"מהפכה רוחנית ופוליטית ביישוב שתביא להתגבשותה של אומה חדשה" – בספטמבר 1946, זו היתה המטרה השאפתנית שהגדיר לעצמו צעיר בן 23 שעלה ארצה מגרמניה 13 שנה קודם לכן. כמו מהפכנים ידועי שם שעליהם קרא, ברור היה לו שהצעד החיוני הראשון הוא הוצאת כתב עת – כלי להפצת רעיונות, לשכנוע ולגיוס. כך בא לעולם הגיליון הראשון של הביטאון הרעיוני "במאבק" שהוגדר כ"קובץ לענייני מדיניות, ביטחון ונוער".

"במאבק" היה השלב הראשון במסעו הארוך של אורי אבנרי. מסע של שבעה עשורים שבהם שילב מאבקים, עיתונות ופוליטיקה. במהלכן היה לאחד העיתונאים הבולטים בישראל, לחבר-כנסת שזכה לחשיפה מעוררת קנאה בקרב עמיתיו ולפעיל מרכזי ב"מחנה השלום". בכל אחת מפעילויות אלה היה אבנרי דמות שנויה במחלוקת: נערץ בעיני חלק מהציבור, מוקצה בעיני אחרים.

במבט לאחור ברור שאבנרי לא הצליח לממש את חזונו לחולל בישראל "מהפכה רוחנית ופוליטית", אבל הוא היה בהחלט בין הגורמים שהשפיעו על המרחב הציבורי בישראל ותרמו לשינויים שעברה החברה.

מספרית, רק אחוז קטן מכלל אזרחי ישראל קרא את "העולם הזה", השבועון שהחזיק וערך בין 1950 ל-1989. אבל רוחו של העיתון הלוחמני והביקורתי, נכונותו לחרוג מעמדות הקונצנזוס ולאתגר את הממסד הפוליטי, סגנון הכתיבה שלו, ההתבוננות במציאות הישראלית מזוויות שונות ומגוונות, השילוב בין הרציני לקליל, בין הפוליטי לאנושי, הנכונות לעסוק גם בנושאי רכילות ומין, פרסום תמונות עירום – כל אלה חלחלו לקהלים רחבים יותר. לתהליך זה תרמה העובדה שבשבועון הוכשרו עשרות עיתונאים שנקלטו אחר-כך באמצעי תקשורת אחרים והביאו עמם את רוחו של "העולם הזה".

בגליון הביכורים של "במאבק" אפשר לזהות כמה ממאפייניו העתידיים של "העולם הזה". היתה בו פנייה בראש ובראשונה לצעירים, בהם לוחמי פלמ"ח וחברי קיבוצים, כמי שראוי שינהיגו את היישוב במקום "הזקנים פושטי הרגל", כלשונו. אבנרי היה שותף לחזונם של יוצרים צעירים בני תקופתו, כפי שניסח זאת הסופר משה שמיר: "להוקיע את הרע, לדרוש את תיקון המציאות, לחתור אל הטוב והשלם... לבעוט בזקנים ובגדולים".

המאפיין האחר של "במאבק" היה שילוב מוקפד של חומרים קלילים לצד המאמרים הרציניים. אבנרי פרסם שם מדריך הומוריסטי לסלנג של אותם ימים, "צברית כהלכה – שיעור בצברית בסיסית", וגם סאטירה על העיתונים המפלגתיים. כבר אז ידע לאסוף לצדו אנשים מוכשרים: אחד מהם, שהיה לזמן קצר מזכיר המערכת של כתב העת, היה עולה מווינה בשם היינריך שטרנבך. אבנרי, לדבריו, היה זה שהעניק לו את שמו העברי: עמוס אילון. גם הוא עצמו, הלמוט אוסטרמן, העולה שהגיע מגרמניה בנובמבר 1933, הציג עצמו בכתב העת בזהותו העברית החדשה: אורי אבנרי.

השמות העבריים של הכותבים בחוברת היו חלק מנסיונו לעצב לבני הנוער בארץ ישראל זהות חדשה, להופכם לכוח המניע בבניין הארץ, כאנטיתזה לעסקני הקהילות והמפלגות שבאו ממזרח אירופה. אבנרי חלם שהדור הארצישראלי החדש יפנה את גבו לגולה וייצור ישות חדשה, שתהיה חלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון. "המזרח התיכון" – המונח הקולוניאלי הזה לא היה לרוחו, והוא חיפש תחליף. "מלה דינמית, מלהיבה, בעלת תוכן רגשי", כתב ב"אופטימי", ספר זכרונותיו. "כך הגעתי למלה 'מרחב' – מונח תנכ"י המלמד על שטח גדול, מרווח, חופשי". המונח הזה עתיד היה ללוות במשך שנים את "העולם הזה" ואת פעילותו הפוליטית.

כתב העת הראשון לא האריך ימים. אבנרי הוציא אותו לאור כ"עיתון חד-פעמי", כדי לעקוף את הצורך לקבל רישיון על-פי פקודת העיתונות הבריטית. משום כך שינה את שם העיתון בכל אחד מהגליונות הבאים. למרות זאת, הוא הועמד לדין: על עיתון חד-פעמי נאסר לעסוק בפוליטיקה, וכמה מהמאמרים, לטענת השלטונות, היו פוליטיים.

ערב החלטת האו"ם על החלוקה פרסם חוברת שכותרתה "מלחמה או שלום במרחב השמי", שבה ניתן לזהות את דרכו הפוליטית בעשורים הבאים. "חייבים אנו ליצור הכרה קיבוצית חדשה, שתעמוד מעל לתפיסות הצרות של עברים וערבים, הכרה קיבוצית שמית", כתב. "אין זה אידיאל גזעי, זהו אידיאל הבנוי על שותפות של תרבות, שותפות של מולדת ושותפות של היסטוריה".

