פרסום דו"ח ועדת אור מספק הזדמנות לבחינה מחודשת של סיקור מאורעות אוקטובר 2000. אין להתפלא שהסיפור שמספרת ועדת אור שונה מאוד מזה שסיפרה העיתונות של אוקטובר 2000. ועדת החקירה פעלה במשך שלוש שנים, שמעה עדויות ובחנה ראיות. בדו"ח שפירסמה כל פרט חשוב. כל מקרה ומקרה נדון תוך פירוט כל הנסיבות הרלבנטיות. פרטים כמו מספר האנשים, מיקומם, השתלשלות האירועים ועדויות מפרספקטיבות שונות הם שאיפשרו לוועדה לגבש את מסקנותיה. ברור שהעיתונות לא יכולה לערוך בירור דומה, היא גם לא אמורה לעשות זאת, בוודאי לא בזמן אמת. אולם כמו השופט כך גם הקורא: ככל שהתמונה שמוצגת בפניו עגולה ומפורטת יותר, כך גדלים הסיכויים שיגבש מסקנת אמת על אודות המתרחש.
בפני העיתונות לא עומדים הכלים שעומדים בפני ועדת חקירה. סיקור עיתונאי תחום תמיד במגבלות הזמן (מהר) והמקום (מעט). במקרה של מאורעות 2000 נוספו על אלו עוד קשיים. כפי שהתנסחה ועדת אור, בתחילת אוקטובר 2000 רעדה הארץ. לא רק הממשלה וכוחות הביטחון, גם העיתונות נדרשה להתמודד עם התפרצות של מהומות בארץ ובשטחים הכבושים. עומס האירועים ליום גבר בבת אחת. המאורעות תפסו את כולם, ובכלל זה את מערכות התקשורת, לא מוכנים. זאת ועוד, עם פרוץ המהומות היו גם העיתונאים מטרות לזעמם של המתפרעים. כבר ביום הראשון (1.10.00) הותקף צוות טלוויזיה של הערוץ הראשון שסיקר את המתרחש ביפו. באווירה שנוצרה, גם מי שלא הותקף בעצמו חש כאילו הוא עלול להיות מותקף. לאור האילוצים הקשים, יש להתפעל מהרמה הגבוהה יחסית של הדיווח.
המשטרה היא המקור, המפגינים הם האויב: המהומות בנצרת, אוקטובר 2000 (צילום: ירון קמינסקי)
לא שהדיווח חף משגיאות. תיאורים לא מדויקים של אירועים וטעויות במניין ההרוגים ובשמותיהם ניתן אולי להסביר באילוצי המקצוע, אולם מאפיינים שיטתיים של השגיאות מכוונים להסבר אחר. תחת האילוצים הקשים של המאורעות היתה משטרת ישראל למקור העיקרי, אם לא היחיד, של רבים מן הדיווחים בעיתונות. כך קרה שהדיווח הציג, בדרך כלל, את המאורעות על בסיס מידע של המשטרה ומנקודת המבט שלה.
ב-3.10.00 למשל, תחת הכותרת "בעכו ובנצרת ירו המפגינים לעבר השוטרים", סיפר "מעריב" על מותם של חמישה ערבים ישראלים ופלסטיני אחד. שמותיהם מוזכרים, אך לא נסיבות מותם. באותו היום ציין "ידיעות אחרונות" ש"במהלך ההתנגשויות עם כוחות הביטחון נורו ונהרגו ארבעה ערבים אזרחי ישראל". רק לגבי אחד מהם מוצע פירוט כלשהו של נסיבות מותו: "מהמשטרה נמסר כי לובני (הכוונה, כנראה, לאיאד לואבנה י.ק.) נורה בעת שיידה אבנים לעבר השוטרים...". בשני העיתונים נתפש הירי על השוטרים כידיעה העיקרית, אף על פי שמקרי הירי על המשטרה היו נדירים, ורק שוטר אחד נפצע קל, בעוד שבאותו יום נהרגו חמישה אזרחים, ככל הנראה מידי המשטרה.
