בוקי נאה (צילום: מוטי קמחי)

בוקי נאה (צילום: מוטי קמחי)

"חסר תקדים", "משולח רסן" ו"חוצה את כל הקווים האדומים" – כך מתארים כתבי הפלילים בכלי התקשורת את מתקפת הידיעות הארסיות של בוקי נאה, החבר למקצוע מ"ידיעות אחרונות", על משטרת מחוז תל־אביב, ובעיקר על מפקדה, ניצב דוד צור.

בין נאה, עיתונאי ותיק ומנוסה, לבין משטרת מחוז תל־אביב מתחולל בחודשים האחרונים מאבק כוחות רווי האשמות ויצרים. נאה טוען שהמשטרה מתנכלת לו באופן אישי ומפלה לרעה אותו ואת עיתונו, בעוד שבמשטרה טוענים שנאה עושה שימוש בלתי נאות במעמדו כעיתונאי ומפרסם כתבות רצופות הטעיות, אי־דיוקים והשמצות. בלהט הקרב שולף כל אחד מהצדדים את כלי התחמושת שעומדים לרשותו: המשטרה מאיימת בחקירות ובהגשת כתבי־אישום, ונאה מגייס לצדו את עורכיו הבכירים ומנהל בתמיכתם מסע צלב כוחני ודורסני מעל דפי העיתון.

אהבה גדולה לא שררה מעולם בין בוקי נאה לבין משטרת מחוז תל־אביב. נאה עושה במשך שנים את מלאכתו נאמנה ולא חוסך את ביקורתו ממושא הסיקור שלו. בעבר אף התקשה לסלוח לצור על כך שהעניק ראיון אישי וחושפני למוסף "סופשבוע" של "מעריב" לאחר מות אשתו ממחלה קשה. במחוז, לעומת זאת, זוכרים לו בטינה את זלזולו המופגן בצווי איסור הפרסום. אלא שלאחרונה חלה הסלמה משמעותית במצב.

העימות החל כשב"הארץ" החליטו להתעלם מצווי איסור הפרסום שהטילה המשטרה על חקירת בני משפחת מוסלי, ופרסמו בעמודי הספורט ידיעה בלעדית של כתבת הפלילים, רוני זינגר, בדבר חקירתו של הכדורגלן אלון מזרחי במשטרה, בחשד שנסחט באיומים על־ידי האחים מוסלי. שלושה ימים לאחר הפרסום ב"הארץ", ב־28.9, הצטרף "מעריב" לחגיגה ופרסם ידיעה בעמודי הספורט, פרי עטו של כתב הפלילים מאיר סוויסה, בדבר הקשר בין מזרחי לבין משפחת העבריינים.

כשבוקי נאה ראה את הכותרות של המתחרים, הוא השתולל מזעם. לטענתו, המידע היה בידיו, אך הוא נמנע מלפרסמו בשל הצו שאסר פרסום. הטענה הזו תמוהה במקצת, שכן נאה ידוע כמי שאינו מהסס להפר צווים והוא אף נחקר בגין כך במשטרה לא אחת. כך או כך, נאה הזועם פנה אל משטרת תל־אביב ודרש ממנה לצאת בהודעה רשמית שתיפתח חקירה פלילית נגד זינגר וסוויסה בשל הפרת צו איסור פרסום.

לאחר שדרישתו נענתה בשלילה, טען נאה שהמשטרה נוהגת בסלחנות יתרה עם מתחריו אך ורק כדי לפגוע בו. על־פי גרסת המשטרה, החל מאותו רגע החליט נאה, בעצה אחת עם עורכיו, להעניש את משטרת מחוז תל־אביב ולהבהיר למפקדיה מדוע אסור להרגיז את העיתון מספר אחת במדינה. בגיבוי מלא של בכירי העיתון הפנה נאה עורף, באופן בוטה ושיטתי, לשורת הכללים הג'נטלמניים הבלתי כתובים הנהוגים בין כתבי הפלילים לבין מושאי הסיקור שלהם. כך, במהלך החודשים אוקטובר ונובמבר, הוא טרפד תחבולות מבצעיות חשאיות של המשטרה, הפר צווי איסור פרסום, ותקף בסגנון מושחז ולעגני את הניצב צור. חלק ניכר מהידיעות זכו להפניות בשער העיתון ונפרשו על פני עמודים שלמים בחלקים מרכזיים של הגיליון.

כך למשל, תחת הכותרת "מחדל סם האונס", גולל נאה ב־2.10 את פרטיה של פרשה משטרתית שהיתה באותה עת מוגנת בצו איסור פרסום. על־פי הידיעה, המשטרה שחררה לחופשי את מייצר סם האונס בטענה שהחומר שברשותו אינו סם. כשהתבררה הטעות, היה כבר מאוחר מדי ונשים רבות נאנסו באמצעות הסם. זמן לא רב לאחר מכן, ב־20.10, חשף נאה את "הסוד הגדול של מעקבי המשטרה" ובישר באותיות קידוש לבנה כי "הבלשים מצמידים בחשאי מכשירי איתוראן למכוניות העבריינים". העובדה שמדובר ב"אחד הסודות הכי שמורים במשטרה" לא הרתיעה את הכתב מלהביא אותו לידיעת העבריינים מבין קוראי "ידיעות אחרונות".