מלחמת השחרור היתה עבור אבנרי אירוע מעצב. הוא שירת ב"שועלי שמשון" בחטיבת גבעתי. במהלך הקרבות פרסם כתבות ומאמרים ב"יום יום", עיתון ערב בהוצאת שוקן, וכן ב"הארץ". שם התפלמס, בין היתר, עם דפי הקרב של אבא קובנר, מלאי השנאה והבוז למצרים, שנשאו את הכותרת "מוות לפולשים!". לקראת סיום המלחמה, בדצמבר 1948, נפצע מאש מצרית מכיס פלוג'ה. בלילות הארוכים בבית-החולים, כך כתב בזיכרונותיו, התגבשה סופית השקפת עולמו, שיש עם פלסטיני ושאת השלום צריך לעשות איתו.

את הכתבות מן המלחמה ליקט לספר "בשדות פלשת 1948", שעורר עניין רב כעדות אישית של לוחם משדה הקרב. לאכזבתו גילה כי בניגוד לכוונתו מצאו בו קוראים צעירים גלוריפיקציה של המלחמה. על כן פרסם ספר נוסף, "הצד השני של המטבע", שבו הבליט את צדדיה האפלים והאכזריים של המלחמה. ישראל לא היתה מוכנה לטקסט כזה באותם ימים, והוא נשטף בקיתונות של ביקורת. "ספר גס, ספר זול, ספר רע, ספר מסוכן", הצליף בו אחד המבקרים. "יש בו לא רק השלכת אשפה ולכלוך על קברות קורבנותינו הגיבורים והקדושים", אלא גם השמצה זולה ומסוכנת של הצבא. מבקר אחר נחרד מתיאור העורף הישראלי כמקום שבו יושבים משתמטים ומחנכים את הנוער להיות בשר תותחים.

כששוחרר מצה"ל החל לעבוד ב"הארץ", בין היתר בכתיבת מאמרי המערכת. העורך גרשום שוקן השאיל אותו ליום בשבוע לאורי קיסרי, כדי לסייע לו בעריכת השבועון "העולם הזה". קיסרי הקים את העיתון ב-1937 בשם "תשע בערב", ושינה את שמו ב-1946 ל"העולם הזה". ב-1950 רכשו אבנרי וחברו מימי הקרבות שלום כהן את השבועון והובילו אותו לדרך חדשה.

אבנרי תיאר את העיתונות הישראלית באותם ימים כ"חדר מאובק" שדרש אוורור יסודי. "רצינו לחולל שתי מהפכות. האחת פוליטית והאחרת עיתונאית", כתב לימים. "היה עלינו להיפטר מהמליצות הנבובות ומהמלים הנפוחות ששלטו אז בתקשורת... ההנחיה שלי היתה: לכתוב במלים פשוטות, ענייניות, מדויקות. להשתמש בעברית טובה, נכונה ותקנית. לא להשתמש בסלנג, אלא כשמביאים בציטוט ישיר את מי שמדבר בסלנג. לא לסבול שגיאות, גם כשהפכו לשגורות. בקיצור: לאהוב את השפה, כשם שבעל מלאכה אוהב את מכשירי העבודה שלו". אבנרי רווה נחת לימים מאמירתו של אמנון דנקנר כי שפת "העולם הזה" היא "רזה ושרירית".

"עשינו הכל כדי שהעיתון יהיה מלא מידע, מושך לקריאה, לא רק מוסר מידע אלא גם מבדר. לשם כך הכנסנו כותרות גדולות, לעתים מתחכמות, לצד תמונות גדולות. הכתבות עצמן היו קצרות, והתחילו תמיד במשפט שנועד לרתק את הקורא. שלושת המרכיבים – הכותרת, הכתבה והתמונה – היו אמורים להוות יחידה אחת. הכתבה השלימה את התמונה ולהפך, והכותרת השלימה את שתיהן. התמונה לא באה לשמש איור לכתבה, והכתבה לא נועדה ככיתוב לתמונה. הן היו שני רכיבים שווי ערך, בעל ואשה".

היום זה נשמע מובן מאליו, אבל אז היתה זו פריצת דרך בעיתונות הישראלית. עיון בכרכים המתפוררים של "העולם הזה" משנות החמישים מצביע על מידת החדשנות שלו. עורכים גרפיים יגלו שם שכמעט כל עיצוב מקורי העולה בדעתם כבר נוסה והוצג על-ידי אבנרי לפני שנות דור. "במשך ארבעים שנות עבודתי כעורך שבועון ביליתי את רוב הזמן ליד שולחן העימוד, כשלידי כתב, צלם, והעורך הגרפי, כדי לייצר כתבות מושלמות", כתב.

תצלום עירום של פנינה רוזנבלום בשער האחורי של "העולם הזה", 8.1.1975

ב-1959 הכניס אבנרי חידוש נוסף: השער האחורי. כך יכול היה "העולם הזה" להציג ביתר קלות את שני עולמות התוכן שלו, הרציני והקליל. השער הקדמי הוקדש מאז כמעט תמיד לנושא פוליטי, מדיני או ציבורי – ואילו השער האחורי הוקדש לנושאים רכילותיים, כולל תצלומים של נשים בעירום חלקי. היו קיוסקים שבהם נחשפו העוברים והשבים לשער הקדמי, ובאחרים התנופף דווקא השער האחורי. בישראל הפוריטנית היתה זו שבירת כללים מוחלטת. היום היו חרדים ופמיניסטיות גם יחד יוצאים למלחמה בתצלומי העירום. כך עשו כמה עשורים אחר-כך כאשר "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" פרסמו מפעם לפעם חזות חשופים של נשים. בתוך הגיליון השיק אז אבנרי גם את המדור "רחל מרחלת על כל העולם" – שהיה למודל חיקוי למדורי הרכילות בעיתונים אחרים.