הירי על אזרחים אינו מוסבר, וגם לא נשאלות על אודותיו שאלות. במקום זאת ניתן למצוא הזדהות עם עמדת המשטרה. מעל הכותרת "הגליל בוער: אש על שוטרים בעכו ובנצרת" ("מעריב", 3.10.00) מופיע ציטוט, ככל הנראה של שוטרים: "בבית-רימון ניהלנו קרב של חמש שעות רק כדי למנוע את חסימת הכביש", ובדיווח: "תחנת המשטרה בנצרת הותקפה בבקבוקי תבערה. השוטרים נאלצו לפתוח בירי". ייתכן שהשוטרים אכן נאלצו לפתוח באש, אולם ביקורתיות היא מידת היסוד הנדרשת מן העיתונאי ביחס לכל גרסה. לכל הפחות יש להזכיר במפורש כי מדובר בגרסה, כלומר לייחס את הדברים למי שטען אותם ולא להציגם כקביעה אובייקטיבית. בגוף הכתבה נאמר: "המשטרה דיווחה על מקרים רבים שבהן נורתה אש חיה לעבר שוטרים ונזרקו עליהם בקבוקי תבערה".
בהמשך מופיעה ידיעה מעניינת: "אשה בת 38 מנצרת נפגעה אמש קשה במהלך ההתפרעויות... בני הזוג... נקלעו לחילופי אש בין כוחות הביטחון למיידי אבנים". רגע, האם מיידי האבנים פתחו באש לעבר המשטרה, או יידו אבנים? איזה מין חילופי אש היו שם? במלחמה כמו במלחמה, גם את ההיגיון, ולא רק את הצדק, אפשר לכופף. בכלל, השימוש באש חיה תפס כותרות רק כשיוחס למתפרעים. מקרי ירי אחרים, שבהם נורו ערבים, תוארו בעיתונות כ"חילופי אש". זאת, אף שבמציאות היו מקרים שבהם נורתה אש על שוטרים, ובמקרים אחרים ונפרדים היו אלה השוטרים שירו לעברם של מפגינים. תיאור הסיטואציה כחילופי אש פתר את העיתונים מן הצורך לתת הסבר לאופן שבו נפגעו ההרוגים. לקורא נדמה כאילו חילופי האש הם ההקשר למות האזרחים.
דו"ח ועדת אור מתח ביקורת חריפה על הפעלת הכוח של המשטרה ועל נהלי הדיווח שלה. "ביצועו של תחקיר מסודר סמוך למועד האירוע היה מעביר מסר לשוטרים בשטח, כי יש מי שבוחן את התנהגותם ותפקודם, כי מקרי מוות ופציעה חמורה של אזרחים אינם עוברים ללא תגובה, וכי יש לעשות הכל כדי להימנע מהם", נכתב בין היתר. "מסר כזה - אם היה מועבר - אולי היה מונע גם חלק מהתוצאות הקשות של האירועים". על רקע הדברים הללו אפשר לדמיין איזו השפעה היתה לתחקירים עיתונאיים נוקבים בתגובה להרג, כבר מן היום הראשון, אילו נערכו. במקום ביקורת, שנדרשה במקרים אחדים ואף החלה להופיע באותם ימים עקב ריבוי הנפגעים הערבים, זכתה המשטרה לגיבוי, להגנה ולדוברות: "מפקירים את המשטרה" ("מעריב", 5.10.00) היתה כותרת הכתבה, שכולה תגובת המשטרה.
מס שפתיים
ב"מעריב היום", תחת הכותרת "עלבון השוטרים", נכתב: "אם לא הספיקו לשוטרי המחוז הצפוני התמונות בהם הם נראים מכים צעירה בנצרת, מגיעות עכשיו תלונות חדשות...". מכאן שהתלונות הן צרה למשטרה, לא סיבה לגנותה. השורה התחתונה המסכמת באה מפיו של שוטר: "נותנים מס שפתיים לערבים... שני שוטרים נהרגו, עשרות נפצעו, מאות שוטרים תחת אש, וזה מה שמעסיק אותם - ועדת בדיקה. שוטרים נתונים תחת זעם של ציבור מתוסכל, ועכשיו משפטנים במשרד ממוזג מנתחים את מה שקרה". גם כאשר איתרע מזלם של שוטרים והם נתפסו במצלמות הטלוויזיה מכים את נסארין אסילי בנצרת, נראה כאילו "מעריב" מנסה לתבוע את עלבונם של השוטרים. הסיפור הובא במשבצת שכותרתה "לא קיללתי, לא קינטרתי, והם החלו להכות אותי". אסילי נראית כמשיבה על השאלה אם לא הזמינה את זה על עצמה.
