באחד ממוצאי-השבת שבילה במדור הספורט של "מעריב", החליט העורך דאז, ישראל רוזנבלט, שאין לו ברירה אלא לנזוף באחד הכתבים, כי "הגיעו מים עד נפש". עם תום משחקי השבת החלו לזרום אל רוזנבלט דיווחי הכתבים. על דיווח אחד התקשה רוזנבלט להבליג: משחק שהסתיים בניצחון מוחץ של המארחת, 0:5. חלוצי הקבוצה האורחת, דיווח הכתב, כלל לא הגיעו לאזור השער ולא איימו על שוער היריבה. רוזנבלט לא הבין כיצד משתלב התיאור עם הציון 7, הנחשב גבוה במיוחד, שהעניק הכתב לשוער. "לא התאפקתי", משחזר רוזנבלט, "התקשרתי לכתב ושאלתי אותו: 'אולי תסביר לי על סמך מה נתת לשוער ציון כזה, כשבמקביל כתבת שלא היתה לו עבודה?'. אני זוכר עד היום את תשובתו, כיוון שהיא כל-כך הדהימה אותי. 'שמע', הוא אמר, 'בדרך-כלל ביום ראשון אני רואה אותו כשאני מגיע למועדון. אני חייב שהוא יחייך אלי'. הסיפור הזה מתמצת, בצורה צינית, את כל הבעיה".

איור: גיא מורד

ה"בעיה" שעליה מדבר רוזנבלט נוגעת בעצבים החשופים של עיתונות הספורט בארץ: הציונים שמחלקים כתבי הכדורגל לשחקנים. מדובר בדוגמה מובהקת לתופעה עיתונאית הקיימת ומשגשגת בזכות הרייטינג שלה, אף שכמעט כל הגורמים המעורבים בה מסכימים שהיא בלתי רצינית ומייצרת סדרתית של עבירות אתיות, ואף מודים שהיו שמחים לוותר עליה אלמלא היה עליהם להתמודד עם המתחרים ולענות על דרישות הקוראים לחומר קליל וססגוני. לאחרונה היא זכתה לחיזוק משמעותי מכיוון "הארץ", שתקופה ארוכה ויתר על חלוקת הציונים, אך כעת נכנע אף הוא לכללי המשחק. עורך הספורט של "הארץ", רמי רוטהולץ, אינו מסתיר את הבוז שהוא רוחש לתופעה. "ציונים זה פולקלור", הוא אומר. "זה לא רציני ולא מדעי ולא מדויק. זה קאדר אחר של עיתונות. אין כתב שיכול לתת ציונים הוגנים ל-22 שחקנים".

אתה בעצם מודה שאתה חוטא בפרסום לא רציני.
אני לא מאושר מהדבר הזה. ויתרנו על הציונים לתקופה, אבל החזרנו אותם לבקשת קוראינו.

בישראל החלה חלוקת הציונים בשנות השישים המוקדמות, בשבועון "חדשות הספורט". "לנו זה נראה גימיק", מספר העיתונאי הוותיק משה לרר, ממקימי השבועון, "אלא שמכאן ואילך העניין התפתח לתעשייה מפלצתית, מעבר לכל פרופורציה. עד היום, כשאני קורא בין השורות, אני רואה כתב שנוטה חסד לשחקן זה או אחר. אני גם לא מבין איך עיתונאי אחד יכול לשבת בשורה 30 ולחלק ציונים ל-22 שחקנים, או ליותר מזה אם יש חילופים. אינני מכיר הרבה גאונים כאלה".

איך אתה עשית את זה?
אומר את האמת, ואולי על חטאי אני מודה היום: שחקן שלא עשה טעות קיבל 5-6. נתן מסירה או שתיים שהובילה לשער, העליתי ציון.

והיו גם דרכים אחרות להערכה. "אם היה צריך לצ'פר מישהו", מודה לרר, "היינו מצ'פרים. כשענה לנו על שאלה, אולי נתנו לו איזה ציון. אבל היום זה נהיה מפלצתי".