שני השערים, בעיקר האחורי, לא רק קידמו את מכירות השבועון. הם גם מיתגו אותו היטב כעיתון שונה מכל האחרים, מסקרן, חופשי, בועט במוסכמות. עיתון לצעירים. בימי שלישי בערב, כאשר הגיליון השבועי היה מגיע מבית-הדפוס, תחילה למוכר העיתונים שהתמקם בפתח קפה כסית ברחוב דיזנגוף ולתחנה המרכזית בתל-אביב, כבר המתינו לו שם רבים. לא רק לנערת השער האחורי, אלא גם לגילויים חדשים על מאבקים פוליטיים, פרשות שחיתות ועניינים אחרים שהעיתונות הממוסדת לא תמיד עסקה בהם. אין נתונים מדויקים על תפוצת העיתון, אך ממסמכים שונים עולה כי זו נעה בין 13 אלף גליונות בשבוע בשנות החמישים לכ-20 אלף בשנות השישים.

הביקורת על השבועון התמקדה באותם ימים בשער האחורי של "העולם הזה" ובסגנונו ה"צהוב". חלפו שנים עד שהוכרו חשיבותו של העיתון והישגיו בעולם העיתונות. חדשנותו ומקוריותו באו לביטוי במגוון של דרכים. רוב העיתונים, המפלגתיים והמסחריים, אמנם לא חששו למתוח ביקורת על יריביהם, בהם אישים בכירים בשלטון. אבל היה זה בדרך כלל פולמוס בתוך תחום מוגדר וברור של הסכמות, שליוו את התנועה הציונית במשך שנים רבות. העיתונים ראו עצמם חלק מהממסד הציוני, ומשום כך נזהרו בדרך כלל שלא לחרוג מתחומי הקונצנזוס.

"בלי מורא, בלי משוא פנים". מתוך "העולם הזה"

המוטו שהעניק אבנרי ל"העולם הזה", "בלי מורא, בלי משוא פנים", שיקף היטב את רוחו הלעומתית. אבנרי נהנה לשמר את מעמדו כגורם אופוזיציוני, חקרני, ביקורתי ומתסיס. כמי שהיה סוכן זיכרון פעיל ונמרץ של עצמו ושל עיתונו עד הימים האחרונים ממש, נהג להגזים לעתים בדרך שבה תיאר את יתר העיתונים. "אוסף ססגוני של מלחכי פנכה, המקווים לאתנן קטן תמורת שירותם הבזוי", כתב פעם על עיתונאי ישראל. זו היתה הכללה מוגזמת.

אבנרי היה בין הראשונים שניסו לחלץ את השיח בישראל מהתבוננות בטחוניסטית בלבד על המציאות במזרח התיכון, כלומר במרחב. באוקטובר 1956, שבוע לפני מבצע קדש, העלה במאמר הצעה להקים לצד צה"ל גם "מטכ"ל לבן" שיעסוק בחיפוש ערוצים לשלום עם שכנינו. הוא תקף בחריפות את מדיניות פעולות התגמול בשנות החמישים, שרק הביאה להסלמה עם מדינות ערב. "טמטום ושמו תגמול" היתה כותרת מאמר בנושא זה. ההגינות מחייבת לציין כי עוד שנה קודם לכן שיגר "הארץ" מסר דומה, מנוסח קצת יותר בעדינות: "מי יעז ויטען שפעולות תגמול נמרצות הגדילו את הביטחון באזורי הספר".

"מה הצית את מרד המארוקאים", סיקור אירועי ואדי-סאליב ב"העולם הזה", 1959

"העולם הזה" היה חלוץ בחשיפת יחס הממסד לעולים המזרחים, בשעה שרוב העיתונים היומיים הציגו בדרך כלל את נקודת המבט המתנשאת של יוצאי אירופה. שלום כהן טבע בספטמבר 1953 את האמירה "דופקים את השחורים" ככותרת השער הקדמי של השבועון. ב-1959, לאחר העימות האלים בשכונת ואדי סאליב בחיפה, הציגו מרבית היומונים את המפגינים המזרחים כפורעי חוק, ולא התייחסו לטענותיהם על קיפוח. "העולם הזה" בחר בעמדה ההפוכה, וסיקר ברוח אוהדת את עמדת התושבים.

בדיעבד, כתב אבנרי, העיסוק הנרחב בקיפוח בני עדות המזרח לא קירב את נשואי הכתבות אל השבועון. "הציבור המזרחי לא יכול היה להזדהות עם הרוח ה'ארצישראלית' המובהקת שנשבה מעל עמודי 'העולם הזה' ועם התרבות העברית החדשה שנוצרה בארץ. מלבד יחידים שרצו להיות 'צברים', נשארו רוב 'המזרחים' זרים ל'העולם הזה' ולבשורות שהוא נשא. זה היה חלק מהתהליך שהביא אחר-כך רבים מהציבור המזרחי אל חיק הליכוד".