אז איך קורה שאותם עיתונאים, שיודעים להיות ביקורתיים כלפי המשטרה כשזו מבקשת לחקור (או לא לחקור) בכירים, מאמצים באופן שכזה את עמדתה? ההסבר המתבקש אינו מקורי במיוחד. כלי התקשורת זקוקים לקהל. כאשר הביטחון של הקהל מתערער, פונה התקשורת לרגשות השבטיים של הציבור ומחזקת אותם. בימים של עימות מול הפלסטינים, כוחות הביטחון הם "אנחנו". רגע, שואל הקורא, אם השוטרים זה אנחנו, אז מי אלה "הם"? רמזים לתשובה אפשר למצוא בכותרת-העל שליוותה את כל סיקור האירועים ב"מעריב": "על סף מלחמה - ערביי ישראל". אזרחי ישראל הערבים נתפסים כנלחמים. אם כן, נגד מי הם נלחמים? נגד השוטרים, כלומר נגדנו. ומי צריך להשיב מלחמה? אנחנו, הציבור היהודי, הממסד. בימים הרעים של תחילת אוקטובר 2000 מילאה התקשורת תפקיד חשוב בהגדרת הצדדים הלוחמים ויעדי הלחימה.
דימוי האש, שהיה משותף ל"מעריב" ול"ידיעות אחרונות", יכול לעזור לנו להבין מי נתפס כתוקף ומי כמגן, ובכלל, מי נגד מי. הלוגו שליווה את הכתבות בנושא ב"ידיעות אחרונות" היה "מהומות דמים", מתחתיו: "אש בלב המדינה" ולידו תמונה של שוטרי מג"ב והכיתוב: "מול התבערה: שוטרי מג"ב הודפים מפגינים בכפר קאסם". האש, כך ניתן להבין, היא אש הלאומנות הערבית שפשטה בשטחים ובישראל כאחד, ותפקידם של כוחות הביטחון הוא לכבותה.
את התנהגותם של ערביי ישראל כינו בתקשורת "אינתיפאדה" ("מעריב", 2.10.00). למה התכוונו נותני הכותרת? קשה לדעת. יכול מאוד להיות שהמושג "אינתיפאדה" נחשב לדימוי אפקטיבי שימחיש לקורא בצורה הטובה ביותר את ההפגנות ההמוניות והאלימות. אולם, במתכוון או שלא במתכוון, הכתרת המאורעות "אינתיפאדה" קשרה אותם קשר בל יינתק עם המאבק הלאומי הפלסטיני. אין להתכחש לעמדתם הייחודית, והבעייתית, של ערביי ישראל. אולם העיתונות חייבת להציע הסברים נוספים, עמוקים יותר, משכנעים יותר והיסטריים פחות להתפרצות הזעם של המגזר המקופח ביותר בישראל. "הארץ" היה העיתון היחיד שבו ניתן למצוא דיון כלשהו במניעיהם של המתקוממים: "דואגים להר-הבית ויוצאים נגד האפליה" היתה כותרת הכתבה ששאלה והציעה תשובות למניע להפגנות. "היתה יותר מסיבה אחת להתפרצות רבת-העוצמה באום-אלפאחם. זו היתה תערובת של מחאה אזרחית, הזדעקות דתית וזעם על ההרג בשטחים. התבערה הלכה וגברה כששני תושבי המקום... מתו אתמול מפצעיהם" (אורי ניר, "הארץ", 3.10.00). ב"הארץ" ניתן למצוא גם ביטויי אהדה להתנהגותם של ערביי ישראל, כמעט עד כדי הצדקתם. "ערביי ישראל הצליחו להגיע אל סדר היום הציבורי" ("הארץ", 3.10.00, צבי בראל).
