הכותרות
יום החדשות של אתמול מניב כותרות ראשיות אקלקטיות בעיתוני היום. ב"הארץ" מבליטים הצעת חוק שפרשניו יוכלו סוף-סוף להגיד עליה בצדק שהיא סמי-פשיסטית. ב"ישראל היום" הולכים על הראש של פקיד לא בכיר שחטא, לפי הטענה, בניגוד עניינים. ככה זה כשאתה עיתון מסורס, שחייב לזייף אורגזמה פעמיים בשנה. ב"מעריב" קלמן ליבסקינד משרת את חברות הגז ו/או יריביו הפוליטיים של יו"ר העבודה אבי גבאי, באמצעות כותרת מניפולטיבית. ב"ידיעות אחרונות" אין כותרת ראשית. היה חם אתמול.
"השרים צפויים לאשר חוק שיאסור לתעד פעילות צבאית בגדה", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "מי שיפיץ תיעוד כדי לפגוע 'ברוח החיילים' יישלח לחמש שנות מאסר", מנוסחת באגרסיביות כותרת המשנה. "ועדת השרים לחקיקה צפויה לאשר ביום ראשון הקרוב הצעת חוק שתאסור לצלם ולהפיץ תיעוד של עימותים בין חיילי צה"ל לפלסטינים 'בכוונה לערער את רוח חיילי ישראל ותושביה'. החוק, שיזם חבר הכנסת רוברט אילטוב (ישראל-ביתנו), זוכה לתמיכת שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת כולנו", נכתב בפתח הידיעה של יהונתן ליס.
"משרד הבריאות בודק: האם המפקח הבכיר פעל בניגוד עניינים?", נכתב בכותרת הגג לראשית של "ישראל היום". "החשד: שחיתות וטיוח בפיקוח על בתי-החולים", נכתב בכותרת הראשית עצמה. "תלונות חמורות נגד המהנדס הראשי של ביה"ח וולפסון: 'עבד בצוות הבקרה של משרד הבריאות על בתי החולים וחדרי הניתוח בארץ – ובמקביל ייעץ למרפאות ולחברות פרטיות'. משרד הבריאות: 'הנושא בבדיקה'. המהנדס מכחיש". את הידיעה, המעניינת וראויה בפני עצמה, מביא רן רזניק.
"גבאי רצה לקבל ג'וב בחברות הגז", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "לפני שהצטרף לפוליטיקה ניהל אבי גבאי מגעים למינויו לתפקיד מנהל חברות הגז. בתום מו"מ ממושך, שעסק לדבריו גם בתנאי שכרו, המהלך לא הבשיל. הבעיה: יו"ר העבודה, שכיהן כשר להגנת הסביבה, בחר שלא לספר על כך לאיש – ועמד בראש המתנגדים למתווה הגז", נכתב בכותרת המשנה.
קראתי את הידיעה של ליבסקינד, ולא הצלחתי להבין מה פעל רע גבאי. אם אחרי שנכנס למערכת הפוליטית נחשף לגילויי שחיתות בחברה שלפני כן היה איתה במשא-ומתן על תפקיד, הוא צריך לשתוק? ואיזו משמעות יש לכך שבעבר התנהל משא-ומתן כזה? איזו זיקה הדבר יוצר בין הפוליטיקאי לחברה, שפוסל אותו מלמתוח עליה ביקורת? ונוסף לכל, גבאי טוען שהוא עצמו סיפר בשני ראיונות עיתונאיים על ההצעה של תשובה, טענה שליבסקינד לא מכחיש. אירוני שאייטם עלוב כזה מתפרסם דווקא בשבוע שבו יו"ר העבודה מתגלה כאחרון העסקנים שפועל בשיטות מכוערות, בקמפיין השחרה אנונימי נגד יריב פוליטי, ועוד אחרי שהכחיש זאת בעליבות. כנראה שליבסקינד וגבאי קרובים זה לזה יותר משכל אחד מהם היה מדמיין.