משיחות עם כתבים ואנשי כדורגל עולה כי התופעה אכן הסלימה עם הזמן. מספרים על כתב אחד שאיים על מאמן קבוצת נוער, קרוב משפחה של כדורגלן בקבוצת הבוגרים, שאם לא ישתף את אחד הילדים במשחקים, הוא ידאג לתת לקרובו ציונים נמוכים. בקבוצה אחרת יודעים כולם ש"אסור לעצבן את הכתב", פן יתנקם במי שלא ישתף עימו פעולה.

"הציונים נותנים כוח לכתבים", אומר רוזנבלט. "זה כמו מורה בבית-ספר שנותן ציון לתלמידיו. כתבים מסתובבים עם חזה מנופח; הרי הם נותנים ציונים לכוכבים הכי גדולים".

הבעייתיות נעוצה בעובדה שהכתב האחראי על הסיקור השוטף של הקבוצה הוא גם האחראי על מתן הציונים. מאזן האימה הדדי: הכדורגלן יפסיק לדבר עם הכתב אם יקבל ממנו ציונים נמוכים; הכתב יחלק ציונים נמוכים לשחקנים שיסרבו לדבר איתו.

באירופה עוקפים את ניגוד העניינים הזה על-ידי הפקדת הציונים בידי כתב אחר. "יש עיתונים שזנחו כליל את השיטה", אומר מסימו פראנקי, עורך בכיר ב"טוטו ספורט" האיטלקי. "אצלנו הציון שמתפרסם הוא שקלול של מה שנתנו שני עיתונאים. לעתים קרובות הכתב שמסקר את הקבוצה אינו שותף לכך".

בישראל, אומרים עורכים של מדורי ספורט, מונעות בעיות תקציב וכוח-אדם את האפשרות למותרות כאלו. "אין לנו תקציב או סיבה לפזר במגרשים צוות של כתבים", אומר אביב הברון, עורך הספורט של "מעריב". מ"הארץ" נמסר כי הפרדה כזו נשקלת. אחד הרעיונות הנדונים הוא למנות אדם שיעסוק בלעדית בחלוקת ציונים, ייתכן שחקן עבר בעל שם.

"הכל מתחיל מזה שהעורכים דורשים יותר ויותר להביא 'סיפורים מחדרי ההלבשה'", מספר כתב באחד העיתונים הגדולים. "מישהו שירק על מישהו, קללות, מכות. בשביל זה צריך מדליפים. לרוב אלה שניים-שלושה שחקנים בקבוצה, שיודעים שאני שומר עליהם".

כלומר?
אני מקפיץ להם את הציון, וכדי שזה לא יבלוט לעין - לא יותר מדי. אם הם שווים חמש, אני נותן שש.

כתב אחר מסביר ש"המדליפים שלי אף פעם, לא חשוב איך ישחקו, לא יקבלו ארבע". חלק מהכתבים אף טורחים לבקש מהכתב שמסקר את קבוצתם ביציאתה למשחק חוץ "לדאוג" לשחקנים שלהם, ומסכמים על עזרה הדדית.

"בשנות השישים, כשהציונים התחילו, נתנו אותם פרשנים, אנשים עם אוטוריטה", אומר רון עמיקם מ"מעריב". "לא היתה יכולה להיות מסחרה כיוון שאלה שסיקרו את הקבוצה באופן שוטף לא היו אלה שנתנו ציונים. כיוון שהיום הכתבים הביתיים, וגם עיתונאים מדרג שלישי, מחלקים ציונים, התחיל ה'שמור לי ואשמור לך'. ככל שהתחרות בין העיתונים גדלה, יש משקל גדול יותר למתרחש בחדרי חדרים, ואלה שמדווחים על המשחקים נדרשים לשלם בעבור הסיפורים. שחקנים אומרים לעיתונאים: 'לא ייתכן שיצחקו עלי בגלל הציון שנתת לי, ואני אתן לך סיפורים'".