אולם גם "הארץ" נתן ביטוי לעמדה שקשרה קשר הדוק, הדוק מדי, בין הקורה בשטחים למהומות בקרב ערביי ישראל: "בשביל רבים מתושביה היהודים של ישראל, מה שקורה בימים האחרונים בקרב ערבים ישראלים הוא הוכחה לכך שהרשות-הפלסטינית חושבת במושגים של ניתוק חלקים מישראל" ("הארץ", זאב שיף, 3.10.00). אפשר לטעון שיש קשר בין המאורעות בשטחים ובין אלו שבתוך תחומי הקו הירוק. למעשה, תהיה זו היתממות להתכחש לקשר כזה. הבעיה היא ששיף אינו טוען זאת. שיף חושף כאן את תפיסתו הרואה בערבים הישראלים מבצעי פקודות של הרשות-הפלסטינית, בלי שיטען זאת במפורש. בכך הוא פוטר את עצמו מן הצורך לנמק ולהוכיח את קיומו של קשר כזה. דוגמה אחרת היא הסיקור ב"ידיעות אחרונות" ביום ה’, 3.10.00, לאחר מותם של תשעה ערבים ישראלים. "מהומות בחיפה, יריות בעכו, סגר בהתנחלויות" היתה הכותרת הראשית, וצמוד אליה ההקשר הרלבנטי: "הסלמה באש חיה בשטחים, וברחבי המדינה חשש מפיגועי טרור". ההסלמה בעימות בשטחים מחוברת יחד עם המהומות בתוך המדינה והחשש מטרור. מתחת לכותרת, זו לצד זו, תמונות מן היום הקשה: באחת, "בלב ישראל: חוסמים את הכביש לראש-העין", ובשנייה, "בשטחים קורעים את הדגל". חסימת הכביש אינה אפוא רק בעיה בתפקוד התקין של המדינה. כמו שריפת הדגל בשטחים, היא מהווה איום חמור על האופי הלאומי, היהודי, של מדינת ישראל.
אחד הנושאים שבהם עסקה ועדת אור היה פתיחת צירי התנועה. על הכל מוסכם שצירי תנועה ראשיים, חשוב שיישארו פתוחים. על אחת כמה וכמה במהלך עימות מזוין, כמו זה שהחל באוקטובר 2000 בין ישראל והפלסטינים. שאלות רבות נשאלו בוועדה לגבי מידת הכוח שהופעל בניסיון לפתוח צירים. אלא שבעיתונות היו מי שחרגו מהדיווחים ומן הדיון הענייני בנושא, ונדרשו לאסוציאציות טעונות מאוד: "לא חזרנו ל-48’, כי אז אנחנו היינו גיבורים והיום אנחנו השפנים. אם הנהגים של 48’ היו נעים היום בכבישים, הם היו פתוחים", אמר פרופ’ יואב גלבר, חוקר מלחמת העצמאות מאוניברסיטת חיפה, ל"מעריב היום" (אמיר גילת, 4.10.00). "היום זה אחרת לגמרי: מישהו קיבל החלטה פוליטית שהכבישים יהיו חסומים. הרי אפשר לתת הוראה למשטרה או לצבא, והכבישים האלה ייפתחו מיד. לדעתי, אם במלחמה, אז כמו במלחמה. צריך לבדוק מחדש את כל ההתייחסות שלנו לערביי ישראל...". בכתבה, שכולה תיאור החיים של היהודים במצור למול מהומות הערבים, לא מוצגת עמדה שונה מזו של פרופ’ גלבר.
אחת הקביעות המרעישות ביותר של ועדת אור היתה ש"מצבם הנפשי" של השוטרים, ובכלל זה הדיספוזיציה שלהם כלפי הציבור הערבי, מילא תפקיד משמעותי בתוצאות הקטלניות. "נושא מרכזי אשר לא מצא ביטוי הולם באימוני השוטרים להתמודדות עם הפרות סדר היה המוכנות הנפשית... לא טופל גם אופן ההתייחסות של השוטרים אל אזרחים המשתתפים בהפרות סדר בכלל ואל אזרחים בני מיעוטים בפרט, במקרים מסוימים גם כתוצאה מדעות קדומות הרווחות בחלקים בחברה הישראלית... נושא זה טופל באופן יסודי רק אחרי האירועים, במסגרת ’תורת לחימה’ (תו"ל) שהוכנה לאחר אירועי אוקטובר". סעיף 1.4.2 במסמך יוחד להתנהגות השוטרים ולתחושות העלולות להתעורר בהם עקב הפרות סדר שעליהם להתמודד עימן. הוזכרו השפעות צפויות: "התעוררות ברמה הרגשית וכתוצאה מכך ירידה ברמת האיפוק", "ירידת הריסון עלולה לאפשר פעולות שלרוב הן מודחקות", "התייחסות למפגינים כ’הם’ והשוטרים ’אנחנו’, תחושה שמסירה את האנושיות של האנשים בהמון לכדי ’גוש’ אחד שמטרתו הרס", "תחושת סלידה מהמתפרעים" וכדומה. לא קשה לדמיין שוטר קורא בבוקר את "ידיעות אחרונות" או את "מעריב". הוא קורא על מצב מלחמה, על הסכנה שבחסימת הצירים. ומעל לכל, כשהוא יוצא לעימות עם המפגינים, את מי הוא מצפה לפגוש? אזרח מפגין או אויב? קשה להשתחרר מן המחשבה שלפנייה של העיתונות לרגש הפחד הלאומי, להיתפסות להיסטריה עד כדי תיאור המצב כמלחמה, לחלוקה הברורה ל"הם" ו"אנחנו" והתייחסות "אליהם" כאיום, כ"גוש שחוסם צירים", היה חלק של ממש בהלוך הרוח המתלהם של הציבור ובכלל זה של השוטרים.