ב"ידיעות אחרונות" אין, כאמור, כותרת ראשית. שתי הכותרות המרכזיות הן "רומן רוסי" (מונדיאל) ו"תחת עינו" (יומן מסע בצפון-קוריאה").
בעד ונגד
"אין עוד טעם לנסות להעיר את מצפונם של הישראלים", כותבת קרולינה לנדסמן במדור הדעות הפותח את גיליון "הארץ", "החבר'ה בטריפ. אחרי 9 או 20 שנים (מי סופר?) שבהן מזריקים להם נתניהו לווריד, הם החליטו לערבב והתחילו להסניף גם טראמפ. זה קוקטייל היסטורי עם אפקט מאניה משיחיסטית, שאין לדעת כמה זמן ייקח, אם בכלל, להתפכח ממנו".
"הפרשנים שונאי דונלד טראמפ לא התבלבלו אפילו לרגע", כותב מעליה באותו עמוד נחמיה שטרסלר, "הם לא ייתנו למציאות החדשה להשפיע על עמדתם. מבחינתם, טראמפ הוא התגלמות הרוע, וארצות-הברית היא מעצמת זדון קפיטליסטית, ולכן כל מה שהוא עושה הוא רע ונורא. הם הסבירו בלי למצמץ שהסכם המסגרת בין ארה"ב לצפון-קוריאה איננו אלא פיסת נייר חסרת ערך, ולא יקוים לעולם".
Finally discovered why @nytopinion has so many bad takes. pic.twitter.com/IFIW8M1pkY
— The Break with Michelle Wolf (@thebreaknetflix) June 11, 2018
שאלה של צביעות
כשעיתונאי מביע עמדה ערכית ראויה, אך כזו המנוגדת להתנהלות בכלי התקשורת שבה היא מתפרסמת, עולה השאלה – האם מדובר בצביעות ראויה לגנאי, של עיתונאי גמל שלא מבחין בדבשתו המדולדלת, או דווקא באומץ עיתונאי ראוי לשבח של מי שמעז למתוח ביקורת מרומזת על מקום העבודה שלו? ומצד שלישי, אם אותו עיתונאי לא מזכיר את עוולות מקור פרנסתו בהקשר הרלבנטי, האם הוא אינו למעשה עוזר לכלי התקשורת להמשיך בהתנהלות הקלוקלת, בכך שקברניטיו יוכלו כעת לשלוף את הטקסט של אותו עיתונאי כל אימת שתוטח בהם ביקורת?
אפשר לחשוב על עוד צדדים לכאן ולכאן, אבל נדמה לי שנקודה מכרעת היא זו של מעמדו של העיתונאי באותו כלי תקשורת. מעיתונאי שיש לו השפעה ניכרת על קו העריכה של כלי התקשורת שבו הוא מועסק קשה לקבל הטפות מוסר בנושאים שאותו כלי תקשורת חוטא בהם. וכך אנחנו מגיעים לטורו של רענן שקד, בעל טור ועורך בכיר ב"ידיעות אחרונות", הכותב הבוקר במדורו הקבוע במוסף "7 ימים" נגד התקבלותו של אייל גולן בחזרה לחיקה של החברה הישראלית (או יותר נכון – מוסדות התרבות שלה, מאחר שהחברה הישראלית לא ממש הקיאה אותו מתוכה).
שקד מתייחס באופן ספציפי להעלאת מחזמר משיריו של גולן בתיאטרון הקאמרי ולכוכבותו בחברת הטלוויזיה קשת, ומזכיר את יחסו הבזוי של זמר הפופ המזרחי לנשים – החל מהתייחסות מפורסמת לאשתו לשעבר כאל נתח בשר וכלה בפרשת הקטינות שממנה הצליח לצאת ללא כתב אישום. אדם כזה, קובע שקד, צריך להיות מסומן – בעיקר בעידן מחאת ה-MeToo. אלא ש"הוא בעיקר שווה מספיק הכנסות עתידיות לאמרגניו, לשידורי קשת ולתיאטרון הקאמרי מכדי שיתעקשו להמשיך להעמיד אותו בפינה".