"העולם הזה", 21.12.1950, פנייה לחיילים לרכוש מנוי

מרכיב סגנוני משמעותי בשבועון היה העיסוק הנרחב באנשים. בפרסונליזציה של הפוליטיקה, של הצבא, של המנגנון הממשלתי. קוראי העיתונים בשנות החמישים נחשפו בדרך כלל למעט מאוד התייחסויות אישיות לפוליטיקאים. אבל ב"העולם הזה", כמו בשבועונים מובילים בעולם, הוצב בדרך כלל בשער הגיליון תצלום של דמות מרכזית, ובכתבות עסקו גם בדחפים, בקנאות, בשנאות ובאהבות. בעיני ותיקי הדור זה נתפס כרכילות גרידא, אבל היום ברור שלאופי וליחסים האישיים יש תפקיד חשוב בקבלת החלטות, גם בנושאים לאומיים. וזה גם, כמובן, מעניין יותר את הקוראים. שמבעד לשער האישי מובלים אל הסיפור המדיני, הפוליטי, הצבאי.

הממסד, כצפוי, מאוד לא אהב את "העולם הזה" הבועט, החצוף. תקציבי הפרסום של הממשלה, ההסתדרות והסוכנות לא הופנו לשבועון. הצבא סירב בתקופות מסוימות לשתף פעולה עם כתבי העיתון. על רקע מערכת היחסים רוויית העימותים שהתפתחה בין בן-גוריון ל"העולם הזה" ראוי להזכיר את הקרבה שהסתמנה בראשית דרכו של השבועון בין עמדותיו של אבנרי לאלה של בן-גוריון. שניהם ביטאו שאיפה ליצירת אומה חדשה המתבססת על תפיסה חילונית, תוך הדגשת התרומה המרכזית של הצבא לגיבוש החברה החדשה.

כאשר בן-גוריון דיבר על "כור ההיתוך" של בניין האומה, כתב "העולם הזה" ב-1955 על "גזע שבניו כמטילי ברזל, מתכת שאפשר ליצור ממנה כל הדרוש למכונה הלאומית". השבועון הקדיש תשומת לב רבה לחיילים. במבצע סיני, בששת הימים, במלחמת ההתשה וביום הכיפורים פורסמו כתבות מצולמות נרחבות שהתמקדו בחוויית הלוחמים.

"העולם הזה", 1952: "מועמד לנשיאות - בן גוריון"

בסוף 1952, לאחר פטירת הנשיא הראשון חיים ויצמן, קרא אבנרי לבחירת בן-גוריון לנשיא, עם סמכויות כשל הנשיא האמריקאי. תצלומו של בן-גוריון על שער השבועון לווה בכותרת: "כי רבים הם הנקראים – אך הנבחר אחד". שנה אחר-כך פנה אבנרי אל בן-גוריון בהצעה לשיתוף פעולה בגיוס הנוער למשימות לאומיות, אך ההצעה נדחתה. באותה שעה כבר עוצב אופיו של השבועון ככלי תקשורת ביקורתי, בעיקר נגד הממסד המפלגתי והממשלתי. באמצעות כותרות כגון "דיקטטורה בדרך" ומונחים דמוניים אפלים דוגמת "שלטון הצללים", "היד השחורה", ו"מנגנון החושך" התריע העיתון על הסכנה לדמוקרטיה במעשיהם של בן-גוריון ומקורביו – תוך התמקדות בשמעון פרס ובטדי קולק.

אבנרי כותב לבן-גוריון, 1953: "הנני מעמיד בזה עיתון זה לרשותך למטרה זאת"

בן-גוריון וחבריו לצמרת הפוליטית לא היו מוטרדים מההתרסה האידיאולוגית, וגם לא מהחתירה שביטא "העולם הזה" תחת כמה מעמדות היסוד של התנועה הציונית. עיקר חששם היה מהנזקים הפוליטיים שהיו טמונים בתחקירים על שחיתות במנגנוני הממשלה, ההסתדרות והמפלגה. כך היה כאשר "חוליית הכיסוי", הכינוי שטבע אבנרי לצוות התחקירנים בראשות ברוך נאדל, חשפה שחיתויות בגופים ציבוריים ופוליטיים. בין התחקירים הבולטים בשנות החמישים היתה סדרת הכתבות על השחיתות ב"חושיסטאן", חיפה תחת שלטונו של ראש העירייה אבא חושי.

במפא"י היו מוטרדים גם משיתוף הפעולה של אבנרי עם עו"ד שמואל תמיר בביקורתו על צמרת המפלגה, על מעשיה ומחדליה בתקופת השואה, שעלו סביב משפט קסטנר; ועם אנשי "שורת המתנדבים" חושפי השחיתויות, שבהן נקשר גם שמו של מפקד מחוז תל-אביב במשטרה, ניצב עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה.

"העולם הזה", 1960: "עמוס, לך!", כותרת נגד עמוס בן-גוריון, קצין משטרה בכיר ובנו של דוד בן-גוריון

בעיני בן-גוריון ועמיתיו היה "העולם הזה" סמל לעיתונות זולה ומשחיתה, שאינה ראויה להתייחסות עניינית; את יחסו זה ביטא בתקופות שונות בשורה של אמירות בוטות כגון "חלאת מין האדם", "עיתון מזוהם, נבזי ושקרני", "עיתון נבזה" ו"שבועון מופקר ומזוהם".

בימי פרשת לבון, כאשר אימץ "העולם הזה" את עמדת לבון והתעמת עם בן-גוריון, עלה השבועון לא פעם בשיחות סגורות בלשכת ראש הממשלה. במרץ 1962 הזהיר שמעון פרס את בן-גוריון מפני השפעתו המזיקה של העיתון על הנוער הישראלי, המפקפק משום כך "בעצם זכותנו על הארץ".