על הרקע הזה, לא פלא שבסיקור העיתונות את ממצאי ועדת אור הוצנע המימד הרגשי של תפיסת הערבים כאיום, ובמקרים אחדים אף הוצדק בדיעבד. וכך כתב סבר פלוצקר במאמר המערכת של "ידיעות אחרונות" עם פרסום דו"ח ועדת אור (2.9.03): "זה היה עימות לאומי מובהק. כך תפסו אותו הצעירים הערבים שיצאו להפיל את השלטון היהודי השנוא, וכך תפסו אותו השוטרים הישראלים שבאו לא להשתיק מהומה עדתית, אלא לנצח את האויב הערבי... אירועי אוקטובר 2000 נראו והובנו כחלק בלתי נפרד מהתפרצות אינתיפדת אלאקצא. הם נתנו ביטוי אלים להתעוררות הלאומית והאיסלאמית של הציבור הפלסטיני החי במדינת ישראל היהודית. זהו הרקע האמיתי להריגת תריסר הערבים על-ידי השוטרים. ועדת אור מנסה לטאטא את האמת הזאת מתחת לשטיח במלים...".
מלחמות היהודים
"הזעם התפרץ", היתה כותרת השער ב"מעריב היום" (10.10.00). "’אם הערבים לא נותנים לחיות פה, גם אנחנו לא ניתן להם שקט’, כך זעקו המוני היהודים המתפרעים בטבריה ובני-ברק בעת שיצאו לחסום כבישים ולהכות בעוברי אורח ערבים. רק זה היה חסר למשטרת ישראל: מהומות יהודים". מה שתופס את הכותרת הוא התפרצות הזעם. נו, בוודאי, כמה אפשר היה להתאפק כשהערבים מתנהגים כפי שהם מתנהגים, והקורבן הוא משטרת ישראל. הכותרת נראית כתמצית המסר של המתפרעים היהודים: "נחזיר לערבים באותו נשק: כוח תחת כוח, אש תחת אש". מהומות היהודים הן תגובה (צודקת?) למהומות הערבים. "זה היה רק עניין של זמן עד שגם בצד היהודי יתחילו מהומות: מאות צעירים נזעמים שמעו על חטיפת החיילים בלבנון, יצאו לרחובות טבריה ופרדס-כץ, חסמו צירים, הבעירו צמיגים וערימות אשפה וזעקו ’מוות לערבים’. לא ברור אם תגובת היהודים צודקת, אולם היא ללא ספק נתפסת כטבעית, כמהלך ההגיוני של העניינים. ’זו הדרך היחידה להראות להם מי אנחנו’, הבהיר אמר (צירוף שני הפעלים מופיע במקור, אולי עדות להתלבטות המערכת אם יש בדברים משום הבהרה י.ק.) אחד ממשליכי הצמיגים (היהודים י.ק.)". אופן ההצגה של מניעי הפורעים היהודים חוצה כמעט את הגבול שבין תיאור להצדקה. ועדת אור מזכירה חודשים של מתיחות על רקע פעילותם של אנשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית לשיקום מסגדים בעיר. דבר מזה לא נכנס לרקע הסיקור העיתונאי. מה שנכנס הם המניעים שאיתם כולנו אמורים להזדהות. כמו במקומות אחרים, האלימות שהפעילו יהודים כלפי ערבים מוצנעת לטובת תיאורי התפרעות תמימים יותר, מובנים יותר. כך הכותרות בעיתון דיברו על "ושוב ברחובות הארץ: קריאות מוות לערבים", ורק למטה בקטן, "שני ערבים נורו למוות בעימות אלים במהלך הפגנת יהודים בנצרת". בעוד שהתפרעויות הערבים זכו לכותרת-הגג "על סף מלחמה?", כשהחלו מהומות היהודים היתה כותרת הנושא "הפגנות ברחבי הארץ" ("מעריב", 8.10.00).