שקד ממשיך: "וכאן כבר מדובר בדו-פרצופיות; נאמנים למאבק הנשים? בוודאי. לחשבון הבנק? אפילו יותר". אבל רגע, מי איפשר לגולן לחזור לבימה הציבורית? הרי זה לא שגולן הפסיק להופיע – הוא היה מוקצה לרגע בתקשורת המרכזית, אחרי שמעלליו המיניים נשקו לפלילים בעבירה קשה יותר בציבוריות הישראלית מחוסר פטריוטיות: ניצול מיני של קטינות. ומי שבר את החרם? מי המוסד התקשורתי, מעצב דעת הקהל, שהיה לו את הכוח להוציא את גולן מהבור שקפץ אליו בעידן ה-MeToo? "ידיעות אחרונות" כמובן. אגב, אותו "ידיעות אחרונות" שהיה מהמקדמים הראשיים של אותו קמפיין נגד הטרדות מיניות בתקשורת המרכזית. אבל אמר מי שאמר, "נאמנים למאבק הנשים? בוודאי. לחשבון הבנק? אפילו יותר".
"האיש אפילו הביע גועל ממשי – בראיון לעיתון זה – מ'הקטע שהבחורות היו אצלי בדירה עם אבא שלי'. קטע באמת דוחה; מעניין מי נתן לזה לקרות", כותב שקד. באמת מעניין.
מונדיאל
"טקס הפתיחה היה צבעוני, יפה ולא מייגע", קובעת כותרת הדיווח של שליח "ידיעות אחרונות" לאליפות העולם בכדורגל ברוסיה. "טקס ססגוני עם מאות רקדנים, נאום של פוטין וגם תקלה ברמקולים בעת ההופעה של רובי ויליאמס", נכתב בזו ב"ישראל היום". חמוצים.
בין עורכי-דין לבני אדם
"כמה הערות בלתי נמנעות בעקבות קריאת הראיון של שלומית לן עם עו"ד אבי פילוסוף במוסף 'G' של 'גלובס'", כותב עו"ד אלעד מן (יו"ר עמותת "העין השביעית" ופרשן משפטי כאן באתר) בחשבון הטוויטר שלו, "פילוסוף, עו"ד ותיק שמונה כדירקטור ב'ידיעות אחרונות', על מניות 'ידיעות אחרונות' המוחזקות בכינוס נכסים על-ידי בנק הפועלים, כנראה שכח שהעיקרון המוביל בדיני החברות הוא טובת החברה (בהמשך הוא נזכר). אחרת קשה להבין איך הוא מצליח להנפיק אמירות מהסוג שמתעלם כמעט לחלוטין מחובות אמון וזהירות של דירקטורים ומעדיף באופן מובהק את טובת הבעלים.
"יותר מזה – הנחת המוצא של פילוסוף היא שיש סיבות ברורות אחרות לרכישת עיתון מעבר להיותו עסק שיכול להשיא רווחים בזכות עצמו. 'אנשים עשירים משקיעים בקבוצות כדורגל ושם אי-אפשר להרוויח גרוש', הוא אומר כמי שהיה גם יו"ר מחלקת הכדורגל של בני-יהודה במשך עשור. הוא מזכיר את רכישת 'מעריב' על-ידי אי.די.בי של נוחי דנקנר במשפט המופלא הבא: 'אני ראיתי אחד מסכן שקנה את 'מעריב' וגם זה לא היה כדי להרוויח סכום אדיר'.
"לתאר כך את שיקולי הרכישה של 'מעריב' על-ידי דנקנר ואי.די.בי, במיוחד נוכח הראיון שמתפרסם השבוע ב'מוסף כלכליסט' עם עו"ד רונן עדיני ופסק הדין של השופט גרוסקופף בתביעה הנגזרת שעסקה בפרשה הזאת, לא מותיר אפשרות מלבד להצמיד לפילוסוף את התיאור 'מינימליסט אסתטי'.