ב־16.10 הקדיש העיתון עמוד שלם לכתבה שבה שטח נאה את סיפורו של הצלם משה מילנר, אשר ביתו נפרץ באישון לילה. הפורץ, שגנב מצלמות יקרות ומכונית, הציע להשיבן תמורת כסף, ואף השאיר במקום מספר טלפון. מילנר הציע לשוטרים לבצע את עסקת החליפין, ואז לארוב לגנב ולעצור אותו. לדבריו, השוטרים "צחקו בפניו". אזלת ידה של המשטרה לנוכח הפשיעה הגוברת היא אכן חיזיון מתסכל, אך קשה להאמין שבימים כתיקונם היה "ידיעות אחרונות" מעניק מקום מרכזי לתלונה של אזרח שביתו נפרץ. נאה אף הגדיל לעשות ושיבץ בכתבה אמירות סרקסטיות ולגלגניות, כגון: "ממלא מקום דובר משטרת ישראל, סנ"צ רפי יפה, סירב להשיב לשאלה אם המפכ"ל קראדי יקבל החודש משכורת מלאה כשהגוף שהוא מנהל לא עושה את העבודה שלו"; או: "קחו למשל את הימ"ר של משטרת תל־אביב. חקירות פשוטות כמו המכונית של מילנר בכלל לא מעניינות אותו. הראש של הימ"ר נמצא בנסיעות לחו"ל על חשבון משלם המסים, כמה שיותר פעמים ולכמה שיותר זמן". בתוך כל זאת בחר נאה להתעלם מהעובדה שמילנר מתגורר בכלל בשוהם, הרחק מתחום השיפוט של משטרת מחוז תל־אביב.

ב־7.11 התאבדה בכלא ג'ולייט אבלינג לאחר שנעצרה בידי המשטרה בחשד שיחד עם בן־זוגה, נסים פז ("במבילי"), הונתה ועשקה עובדים זרים. למחרת סיקרו כל כלי התקשורת את המקרה כשהם מותחים ביקורת על התנהלות המשטרה. נאה לא הסתפק בכך ותחת הכיתוב "בוקי נאה – דעה" פתח במתקפה אישית ומתלהמת נגד צור. לאחר שקרא להתפטרותו המיידית, הוסיף נאה כי "בלשכת מפקד משטרת תל־אביב לא התעסקו אתמול עם העניין הפעוט והדבילי הזה של מות ג'ולייט אבלינג, עובדת זרה מהפיליפינים, וההתאכזרות הנוראה לבעלה. הרבה יותר מעניין היה להם להתעסק בהשלכות של הנושא שברומו של עולם – המינוי של בני קניאק לסגן המפכ"ל ואיך זה משפיע על עתידו של דוד צור, שעדיין לא למד איך נראית תל־אביב וכבר רוצה להיות מפכ"ל, כי הוא חושב שהוא ראוי לתפקיד".

במשטרה סברו שנאה הגדיש את הסאה. גם עמיתיו החלו להתבטא במבוכה ובחוסר נוחות. "בוקי מנצל את המעמד שלו ואת העיתון שלו למאבקים במשטרת ישראל על גב עיתונאים אחרים", אמר למשל מאיר סוויסה, כתב "מעריב" שנפגע לאחר שנאה דרש מהמשטרה לפתוח נגדו בחקירה בשל הפרת צו איסור פרסום בפרשת האחים מוסלי. "יש לי חיבה לא מבוטלת לבוקי, ואני מעריך את עבודתו, אבל עם כל הכבוד, לא הוא קובע את סדר־היום של המשטרה".

ניצב דוד צור (צילום: מוטי קמחי)

ניצב דוד צור (צילום: מוטי קמחי)

