מתברר שלאחרונה יצאה משלחת של עיתונאים לביקור בית בחברת נובל-אנרג'י ביוסטון, טקסס, כדי לחזות בבנייה המואצת של המתקנים התת-ימיים והעל-ימיים שיוצבו באסדת קידוח הגז לווייתן, ואפילו באסדה עצמה, המתוכננת לקום כעשרה קילומטרים מחוף דור ומעוררת מחלוקת ציבורית עזה. זו כנראה פרקטיקה מוכרת בתקשורת: נוסעים כאורחים של חברה זו או אחרת, מטיילים, נהנים וגם עובדים קצת, וכותבים. גם התוצאה שלה די ברורה: נהנית? ספר לכולם. "בצורה אובייקטיבית" כמובן.
והנה, ערן בר-טל, העורך הכלכלי של "ישראל היום", עשה כמצופה ופירסם במהדורת סוף השבוע של העיתון טור בנושא אסדת לווייתן, תחת הכותרת "תנו גז גם על היח"צ". וכיאה לטקסס ולסרט שבו צפה בר-טל, במקרה, במטוס, "זה ייגמר בדם" שמו, המספר על איל נפט אמריקאי דמיוני שמעודד את עובדיו להביא את בני ביתם לאזור הקידוח ולהקים יחד עם המקומיים קהילה – האקדח השלוף מהמערבון הבדיוני יירה בסוף הכתבה.
בר-טל התרשם מאוד מהפעילות של נובל-אנרג'י בעולם. הוא מציין את התועלות הכלכליות והסביבתיות של פרויקט לווייתן, שבהחלט אינן מבוטלות, כמו גם את הסממנים הלאומיים שמוטבעים על האסדה, מסימון של החלקים השונים במגן דוד ועד רכישה של ברזים ממפעל הבונים מכפר-הנשיא בישראל. בקיצור – פרויקט לאומי. הוא מתאר גם את תהליך ההפרדה שייעשה על האסדה, ומוסיף ומהלל: פרט לגז הטבעי, שיחליף את הפחם והמזוט כדלק לייצור חשמל, והוא נקי ובטיחותי יותר, יתקבל גם "דלק נקי המכונה קונדנסט".
העורך הכלכלי שוכח להזכיר שהקונדנסט – תערובת נוזלית של חומרים אורגניים-פחמימניים – עומד במרכז המחלוקת על האסדה, וגם שוכח שהמים שמופרדים מהתערובת, מי התוצר, מוחזרים לים בהליך שנוי במחלוקת. ושלא תתבלבלו, אמנם גז טבעי הוא דלק נקי יותר מפחם ומזוט, אבל נקי הוא לא. אלו לא הפרטים החשובים היחידים שבר-טל שוכח לאזכר.
אחרי אקספוזיציה ארוכה מגיע בר-טל לעיקר. הוא מפאר את הרקורד המעולה של נובל-אנרג'י ושל ספקיות המשנה שלה, את רמת הבטיחות הגבוהה ועוד ועוד. בר-טל גם לא שוכח לבקר את המתנגדים לאסדה, וקובע כי הם "מפיצים אמיתות חלקיות", מבלי לפרט על מה הם בכלל מוחים ומה לדעתו לא-אמת בטענותיהם.
הפגם היחיד בהתנהלות של נובל-אנרג'י (ושל ממשלת ישראל), אליבא דה בר-טל, הוא הכישלון בניהול יחסי-הציבור של המהלך. כל זה מגובה בהסבר מתנצל קמעה של אחד המנהלים בחברה, שאומר: "אנחנו מהנדסים, אנחנו לא טובים בתקשורת עם הציבור", ומוסיף וטוען שבכלל, בעלי אינטרסים עלומים הם אלה שמלבים את חששות התושבים – כאילו לנובל-אנרג'י, המארחת הנדיבה של קבוצת העיתונאים הישראלים, אין שום אינטרס בעניין.
שלט חוצות של חברת נובל-אנרג'י, ועליו גרפיטי. יולי 2018 (צילום: רותי בנין)
והנה, לא רק שבר-טל מתקן את הכשל ועושה לחברה ולממשלה יחסי-ציבור בעיתון הכי נפוץ במדינה (לפי סקר חשיפה), בסוף הטור הוא שולף פתרון: כיצד לגשר בין הצדדים, כלומר בין נובל והמדינה לבין התושבים. כמו אותו גיבור אמריקאי מהסרט בתחילת הטור, כותב בר-טל, היה צריך להציע לתושבים שגרים סמוך לאסדה, שחוששים לפגיעה בבריאות ובאיכות החיים שלהם ושל ילדיהם, פיצוי כספי, כך שייהנו מהתגליות יותר משאר הציבור. מדוע זה נשמע לי כמו הצעה לשוחד?
חשוב לעדכן את בר-טל שנובל-אנרג'י, המהנדסים הנאיבים שלא טובים בתקשורת וביחסי-ציבור, יצאו בקמפיין אגרסיבי ועתיר משאבים על שלטי החוצות, לוחות המודעות ותיבות הדואר באזור זכרון-יעקב וחוף דור. זאת בנוסף לאתר אינטרנט שיווקי שהקימו לאסדת לווייתן, המציג טיעונים שמזכירים מאוד את אלו שבר-טל הגיע אליהם. אתר דומה הקים גם משרד האנרגיה, הממומן מכספי ציבור, שאפילו השיק קמפיין שתוקף ישירות את ציבור המתנגדים, כאילו האזרחים המותחים ביקורת על מיקום האסדה מתנגדים באופן גורף לשימוש בגז טבעי, ולא מציעים חלופה אחרת בדמות אסדה צפה על-פי הבאר, וכאילו הרחקת האסדה תדחה את החלפת היחידות הפחמיות בתחנת הכוח בחדרה, שממילא מתוכננת רק לשנת 2022.
נכון, בר-טל טרח להוסיף לכתבת יחסי הציבור שעשה לחברת הדלקים האמריקאית גילוי נאות שלפיו היא מימנה את הטיול שלו לארצות-הברית. נכון גם שלמיצוי תגליות הגז לחופי ישראל יש חשיבות רבה, ושלוויכוח על על מיקום האסדה טיעונים לכאן ולכאן בהיבטים של זיהום האוויר והים, ביטחון לאומי, כלכלה ויכולת פיקוח ורגולציה. הוויכוח גם טעון אמוציות וחששות, וישנה מחלוקת גם בין ארגוני הסביבה ובין הפעילים. אך כל אלה לא הוצגו בטור של בר-טל. ככה זה כנראה כשעיתונאי בוחר להיות יחצן.
פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)