"דנקנר הוביל את רכישת 'מעריב' משיקולים שבינם לבין טובת העיתון או העיתונות לא היה דבר וחצי דבר, רק כדי לנצל את הצעצוע הזה לצרכים אישיים ועסקיים של חברות אחרות בקבוצת אי.די.בי. אם פילוסוף בונה את זהות הרוכש הבא של מניות 'ידיעות' על המודל הזה, מה זה אומר על תפיסתו את העיתונות?
"עוד דבר מדהים לשמוע מדירקטור, שהוא מתראיין על מצבה של חברה שהתמנה לדירקטוריון שלה לפני שהוא שולט בעובדות ובחומרים הרלבנטיים. פילוסוף מתכוון ללמוד ולהתעמק, אבל מודה שדברים רבים לא ידועים לו. אולי היה כדאי לדחות את הראיון אם כך? קביעה מעניינת שהוא מנפק היא בקשר ל'תיק 2000'. '[...] מה היה פה אינני יודע. יש חקירה של המשטרה והמלצה שלה (להעמיד לדין). אם יהיה בית-משפט נדע מה היה. אם לא יהיה בית-משפט – סימן שלא היה דבר'. באמת? לא היה דבר? הרף הרלבנטי היחיד הוא רף הפליליות? האם המשפט האזרחי או הציבורי נמחקו מהעולם?
"אולי כדאי שכחלק מהליך הלמידה וההתעמקות יקרא פילוסוף את הפרסומים של מה שפורסם מתמלילי השיחות בין מוזס לראש הממשלה (אגב, גם ב'ידיעות') וייתן את דעתו האם שיחות כאלה משרתות את טובת החברה ואמון הקוראים והציבור במוצר שלה, או שיו"ר הדירקטוריון (מוזס) גרם כאן נזק משמעותי לחברה. נקודה למחשבה. וגם במישור של אתיקה עיתונאית וסטנדרטים בסיסיים של עשייה תקשורתית – האם זה מה שמצופה מבעלים של עיתון? לסגור דילים מסחריים עם פוליטיקאי בכיר תמורת שינוי המוצר והתאמתו לצורכי אותו אדם?
"עוד דבר מדהים שניתן לשמוע מפילוסוף בראיון הזה הוא המשפט הבא, שמתאר את שתי ישיבות הדירקטוריון שבהן נכח בינתיים: 'אלה היו ישיבות על דברים קטנים. אני גם חושב שאחד היתרונות שנותרו לחברה פרטית זה לשמור שהעסק יתנהל בבית'. 'אם גייסת כסף אז מגיע לכל בעל מניה או אג"ח לדעת מה קורה בעסק. אבל אם החלטת להסתמך על הון עצמי או על הלוואות אחרות – אז שמי שנתן את ההלוואות ידאג, אבל לא העיתונות'.
"זה משפט מדהים שלפיו אין משמעות ציבורית לעובדה שכלי תקשורת חשוף באשראי לגופים פיננסיים גדולים עם אינטרס מובהק במוצר שלו – הדיווח העיתונאי, שממשיך ומציע שהעיתונות לא צריכה להתעסק בדברים האלה, אלא רק המלווים עצמם. אם זאת התפיסה של פילוסוף על תפקידו של כלי תקשורת, יכול להיות שגם הוא לא מתאים לכהן בדירקטוריון של כלי תקשורת כזה.
"לא סיימנו – הגענו לקטע שבו פילוסוף נזכר בכל זאת שטובת החברה היא העיקרון המוביל. 'החוק מחייב אותי להסתכל על טובת החברה וזה מה שאעשה. אני גם לא בגיל שאכנס עכשיו להסתבכויות. זה לא הסטייל שלי'. 'לפעמים טובת החברה היא גם טובת בעלי המניות וזה בסדר גמור. אבל אם יש התנגשות [...] הדירקטוריון צריך להצביע לפי מה שטוב לחברה, ואם יש לדירקטור ספק בעניין הזה, שישאל. אני לא אשב בדירקטוריון כעורך-דין אלא כאדם, ואם אצטרך ייעוץ משפטי אחפש אותו [...]'.