בלבו של הסכסוך בין נאה למשטרה מצויה הסוגיה הבלתי פתורה של צווי איסור פרסום. בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת בשימוש שעושה המשטרה בצוויי איסור פרסום על חקירות פליליות. בד בבד, משכללים העיתונאים את דרכי העקיפה של הצווים ולעתים קרובות יותר ויותר אף אינם נרתעים מלהפר אותם ברגל גסה. התוצאה היא חיכוכים תמידיים והאשמות הדדיות בין המשטרה לכלי התקשורת, המלווה לא אחת בחקירות משטרתיות ואיומים בהגשת כתבי־אישום. עד כה, "ידיעות אחרונות" הוביל את המגמה של מתיחת הקו המגביל פרסומים בגלל הצווים האלה. "ב'ידיעות' המציאו את השיטה של הפרת צווי איסור פרסום באמצעות כל מיני התחכמויות וכותרות עמומות", אומר כתב פלילי שסירב להיחשף בשמו. "פתאום, בפרשה הנוכחית, הם בבחינת הקוזאק שנגזל, מתלוננים על העבירות של המתחרים. ההתבכיינות שלהם היא פשוט התחסדות". בפברואר 2004, למשל, פרסם בוקי נאה ב"ידיעות אחרונות" את תוכן עדותה של המשוררת והמתרגמת הלית ישורון, לאחר שהותקפה בביתה, על אף צו איסור הפרסום שהוחל על המקרה. בעקבות הפרסום זומן נאה לחקירה במשטרה. במאי 2005, שבועיים לפני פרסום פרשת הריגול התעשייתי שכונתה "הסוס הטרויאני", ערכה המשטרה תדרוך לכלי התקשורת בכפוף לצו איסור הפרסום ועדכנה את המערכות בפרטי הפרשה. יומיים לאחר מכן, בטרם הוסר הצו, פרסם "ידיעות אחרונות" בעמוד השער את דבר מעצרם בלונדון של מיכאל אפרתי, החשוד בפיתוח תוכנת "הסוס הטרויאני", ובת־זוגו רותי. בעקבות הפרסום נחקר במשטרה העורך הראשי, רפי גינת, ובוקי נאה זומן לתת עדות.

בחזרה להווה: בינתיים הוכרזה הפסקת אש; ככל הנראה הגיעו "ידיעות אחרונות" והמשטרה למסקנה שכדאי לעצור את ההסלמה לפני שיהיה מאוחר מדי. "צור נחשב מועמד רציני לתפקיד המפכ"ל", אומר גורם המקורב לפרשה, "הוא הבין שהפרסומים של בוקי פוגעים בו ובסיכויים שלו להתקדם, והחליט לשים לכך קץ". באמצע חודש נובמבר נפגש צור עם כל אחד מעורכי שלושת העיתונים הגדולים. התואנה הרשמית היתה נסיון הידברות כדי להגיע לעמק השווה בכל הנוגע לטיפול בצווי איסור פרסום. צור ביקש מהם להימנע מעקיפות מתחכמות של הצווים. באופן בלתי מפתיע טענו נציגי כל העיתונים שהם אינם מפירים את הצווים, והפנו אצבע מאשימה אל המתחרים. בפגישה שנערכה במערכת "ידיעות אחרונות" הבטיחו העורך הראשי, רפי גינת, ובוקי נאה למתן את ההתקפות האישיות על צור.

ואכן, מאז ניכר שנאה צמצם את היקף הידיעות הביקורתיות והשליליות על משטרת מחוז תל־אביב, והוא מתמקד בסיפורי צבע ססגוניים על הווי העולם התחתון, מן הסוג שאפיין את כתיבתו בעבר, כגון פרשת מעצרו של אדם שניסה לשבש את שידור תוכניתו של דודו טופז באמצעות מכשירים אלקטרוניים.

ראש מערכת החדשות ב"ידיעות אחרונות", ערן טיפנברון, מסר בתגובה כי "בוקי נאה הוא כתב מצוין ואמין ביותר. כל הידיעות שפורסמו בעניינה של משטרת מחוז תל־אביב היו אמיתיות ונכונות, ונבעו מכך שמשטרת תל־אביב מצויה בתקופת שפל, לאחר שבעבר נחשבה ליחידה מפוארת. חובתו של כתב לתעד את התפקוד הלקוי של הגוף שהוא מסקר, ואני מגבה אותו לחלוטין. הפרסומים עוררו במשטרה מרירות ולכן פתחו בהשמצות נגדו שהוא כביכול מנהל מסע צלב נגדם. 'ידיעות אחרונות' אינו מפר ביודעין צווי איסור פרסום. ההפרות שהיו נעשו בתום לב, כשלא ידענו או שכחנו מדבר קיומו של הצו".

בוקי נאה מסר בתגובה כי "יש לי מקורות טובים ואני כותב את האמת, המשטרה לא אוהבת את זה ולכן ממציאים עלי סיפורים, מאיימים עלי בחקירות וטוענים שאני מפר צווי איסור פרסום. יש שוטרים שמחפשים להתנקם בעיתונאים שלא מוכנים להיות הדוברים שלהם, מתנהגים כאילו המשטרה זה העסק הפרטי שלהם ומפיצים שקרים".

מלשכת דוברת מחוז תל־אביב נמסר: "משטרת תל־אביב פועלת באופן מקצועי וענייני מול כלי התקשורת והכתבים הפליליים עמם היא מקיימת קשרי עבודה. בקשות לצווי איסור פרסום מובאות בפני בית־המשפט בהתאם לצורכי החקירה בלבד ועוברות ביקורת שיפוטית כנדרש".

גיליון 60, ינואר 2006