בן-גוריון רשם ביומנו את תגובתו של איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון: "אמנם הנוער מרבה לקרוא שבועון מופקר זה, מפני העירום והגירויים והעלילות, אבל אינו מאמין לדבריו ואינו מקבל את דעותיו. והראיה שכמעט אין מסתפח לפעולה השמית [אחד הגופים שהקים אבנרי]. המעטים שישנם שם הם פסיכופתים. לדעת איסר מכיר הנוער ש'העולם הזה' משקר ואינו לוקח אותו ברצינות".

נהוג לייחס לבן-גוריון את הכינוי "השבועון המסוים", שגם אחרים דבקו בו. ב-1970 אמרה ראש הממשלה גולדה מאיר: "מעולם לא החזקתי את 'השבועון המסוים' בידי, כי אינני יודעת אם יש דיסאינפקציה [חומר חיטוי] שיכולה לחטא את זה".

המערכה נגד "העולם הזה" ועורכו התנהלה בכמה חזיתות. אחת הידועות שבהן היתה הוצאתו לאור של השבועון המתחרה "רימון" בשנת 1956. היה זה מיזם שבו היו מעורבים השב"כ וגורמים פוליטיים בכירים, במאמץ לנגוס נתחים מציבור הקוראים של "העולם הזה" ואף להכפיש את אבנרי. הניסיון נכשל ו"רימון" נסגר.

זירה אחרת היתה התיאטרון: בינואר 1958 העלה התיאטרון הלאומי הבימה את מחזהו האקטואלי של יגאל מוסינזון, "זרוק אותו לכלבים". במרכז עלילת המחזה עורך-עיתונאי חסר מצפון שתמורת סטייקים עסיסיים מתגייס לשירותו של איש עסקים מושחת, ומכפיש בפרסומים חסרי שחר את שמו של איש עסקים אחר, צדיק וישר דרך. אבנרי טען כי המחזה מסית לפגיעה בעורכי השבועון, אף ש"העולם הזה" לא הוזכר בהצגה במפורש.

המחזה עורר ביקורת חריפה מצד עיתונאים. לא משום שנחלצו להגן על אבנרי, אלא מחשש שהציבור יזהה את דמותו המפוקפקת של העיתונאי עם כלל אנשי התקשורת בארץ. "יש סכנה", הזהיר ב"הארץ" המבקר חיים גמזו, "שהקהל יראה בהצגה זו התקפת מצח נגד העיתונות החופשית בכללה".

מוסינזון הכחיש בתוקף כי כתב את המחזה בהזמנת גורמים בממשלה או במפא"י כדי להילחם ב"העולם הזה". זו היתה לדבריו יוזמה אישית שלו נגד "עיתונות מסוימת, מסוימת מאוד. זו המשמיצה, הצהובה, השופכת קיתונות בוץ וסיאוב על חפים משפע". החיבוק החם שקיבל מבן-גוריון, שהגיע לצפות בהצגה מלווה בכמה שרים ובמפכ"ל המשטרה, חיזק את הרושם שהמחזה הועלה כחלק ממלחמת השלטון באבנרי.

ההתקפות על השבועון לא היו מילוליות בלבד. בפעם הראשונה הותקף אבנרי פיזית בסוף 1955 וכמה מאצבעותיו נשברו. הוא הותקף ונחבל גם ב-1974 וב-1975. פצצות התפוצצו במערכת ובדפוס בשנת 1955. עורך "מעריב" עזריאל קרליבך התעקש אז שידם של אנשי השבועון היתה בפיצוץ, כדי לזכות בפרסום. ב-1957 נחטף בנסיבות מסתוריות הכתב הראשי של העיתון, אלי תבור, ונמצא לאחר ימים אחדים. מעולם לא הוכח כי גורמים שלטוניים היו מעורבים בהתקפות אלה.

אורי אבנרי הפצוע על שער "העולם הזה", 24.12.1975

לעימותים בין אבנרי לבין חלקים ניכרים של הממסד הפוליטי היה גם יתרון: הם הביאו ל"העולם הזה" מידע ממקורות שחששו לפנות לעיתונאים אחרים. כך קיבל, בשיא "פרשת לבון", מידע מפורט על פרטי "העסק הביש", הפעלת רשת המודיעין הישראלית במצרים ב-1954. כדי לעקוף את הצנזורה, שאסרה לפרסם כל פרט על הפרשה, הציג אבנרי את הסיפור המלא באמצעות עלילה בדיונית בשם "פרשת אלקסיס", על רשת ריגול וחבלה יוונית שפעלה בטורקיה. כיוון שמדובר היה באירוע שאין לו קשר לישראל, הוא לא הוגש לצנזורה הצבאית.

שלום כהן חשף בספרו "העולם הזה" מקורות נוספים שסיפקו מידע לשבועון: "הוא ניזון במידה רבה מעיתונאים של עיתונים אחרים. מה שהם אינם רשאים לפרסם בעיתונם, או פירורי המידע המיותרים שלהם, היו מתפרסמים כסקופים ב'העולם הזה'. כמה מהם שימשו כמדליפים מטעם, שביקשו לרתום את 'העולם הזה' למלחמתם של שר או מפלגה אשר נזהרו ממגע ישיר עם השבועון המסוים. אפשר למנות על אצבעות יד אחת את האישים הבכירים שבאמת קיימו מגע כלשהו עם 'העולם הזה'".

