ככותב של טור קומי סאטירי במוסף התרבות של Ynet אני מגלה כל פעם מחדש את נחת זרועה של האנונימיות שממנה נהנים המגיבים על דברי. לא משנה כמה מצחיק, מעניין, קיצוני ומרגש יהיה הטור בין 800 המלים שתכתוב, תמיד ידברו איתך על מספר התגובות שקיבלת ועל איכותן. אפילו אמי הורתי קוראת קודם את אסופת חולי הנפש, המגיבים הכפייתיים, שמרביתם ממליצים להכרית אותי ואת זרעי, קרי נכדיה. היא אפילו אמרה לי פעם, אחרי ששאלתי לחוות דעתה על טור מסוים: “כדאי שתקרא את תגובה מספר תשע. מאוד שנון, מאוד חכם. כדאי ללמוד ממנו”. וכשחזרתי אליה ואמרתי לה, “אבל אמא, הוא ממליץ לי בסוף דבריו להפסיק לכתוב או להתאבד”, היא הביטה בי במבט של אשה שראתה כבר הכל, וענתה: “אני לא הייתי פוסלת שום דבר על הסף”.

את תגובות הקוראים ניתן לחלק לכמה סוגים שחוזרים על עצמם:

הביקורות הקיצוניות
ללא ספק סוג התגובה הנפוץ ביותר. קריאה באינטרנט מוציאה מכל אחד מאיתנו את הרוגל אלפר שמסתתר בנו. אנשים מתעקשים להשאיר ציון בסוף כל כתבה באינטרנט ואין זה משנה מה היה נושא הכתבה. נניח, לצורך הדיון, שכתבת דיווח על חשד לשחיתות במנהל הציבורי בענף הרכב. תמיד יהיה מי שיכתוב למטה: “מת על הכתיבה שלך, אורי. אתה תותח אתה גאון אין עליך. איך שאמרת שם, חשד לאי-סדרים כספיים בדו”ח ביניים של מבקר משרד התחבורה, אין עליך גבר”. קריאה בתגובות החיוביות מעלה כמובן את החשד הטבעי ולעתים המבוסס, שהמגיבים הללו הם בני משפחה קרובים או אפילו הכותב עצמו, שיכול להיכנס באנונימיות ולכתוב לעצמו מכתב אהבה.

לצד הביקורות המהללות שהופכות כל כותב לבלזאק, ישנן אלו שטורחות לציין את אפסותו של הכותב. בקריאה של תגובות אלו מתעורר הרושם שמדובר באנשים שניסו בכל כוחם להיות עיתונאים אמיתיים והעלו חרס בידם, וכעת הם מורים לספרות, מרצים לכתיבה באוניברסיטה, או למצער פרשני ספורט. תגובה מייצגת תחת הכתבה שדנה בהעלאת מחירי הלחם יכולה להיות: “אפס, אפס, אין מה לעשות מדובר באפס. הכותב שרלטן ולא מבין שום דבר בלחם, או בעליית מחירים. צריך להפסיק את הפארסה הזאת, תפטרו אותו!! להשאיר נושא כל-כך חשוב כמו עליית מחירי הלחם לאיש חסר יכולת כמו זה זאת בושה. איך? איך? איך לא קיבלתם אותי למשרה הזאת? איך?".

מגיני רבין
רבין הוא הפרה הקדושה האול-טימטיבית. לא משנה באיזה הקשר תציין אותו בכתיבתך, תמיד יהיו כמה קוראים שיכריזו שהנך בוגד, פאשיסט והיה טוב אם היית זוכה לגורל דומה לגורלו של המנהיג האהוב. לפעמים הדברים מגיעים לכדי אבסורד. ואפילו תכתוב - “רבין לא היה מרוצה לראות את כל פיגועי ההתאבדות האחרונים”, יהיה מי שיגיב גם לכך. “אולי תפסיקו לשתות את הדם של רבין? לא מספיק שעודדת את יגאל עמיר לרצח, עכשיו אתה גם מתיימר לדבר בשם המת? תפסיקו להגיד לנו מה הוא היה חושב. אם רבין היה חי, תתפלא, הוא היה תומך בפיגועי הטרור, וכבר היה שלום, הכלכלה היתה מסתדרת ועפרה חזה היתה הולכת בזמן למיון, ומבריאה”.

