, 1965 (צילום: משה פרידן, לע"מ)

אבנרי היה עורך אחראי במלוא מובן המלה. הוא היה אויב מר של הצנזורה, אבל שיחק על-פי כלליה. בדרך כלל, כאשר הצנזור פסל קטעים לפרסום, הוא מיהר לכסות בטקסט או בתמונות את השטחים הלבנים, כדי למלא אחרי הוראות המחיקה. הוא היה רגיש לתגובות, ומכיוון שהאמין שחוק לשון הרע שחוקק בשנת 1965 כוון אישית נגדו ונגד "העולם הזה", הקפיד להימנע מפרסומים שיכלו לשמש עילה לתביעות דיבה. ולכן הוא ניצל עד תום את מה שמותר: ציטוטים מתוך כתבי בית-דין ומתוך הנאמר באולמו של השופט. וכמובן, דברים שאמר בעת היותו חבר-כנסת, כאשר נהנה מחסינות פרלמנטרית.

אבנרי זיהה שני מוקדי כוח תקשורתיים, מעצבי דעת קהל: הטלוויזיה (באותה תקופה הערוץ הראשון, שפעל לבדו טרום השקת ערוץ 2) ו"ידיעות אחרונות". הוא היה צופה כפייתי במהדורת "מבט", ואף פרסם מדי שבוע מדור טלוויזיה עמוס בסיפורים וחדשות מאחורי הקלעים של המתרחש בטלוויזיה הישראלית. לגבי "ידיעות", הוא אמר לא אחת שכאשר הכותרת הראשית תהיה ברוח מחנה השלום, הדבר יוביל למהפך בגישת הציבור לאש"ף ולערפאת. אחרי שנחתם ההסכם עם הפלסטינים ו"ידיעות אחרונות" התגייס לתמוך במהלך שהובילו רבין ופרס היה נדמה שהתיאוריה של אבנרי מתגשמת. איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים.

בכלל, הקשרים שלו עם משפחת מוזס והעורך דב יודקובסקי היו מורכבים. ב-1967, לפני פרוץ מלחמת ששת הימים ולאחריה, הוא החל להדפיס ולהפיץ עיתון חדשות יומי, "דף". לדבריו, ב"ידיעות" זיהו את הסכנה הפוטנציאלית שנשקפה מהמתחרה החדש, חיבלו בעבודת ההפצה מול הקיוסקים והדוכנים וגרמו לסגירתו. עזיבתם של כתבים ל"ידיעות" הרתיחה אותו. בשלב מסוים, באמצע שנות השמונים, אבנרי ביקש מיודקובסקי שיחדל לקלוט בוגרי "העולם הזה", כי השבועון עלול להיסגר.

"העולם הזה" היה שונה מהעיתונות המפלגתית המגויסת והעבשה ששלטה בארץ עשרות בשנים. "העולם הזה" היטיב לבטא את רוח הדור החדש, הצעיר, החילוני, הישראלי. היתה לו אמירה, היתה לו אג'נדה. היו לו אויבים והיו לו יריבים, ואבנרי היה יריב מר, שעשה שימוש גלוי ובוטה בכלי שעמד לרשותו. כאשר משווים את אמצעי התקשורת העכשוויים ל"העולם הזה", השבועון נראה מיושן, שמרן, אולם עקשן ונאמן לעקרונותיו. אני בטוח שאצל אבנרי התוכן השיווקי, התוכן הממומן או התוכן המקודם – שמות כיסוי לעיתונות הרעה שמשתלטת עלינו – לא היה להם מקום.

כשעבדתי ב"העולם הזה" אמרתי לעצמי שאעזוב כאשר אפדה את תוכנית החיסכון האחרונה שלי, משום שאבנרי, שהיה חסכן וצנוע גם באופן אישי, שילם במשורה. וכך היה. אבל גם לאחר מכן המשכתי לקרוא את העיתון בשקיקה, ואף נרתמתי לסייע לתקופה קצרה כאשר העורך הראשי היה רפי גינת, תחת המו"ל גנגר. ועד היום, בימים שלפני חגי תשרי, אני נזכר בערגה בגליון איש השנה – יצירת המופת, מסה משובחת שאבנרי היה שוקד על כתיבתה מתחילת חודש אוגוסט. ולמרות חלוף השנים – זה עדיין חסר לי.

בן-ציון ציטרין, יועץ אסטרטגי, עבד ב"העולם הזה" בשנים 1981–1987