אבנרי היה כותב מהיר וחד. בכל גיליון התפרסם טקסט מרכזי בחתימתו – "הנדון" – שילוב מחודד של מידע, פרשנות ודעה על סוגיה אקטואלית. אחת לשנה בחר את "איש השנה", בחיקוי של מסורת שבועון החדשות האמריקאי "טיים", ועל פני עמודים רבים ניתח והציג את אישיותו של הנבחר, לצד אישים אחרים שהתמודדו בפנקסו על התואר.

15 שנים לאחר שרכש את "העולם הזה" והפך אותו לעיתון ייחודי על מפת התקשורת הישראלית החליט אבנרי לממש את חלומו הישן ולזנק לזירה הפוליטית. לשם כך מינף בהצלחה את הדיונים על "חוק לשון הרע". יוזמי החוק בממשלה לא הסתירו את כוונתם לרסן באמצעותו את העיתונות. הם הפנו לא פעם את עיקר הביקורת לעבר "העולם הזה", שעסק בעקביות בפרשיות מפוקפקות ובחייהם הפרטיים של פוליטיקאים. "לכנסת או לבית-הסוהר" היתה הסיסמה שליוותה את השקת המירוץ לכנסת של מפלגת "העולם הזה – כוח חדש", בקיץ 1965.

14,124 קוראי "העולם הזה", ועמם מצביעי מחאה שסלדו מהעסקונה הישנה, הכניסו את הרשימה לכנסת השישית עם מושב אחד. לצדו של אבנרי עמד מזכיר הסיעה, עו"ד אמנון זכרוני, שפעילותו הנמרצת בתחומי החקיקה השונים העניקה לו במסדרונות הכנסת את התואר "הח"כ ה-121".

אבנרי הבין את חשיבות החשיפה התקשורתית וניצל היטב את הבמה הפרלמנטרית. מימיו הראשונים כח"כ הציף את הכנסת בשאילתות ובהצעות לסדר היום, ולא החמיץ שום הזדמנות לקבל את רשות הדיבור במליאה. הח"כים הוותיקים נחרדו מההיפראקטיביות שלו. הם החליטו לשנות את הכללים, וקבעו שסיעות קטנות יוכלו להגיש הצעות לסדר יום או הצעות חוק רק אחת לחודש. כשמחה אבנרי על "סתימת פיות" נפתחה נגדו במליאה מתקפה משולבת של הקואליציה והאופוזיציה גם יחד. "איך אתה מעז להטיף לנו מוסר לאחר התמונות הפורנוגרפיות שממלאות השבוע את עמודי 'העולם הזה'?", צעק עליו ח"כ יצחק גולן.

כתב "מעריב" בכנסת, יהושע ביצור, כתב כי "היתה זו רק שאלה של זמן: מתי תפקע סבלנותם של 119 ח"כים נוכח נסיונותיו החוזרים ונשנים של אורי אבנרי 'לכבוש' את דוכן הכנסת ולהפך לדמות המרכזית והבולטת שבה... הוא זכה לנזיפה קולקטיבית מכל חלקי הבית... הכנסת העמידה אתמול את אורי אבנרי במקומו". הכותרת לידיעה היתה: "לא ניתן לאיש אחד להשתלט על עבודת הכנסת". אבל ב-1981, כשעזב אבנרי בפעם האחרונה את הכנסת, כתב עליו ב"דבר" שלמה גינוסר: "מעבר לכל ויכוח איתו, ובזאת יודו גם מתנגדיו המושבעים, אורי אבנרי היה ונשאר אחד הפרלמנטרים המובהקים ביותר בתולדות הכנסת".

ב"על המשמר", יומון מפ"ם, הסביר יצחק שור בינואר 1966 את הסכנה לדמוקרטיה הטמונה בסגנונו האנטי-ממסדי של אבנרי: "בחריצות יתרה מרעיל אורי אבנרי את האווירה מסביב למושג מפלגה. כל המפלגות, מלבד 'הכוח החדש', הן מושחתות ועוסקות בחלוקת שלל. ההסתה נגד מפלגה בתור שכזאת היא הסתה היונקת את השראתה מתנועות פשיסטיות. מכאן מובילה דרך ישרה אל הפולחן האנטי-דמוקרטי של גבירים ומושיעים פוליטיים.

"ואמנם, מאז הבחירות לכנסת השישית התברכנו ב'מושיע חדש' בדמות העורך המאוהב בעצמו של 'העולם הזה'. האיש הזה מציג את מפלגתנו כאוסף של 'סריסים ובוגדים'. אותו מנהיג של 'הכוח החדש' של ביטניקים וכנענים מציג את ממשלת ישראל כ'גועליציה' ואת הנהגת ההסתדרות כ'פועליציה'. באחת הוא הפך למרעיל בארות, שמצווה לבוא עמו חשבון. 'העולם הזה' הוא תופעה מסוכנת, שחובה לחשפה ולהוקיעה, עד היעלמה מנוף חיינו הציבוריים".

במקביל לכהונתו הסוערת בכנסת המשיך אבנרי בעבודתו העיתונאית. ערב מלחמת ששת הימים החל "העולם הזה" בהוצאת הצהרון היומי "דף". הצהרון שימש במה לכמה התבטאויות שאבנרי התחרט עליהן אחר-כך. אחת מהן, שפורסמה בעיצומה של המלחמה, נשאה את הכותרת "המטרה דמשק". אבנרי תבע מצה"ל לא להסתפק בנצחונות בסיני ובגדה המערבית, אלא להלום גם בסוריה. זה היה מסר הפוך לחלוטין מדברים שכתב לפני המלחמה. ב"אופטימי" הגדיר אבנרי את פרסום המאמר כשגיאה חמורה, ורק ביקש מהקוראים להתחשב ב"סערת הרגשות שטלטלה את הציבור הישראלי בשבועות הדרמטיים ההם". "דף" לא האריך ימים: הוא נסגר באוגוסט 1967, כחודשיים לאחר שיצא לאור.