"במשטרה לא העריכו תחילה את עוצמת הזעם", נאמר עוד ב"מעריב היום", "ושלחו למקום רק שבעה שוטרים, שנמנעו ככל האפשר מלהתעמת עם המפגינים... כשהחלו המפגינים להשליך ולפזר עגלות אשפה על ציר ז’בוטינסקי, ביצע אחד השוטרים טעות וניסה לעצור מפגין". הביקורת היחידה שמושמעת כנגד המשטרה היא על הניסיון לעצור מתפרע יהודי. ומהי שגיאתה של המשטרה? שלא העריכה את מידת הזעם, שלא גילתה די הבנה למצבם הנפשי של המתפרעים. "מיד הוקף השוטר בעשרות צעירים שהיכו אותו ומנעו ממנו לבצע את המעצר". כלומר, העובדה שהשוטר נתקל בהתנגדות היא סימן שהפעיל יותר מדי כוח, התערב יותר מדי. כמה שונה התייחסות זו מן היחס לחסימת הצמתים בידי הערבים רק שבוע ימים קודם. המעניין הוא מה שמוצנע: יידוי אבנים על מכוניות נוסעות ואנשים ונסיונות רבים לפגוע בגופם של ערבים. אם את המאורעות במגזר הערבי איפיין טון נסחף ומתלהם, מלא אימה, הרי שלמאורעות במגזר היהודי מתגלה יחס מבין, סלחני כמעט, ובעיקר מעמעם את היקפי התופעה ומאפייניה החמורים. לדוגמה, בכתבה מדובר על מאות מתגודדים, לעומת אלפים שציין דו"ח הוועדה. בסיקור העיתונאי אין זכר למכות שקיבלו השוטרים באירועים שונים, בין השאר כשניסו להגן על ערבי שהותקף. עוד שני נסיונות לפגיעה בערבים לא מדווחים כלל.
ועדת אור גילתה עובדה מעניינת: "בהתפרעויות במגזר היהודי, חרף ספיגת אבנים, מכות, השפלות ואף בקבוק תבערה אחד שהושלך בטבריה, מאוחדים השוטרים בדעה כי הם עצמם לא היוו מטרה למתפרעים". דומה שגם העיתונות המסקרת היתה שותפה לתחושה שיהודים, גם כשהם המון אלים ומוסת, אינם מהווים סכנה, לפחות לא ליהודים אחרים. בהקשר זה ראויים לציטוט דבריו של תת-ניצב דוד צור, גם הם מתוך דו"ח ועדת אור: "...שוטר היוצא לאירוע מול מתפרעים ערבים חושב שהערבי מתייחס לשוטר כאל אויב". בוועדת אור סברו ש"בהתחשב באופיים של חלק מן האירועים כפי שתוארו לעיל, ואשר בהם היה ניסיון לפגוע בשוטרים, חשש כזה יכול להשפיע באופן ממשי על דפוס התגובה של השוטר ועלול להיות גורם לתגובה חמורה יותר של שוטרים באירועים של הפרות סדר במגזר הערבי".
כשהתפרסם דו"ח ועדת אור סיקרה העיתונות בהרחבה את המסקנות האישיות, את הכישלון בהערכות המשטרה, את המסרים המסלימים של מנהיגי המגזר הערבי ועוד. היא הזכירה גם את קיפוח האוכלוסייה הערבית, אך הצניעה מאוד את הביקורת על התפיסה הדיפרנציאלית של ערבים ויהודים, ביקורת שהיא אולי עיקרו של הדו"ח מבחינת השלכותיו על החברה הישראלית. ועדת אור חקרה את חקירותיה והסיקה מסקנותיה. שינוי אמיתי ביחס למגזר הערבי יחייב דין וחשבון גם של העיתונות.
גיליון 48, ינואר 2004