מחפש השמאלנים
מגיב מזן זה הוא אח קרוב למגיני רבין. כמוהם גם הוא מגיב לאותן הכתבות והם באים יחדיו לעולם כתאומים סיאמיים. מגיבים אלה, שעל-פי הניסוחים שלהם אפשר להבין שהם גרים באיזושהי התנחלות מבודדת בעזה, סגורים בחדר ממוגן, לא יכולים לצאת החוצה מחמת ההפגזות, וכל עתותיהם מוקדשות לגלישה באינטרנט והשמצה של כל איש תקשורת כותב ולהכתרתו כשמאלן עלוב, משרת אג’נדה פשרנית המביאה עלינו אסון. אפילו אם באותה כתבה על הפיגועים שבה ציינת את רבין, תכתוב משפט כמו “אין ספק שהסכמי אוסלו לא צלחו, ואם החותמים עליהם היו רואים מראש את מעשי ידיהם, ייתכן והיו פונים לדרך אחרת”, יהיה מי שיכתוב לך תגובה - “אתה שמאלן. עד מתי תגנו על רבין? עד מתי תגנו על אוסלו? אתם לא מבינים שאסור לתת להם רובים? לא לפשרות של עוזי לנדאו, די לדרך הרכרוכית של אביגדור ליברמן, רק מרזל יביא שלום”. תגובות אלה מחזקות שוב ושוב את ההשערות המדעיות שעלו באחרונה על הקשר בין תמיכה בימין הקיצוני ומחסור אקוטי בחמצן בעת הלידה.

מחפשי השואה
השואה היא ללא ספק המאורע המעצב התרבותי הגדול ביותר שלנו, הישראלים. שלוש אמיתות היסוד שעליהן אנו גדלים מיד עם גמילתנו משד אמנו הן: הערבים רוצים לזרוק אותנו לים, חייבים לסיים את האוכל ששמו לנו על הצלחת, ואסור לצחוק על השואה כי היא איננה בת השוואה לשום דבר שקורה כעת בעולמנו, אלא אם אתה בניזרי ואתה רוצה לעצבן את טומי לפיד בתוכנית “פוליטיקה”.

המגיבים באינטרנט לוקחים את השואה צעד אחד קדימה. עצם הזכרת צירוף האותיות שואה מעוררת תגובות קשות ואלימות מצד הקוראים. אפילו המושג שואה אקולוגית יכול לגרור תגובה כמו: “איך אתה מעז להשוות בין השואה למה שקורה בעולם האקולוגי? כמה אקולוגים הושמדו, אך ורק בגלל שהם אקולוגים? תן לשואה לנוח, עוכר ישראל!”.

הערות אישיות
אלה הכי מעצבנות. אותה דודה אנונימית שמעזה לכתוב עליך קבל עם ועדה, “למה אתם אומרים שהוא שמאלני, הוא הצביע צומת ב-92’", חושפת לכל את הטמטום שאחז בך באותו חורף קר, כשכמו מרבית החיילים חשבת שרפול מדבר לאט בגלל שהוא חושב, ולא מפני שהכדור שננעץ בראשו משבש את זרימת הדם במוחו. לפעמים אותן הערות של מכרים יכולות לחסל חיים שלמים. כמו אותו חבר רחוק שנפגע בשמך מאותן קטילות איומות שהטילו בך המגיבים האחרים והוא כותב, “אני מכיר את רמי, ואתם לא תגידו עליו שהוא אפס. אתם יודעים שהבחור הזה יצא בתקופת הצבא עם שתי בחורות במקביל? מדובר פה בכלי רציני אז תנו כבוד לגבר”. אותו ידיד שמגן על אונך ומפיץ את שמך כדון ז’ואן ברבים, מובן שאיננו מודע לעובדה שאחת מאותן בחורות מקביליות היא כעת אשתך החוקית. והוא לעולם לא ינחש שבגלל אותה התנדבות חברית לזכר הימים בצבא, אתה תישן הלילה במקביל לספה, בסלון על הרצפה הקרה כשרק שמיכה קלה לחמם את לילותיך, והמשפט האחרון שצרחה עליך עדיין מהדהד בחלל החדר: “אל תאמין למה שכותבים עליך החברים, אתה באמת חתיכת אפס”.

נרצה או לא נרצה, הדמוקרטיה היוונית חזרה בגדול, והיא כאן כדי להישאר. עברו הימים שפובליציסטים יכלו לכתוב על העם שהוא מטומטם, ושום דבר לא היה קורה. בימים אלה העם עונה לך ישירות ואם תקרא לו מטומטם, תצפה ל-1,500 תגובות איומות שלעולם לא תרצה שאמא שלך תקרא.

הכותב הוא תסריטאי, מחזאי, ובעל טור סאטירי ב-Ynet

גיליון 43, מרץ 2003

עוד בנושא

קולות מהיציע / גילי דרוב-היישטיין
בחצר האחורית של העיתונים המקוונים מתנהלים משפטי שדה: המגיבים קוטלים את הכותבים. מה מידת אחריותם של בעלי האתרים להפקרות המילולית המתרחשת בטוקבקים?