בבחירות לכנסת השביעית ב-1969 הוכפל ייצוג "העולם הזה" בכנסת. קולות החיילים העניקו למפלגה מושב שני, ושלום כהן הצטרף לאבנרי. השותפות בין השניים לא האריכה ימים. ב-1972 התפוצצה הידידות שהחלה בקרבות הנגב ב-1948. שתי הגרסאות, של אבנרי ושל כהן, הסותרות כצפוי כמעט לחלוטין, מופיעות בספרים שכתבו. הטקסט של אבנרי, כפי שקרה יותר מפעם אחת לגבי אנשים שעבדו עמו ועזבו, רווי בנקמנות ארסית. גם כהן, מצדו, חשף פרטים מביכים על אבנרי ועל חייו הפרטיים.

בבחירות 1973 ניסה אבנרי לחבר בין כל הפלגים של "כוחות השלום" שבין העבודה לרק"ח – ונכשל. הוא החליט אז גם להפריד לראשונה את מפלגתו מהשבועון. החיבור בין "העולם הזה" לפעילות המפלגתית, שהביא להצלחות בשתי מערכות הבחירות הקודמות – הוצג עתה דווקא כמזיק לשבועון. שהרי "כל כוחו היה במעמדו כעיתון עצמאי, 'בלי מורא, בלי משוא פנים', חופשי מכל השפעה מפלגתית".

בספרו "אופטימי" כתב: "השבועון הוא החשוב יותר. עם כל הכבוד למעמדי כחבר-הכנסת, בעיני מעמדי כעורך 'העולם הזה' חשוב יותר". הוא רץ אפוא בראש רשימת "מרי – חזית השמאל" ולא הצליח לעבור את אחוז החסימה. היתה זו, כלשונו, "מפלה ניצחת – תבוסה מדהימה, קטלנית, ובעיני גם בלתי צודקת". אבנרי חזר לכנסת עוד פעם אחת, לחצי קדנציה, במסגרת של"י, בין 1979 ל-1981.

אורי אבנרי, 1979 (צילום: יעקב סער, לע"מ)

בשנות השבעים יצר קשרים עם אישים שונים באש"ף במאמץ להביא להידברות בין הארגון לישראל, וגם דיווח על כך לראש הממשלה יצחק רבין. הוא הרבה לשוטט בעולם לצורך מפגשים אלה, וגם ליווה מקרוב את השיחות עם המצרים לאחר ביקור סאדאת בירושלים ב-1977.

כשפרצה מלחמת לבנון סייר בשטחים שנכבשו ובביירות. המיזוג המוכר בין היותו עיתונאי לפעיל פוליטי במחנה השלום בא לביטוי בראיון שקיים עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה, בראשית יולי 1982, ימים אחדים לפני פינוי אנשי אש"ף מלבנון לתוניס. הוא הגיע לשם מלווה בכתבת שרית ישי והצלמת ענת סרגוסטי, וצירף אליו גם איש טלוויזיה גרמני. בחלק מהשיחה נכח גם המשורר הפלסטיני מחמוד דרוויש.

שרית ישי ניצלה את המפגש עם הראיס הפלסטיני כדי לבקש לראות את אהרן אחיעז, טייס חיל האוויר שמטוסו הופל והיה בשבי אש"ף. הבקשה נענתה. "ידענו עד כמה כל פגישה כזו חשובה", כתב על כך אבנרי. "היא מהווה תעודת ביטוח לשבוי, שהרי אי-אפשר להעלימו אחרי פגישה כזאת. היא גם מעודדת אותו. מראה לו שהעולם לא שכח אותו".

כשהתפרסם דבר הפגישה תבעו שרים בממשלת בגין וח"כים מהימין להעמיד את אבנרי לדין על "מעשה בוגדני". ב"דבר" צוטט "מקור ממשלתי בכיר" שאמר כי אין כוונה לפעול נגדו. "מלבד בוז אין אבנרי ראוי לדבר", אמר המקור, "פעולה בטחונית או משפטית נגדו רק תעניק לו פרסומת, בה הוא חפץ". מאמר המערכת של "דבר" הזכיר לקוראים כי אבנרי הוא אמנם פעיל פוליטי, אך גם עיתונאי ועורך עיתון, ועיתונאים ישראלים מצטטים בקביעות מדברי מנהיגי המחבלים ועוזריהם – "לא מעודף אהדה, אלא משום שאלו חדשות, ובמצב הנוכחי חדשות חמות".

ב-1987 נערכה מסיבה גדולה למלאות חמישים שנה להקמת "תשע בערב" שממנו נולד "העולם הזה". אבל מתחת למעטה החגיגי שררה דאגה. ייחודו של השבועון על מפת התקשורת החל דועך. "חדשות" של שוקן אימץ לא מעט ממרכיבי הסגנון של "העולם הזה", ויוצאי השבועון כבר התמקמו בעיתונים אחרים ויישמו שם את מה שלמדו מאבנרי. הירידה בהכנסות העיקה על "העולם הזה". הגרעונות הלכו והצטברו. אבנרי ניסה לשווא למכור את העיתון ל"ידיעות אחרונות" או לגייס כסף מאנשי שמאל.