"אז מעבר לעובדה שפילוסוף מאשר את הסברה שיש הבדל בין עורכי-דין לבני אדם, חשוב שהוא נזכר באיחור בעיקרון הנכון של טובת החברה. השאלה היא איך הוא יישם בפועל את התובנה הזאת לנוכח מה שהספיק לומר קודם לכן. כששלומית לן, המראיינת, מזכירה לפילוסוף שפישמן די נתקע עם המניות של 'ידיעות', בלי דיבידנדים ובלי השפעה ובלי יכולת למכור, עונה לה פילוסוף: 'אני לא יודע אם אין דיבידנדים. עוד לא ישבתי בישיבה שבה אמרו אם יש או אין דיבידנדים'.
"מוזר מאוד שאחרי שתי ישיבות דירקטור שמונה מטעם נושה מרכזי עונה כך. האם לא קיבל לעיונו דו"חות כספיים? האם זאת לא אחת השאלות הראשונות והבסיסיות ביותר שצריך לשאול כשמתמנים לתפקיד דירקטור? או שממתינים לישיבה שבה העניין יידון או לא יידון כבדרך אגב? והבנק? לא צייד את פילוסוף בידע שלו לגבי מצבו הפיננסי של העיתון שהוא מחזיק במניותיו, ואולי גם נושה שלו?
"נשמע בסיכומו של דבר שלא דחוף לפילוסוף להשתלט על הנתונים והסוגיות החשובות, ושבינתיים מספיק להשתתף בישיבות שעסקו ב'דברים קטנים' כהגדרתו. זאת גישה שמאפיינת לא מעט דירקטורים ודירקטוריונים, ואולי היא אחת מהרעות החולות של תחום הממשל התאגידי בישראל ובעולם.
"אבל את ההצצה האמיתית לתפיסת העיתונות של פילוסוף אפשר לקבל בחלק שנועל את הטיפול בנושאי 'ידיעות' בראיון. פילוסוף מספר על הקשר שלו עם נוני מוזס. 'היינו בקשר הדוק מאוד אחרי הרצח של יצחק רבין. הוא עשה בשביל המשפחה דברים שאני ביקשתי ממנו ועלו לו המון כסף (פילוסוף היה נשוי לדליה רבין). למשל, ביקשתי ממנו שידפיס את הסטיקר 'שלום חבר' ויכניס אותו לכל עיתון. כשהוא הראה לי את העלות של הסיפור הזה. הוא עשה את זה שנתיים, ובשנה השלישית כבר לא ביקשתי. בשנים האחרונות לא נתקלתי בו'.
"כלומר פילוסוף מסתכל בהבנה והערכה על סיטואציה שבה מו"ל מדפיס על חשבונו (או חשבון עיתונו) תכנים המופצים עם (או בתוך) העיתון שלו, לבקשת מישהו חיצוני בעל נגיעה לאותם תכנים. האם שאל את עצמו מה האינטרס או המוטיבציה של מוזס לפעול כך? נקווה שלפחות בדירקטוריון ישאל, כשעניין כזה יעלה...".
ענייני תקשורת
מי-טו. "מוזס וכבל נחקרו ב'תיק 2000'", נכתב בכותרת קטנטנה בתחתית שער "ידיעות אחרונות". באף עיתון אחר לא מזכירים בשער את חקירתו במשטרה של המו"ל והעורך האחראי של "ידיעות אחרונות".