אז צצה הצעת רכש נדיבה אך מביכה: אריה גנגר, איש עסקים ממקורביו של אריאל שרון, האלוף והפוליטיקאי ש"העולם הזה" תקף בעקביות במשך שנים, ביקש לרכוש את "העולם הזה". אבנרי נפגש עם שרון, וזה הבטיח לו כי יוכל להמשיך לערוך את העיתון, למעט ארבעה עמודים שיופקו בידי תת-עורך, שימונה על-ידי גנגר. העסקה סוכמה בינואר 1989. ארבעת עמודי "דעה אחרת" היו מובלעת ימנית, שבין כותביה היה אורי דן, מקורבו וחסידו של שרון.

כמנהל השבועון מונה על-ידי גנגר אלוף משנה (מיל') בנימין גיבלי, מגיבורי פרשת "עסק הביש". בחלוף שנה וחצי, ביוני 1990, הופצה לתקשורת הודעה על החלטתו של אבנרי לפרוש מתפקיד העורך. הוא עצמו תיאר זאת בזכרונותיו אחרת: ביום בהיר אחד קרא לו גיבלי והודיע לו שעבודתו ב"העולם הזה" נפסקת מאותו רגע. רפי גינת החליף אותו על כיסא העורך, אך לא לאורך זמן. בסוף 1993 ירד המסך סופית על "העולם הזה".

אורי אבנרי, ירושלים 2009 (צילום: מתניה טאוסיג)

אבנרי עבר לכתוב ב"מעריב", שם המשיך את מסורת בחירת "איש השנה". במקביל לא הרפה מפעילותו הפוליטית ובמגעים במסגרת "מחנה השלום" בארץ ובחו"ל. הוא עמד בראש תנועת שמאל קטנה, גוש-שלום, שהפגינה נוכחות קבועה בתקשורת במודעות בעיתון "הארץ", בהפגנות ובמפגשים. הוא זכה בדרך כלל לשבחים רבים על עבודתו העיתונאית פורצת הדרך, שקבעה נורמות חדשות שנקלטו בתקשורת הישראלית, גם אם באיחור – ועל טיפוח דורות של עיתונאים שעבורם היה "העולם הזה" בית ספר לעיתונות הפועלת "בלי מורא, בלי משוא פנים". אך בכל הקשור לאישיותו ולאופיו היה עליו להתמודד שוב ושוב עם ספרים, מאמרים וראיונות, פרי עטם של אנשים שעבדו ב"העולם הזה", שתיארו את סגנונו בלשון בלתי מחמיאה בעליל.

יש לו תחושה פנטסטית לפסיכולוגיה של ההמון, כתב עליו אהרון בכר, שעבר מ"העולם הזה" ל"ידיעות אחרונות" ופרסם ב-1968 את הספר "הנדון: אורי אבנרי". הוא יודע לפרוט על נימיו של ההמון, לפנות אל רגשותיו, לכוון את תגובותיו לכיוון הרצוי לו. "שבועונו פונה מדי שבוע אל המכנה המשותף הנמוך ביותר, הוא לא רק מכשיר תעמולה אלא גם כלי המספק את צרכיו של ההמון: מין, עירום, רכילות, זוהר". מפעם לפעם עלו טענות על נקמנותו בכל מי שעזבו את "העולם הזה" ונענשו בכתבות דיוקן עוינות.

אלי תבור, שעבד עם אבנרי 25 שנה, אמר ב-1990 בראיון ל"מעריב" כי יש פער עצום, "על גבול הסכיזופרניה", בין שתי הדמויות של עורך "העולם הזה" כעיתונאי וכאדם. "כעיתונאי, היה לו חוש נבואי בלתי רגיל לנתח מהלכים פוליטיים וחברתיים... הכל התבסס על חושיו בלבד, שכמעט אף פעם לא הכזיבו", אמר תבור, לימים תסריטאי קולנוע פורה ועורך ב"ידיעות אחרונות". "לגבי בני אדם הוא היה נטול חושים לחלוטין. חסר רגישות ביחסים אישיים... הוא אוטודידקט שמתמצא בתחומים רבים, אבל שקוע בעצמו בחולניות".

נשוא הביקורות הללו היה מודע לטענות אלה, ובחר להגיב עליהן בספר זכרונותיו. הוא ציטט ידיד לשעבר שאמר עליו: "אורי אבנרי הוא נכה כמו טרומפלדור. לטרומפלדור חסרה יד. לאבנרי חסר רגש". היו לו חברים טובים בשלבים שונים של חייו, כתב, אך מעולם לא היתה זו חברות שלוותה בשותפות רגשית עמוקה. "אני מוכרח להודות: משהו דפוק ביחסים הרגשיים שלי עם בני אדם, והדבר הכי דפוק – שזה מעולם לא חסר לי".

ללא קשר לאישיותו של אבנרי, ככל שחלפו השנים נותר "העולם הזה" בעיקר זיכרון עמום, אפוף נוסטלגיה. חוויה רחוקה של מי שזוכרים את העשורים הראשונים של המדינה ומתרפקים על ייחודיותו של השבועון, על הנשים שנחשפו בשער האחורי ועל הטקסטים של אבנרי. עיתונאים ותיקים שעברו דרך "העולם הזה" עדיין מספרים על האיש, כשרונו וסגנונו. באקדמיה משמש "העולם הזה" נושא לעבודות שונות של חוקרי תקשורת והיסטוריונים, בהן עבודות הדוקטורט של ד"ר אורן מאיירס ושל ד"ר ניצה אראל, לא רק על השבועון עצמו, סגנונו והשפעותיו, אלא גם על הדרך שבה עיצב "העולם הזה" את הזיכרון המקצועי של קהילת העיתונאים.

אורי אבנרי במרפסת ביתו, מאי 2008 (צילום: אורן פרסיקו)