ערוץ 20. "את החדשות שלי אני מעדיף לצרוך דרך ערוץ 20. בלי צחוק. זו האינדיקציה הטובה ביותר להבנת הלך הרוח הנוכחי בקרב מה שמכוּנה העם", כותב ניב הדס במדור הטלוויזיה הקבוע שלו בפתח מוסף "גלריה" של "הארץ", "צלילה חופשית לתוך תת-מודע קוטלקטיבי. בעידן שבו לעובדות חשיבות משנית בלבד, המשמעות של צפייה בחדשות 20 נשארת זהה לזו שמתקבלת גם בשאר המהדורות הממורכזות, רק ללא שפה ממלכתית מכובסת, התפתלויות לשוניות או כסות של אובייקטיביות מעושה. מגויסת ללא אשליות מיותרות.
"[...] אבל בוחן המציאות החיוני אינו הסיבה שבגינה אני צופה בחדשות ערוץ 20. זהו האור שקורן מפני מגישיו, פרשניו ואורחיו שממגנט אותי למסך. אור שיותר מכל מזכיר – כמה אירוני, ויסלח לי חבר-הכנסת הסקרן בצלאל סמוטריץ' – את המראות המשמחים שבהם חזינו רק בשבוע שעבר במצעד הגאווה בתל-אביב, כשמאות אלפים צעדו בשם שוויון זכויות שעדיין לא קיים במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית (ושממשלתה מתגאה בנאורות לעומת שכנותיה הפרימיטיביות).
"בשני המקרים – גם אצל הרוקדים והרוקדות המכוסים נצנצים על המשאיות וגם בקרב חובשי הכיפות הסרוגות – מדובר בחגיגת השחרור מכבלים מגבילים של החברה המיינסטרימית הסובבת, שלאורך עשרות שנים דיכאה יצרים בשם הנורמטיביות וההתיישרות לפי הסטנדרט הציוני, ולא נתנה להם ביטוי ממוסד (עם ההבדל הזערורי שהלהט"בים מדוכאים על-ידי כולם, לרבות נציגיהם בכנסת, ואילו המתנחלים מסובסדים על-ידי משלמי המסים).
"במשך שנים נאלצו עיתונאי הימין להרכין את ראשם, לטמון עמוק ולקבור את האג'נדה המפעפעת בהם ולהשתיק את קולם (או לקחת חלק בפרינג' של ערוץ 7). אראל סג"ל, למשל, פרץ בכלל דרך תקשורת הספורט, שם יכול היה לתעל את ימניותו לאהדת קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים, ומשנתו הפוליטית-מדינית הברורה הוצנעה במשך שנים ארוכות. גם עמדותיו של אמיר איבגי, פרשן הלעומתיות הנערץ של הערוץ, נותרו מעורפלות כל עוד עבד בערוץ הראשון טרום ימי התאגיד. ואפילו ריקלין בהופעותיו המוקדמות לא היה הנץ המשחר לטרף והאורקל שהוא משמש כיום למחנה שלו והפגין מידת מה של איפוק.
"והנה, בחמש השנים האחרונות עיתונאי הימין הפסיקו להתבייש בזהות והתחילו להתגאות. הם פסעו מחוץ לארון שבו היו כלואים בצעדים מדודים, בוחנים בכל פעם גבול חדש ואת יחס החברה לעמדתם ולמי שהם, מגלים שהיקום נותר על כנו וממשיכים הלאה. ועם כל צעד, שבניגוד לחששות המוקדמים התקבל בחיבוק קהילתי אמיץ מצד ההמונים, גבר האומץ, התגבשה הזהות, התחזקה הגאווה והוחצן הסגנון. התברר שזו סחורה שיש לה הרבה יותר ביקוש מהמשוער, גם כשהיא מתהלכת בשוליים".
אופק חדש. במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר שתורגם במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", מיזם של מרכז אעלאם ומכון ון-ליר. זה המאמר השני ב"הארץ" של המיזם, שקודם מצא לעצמו אכסניה דווקא במדור הדעות של "ידיעות אחרונות".
מלה משלמה ארצי. דונלד טראמפ וקים ג'ונג-און הם "הגיבורים של הקרקס האבסורדי של חיינו". שבת שלום.