על אמינותה של השיטה ניתן ללמוד מהשוואת הציונים שמחלקים עיתונים שונים באותם משחקים. בדיקה מדגמית מעלה כי לא נדיר למצוא פערים משמעותיים. למשל, בסיקור מפגשן של הפועל נצרת-עלית והפועל חיפה מהליגה הלאומית ב-22 בנובמבר העניק כתב "ידיעות אחרונות", שי מויאל, ציון 3 לביצועיו של חלוץ נצרת-עלית, דניאל גוטיירס, בעוד שהציון שנתן לו שמואל תמיר מ"מעריב" היה 6.5. גם לגבי יכולתו של השחקן הזר, גיז'רמו ישראלביץ', קיבלו קוראי שני העיתונים תמונה שונה: ב"ידיעות אחרונות" הוא קיבל 3, ציון הנחשב בקרב השחקנים והאוהדים להשפלה, וב"מעריב" קיבל 6, ציון יוקרתי. במשחקה של הפועל רעננה מול הפועל כפר-סבא באותו מחזור זכה גבי ספיר מרעננה לציון 3 מדני טנקל ב"ידיעות אחרונות", ולציון 5.5 - המציין משחק למעלה מבינוני - מאמיר בן-יוסף מ"מעריב".

בליגת-העל מתגלה תמונה דומה: בלם מכבי חיפה, אריק בנאדו, קיבל על משחקו מול מכבי פתח-תקווה ציון נמוך, 3.5, מכתב "מעריב" יונתן הללי, וציון בינוני, 5, מגידי ליפקין ב"ידיעות אחרונות". כך גם שחקן חיפה אדורם קייסי. במכבי פתח-תקווה הוערך סולי צמח כחלש על-ידי הללי (4.5) וכמצטיין על-ידי ליפקין (6). במשחקה של מ.ס. אשדוד מול בית"ר ירושלים ספג שוער אשדוד ראדק מיידאן שער אחד. דוד בן-שימול מ"ידיעות אחרונות" שפט אותו לחומרה והעניק לו ציון 4, ואילו עודד זרגרי מ"מעריב" זיכה אותו בציון 5.5. חלוץ בני-סכנין רפי כהן היה בינוני (5) במשחק קבוצתו מול מכבי נתניה, לפי דעתו של אסעד תלחמי מ"ידיעות אחרונות", ומשכמו ומעלה לפי עלי אבו-רביע מ"מעריב" (6.5).

לאחרונה ניכר הפער במיוחד על רקע המדיניות שהנהיג ב"ידיעות אחרונות" ניר חפץ, עורך מקומוני ידיעות-תקשורת, שמונה כאחראי על הספורט בעיתון. חפץ הרחיב את יריעת הציונים: עד לא מזמן נהוג היה להעניק ציונים בטווח של 4 למשחק חלש עד 7-8 למשחק מצוין, אך כעת החלו להופיע ב"ידיעות" גם הציונים 2 ו-3. ב"מעריב" מגחכים. "בכל תולדות 'מעריב' קיבלו רק שני שחקנים ציון עשר", אומר הברון. "הסולם שבו אנחנו נעים יותר הגיוני מאשר להשפיל שחקנים בציון 2".

ניתן היה להתעלם מהתופעה אלמלא היתה כה משמעותית עבור השחקנים, החשים כי קביעה של עיתונאים, שנעשית כלאחר יד, משפיעה לא מעט על גורלם המקצועי, ובעצם על חייהם. "המצחיק הוא שכולם יודעים שהציונים הם במלים פשוטות חארטה, אבל לוקחים אותם מאוד ברצינות", אומר כתב ב"ידיעות אחרונות".

בסוף העונה, כשהעיתונים בוחרים את "נבחרת העונה" ואת השחקנים המצטיינים בה, ממוצע הציונים השנתי הוא אחד הכלים המשמעותיים. כדורגלן שנכלל ב"נבחרת העונה", תדמיתו משתבחת וערכו עולה. עו"ד דן חי, לשעבר כתב ספורט ב"ידיעות אחרונות" והיום פרקליטם של כדורגלנים, מספר על שחקן שחתם עם קבוצה על הסכם שהבטיח לו מענק כספי אם ייכלל ב"נבחרת העונה". "באחד העיתונים הוא אכן נבחר, והקבוצה טענה שהוא דאג לזה", אומר חי. "אפקט הציונים אינו מיידי, אבל אם הם טובים לאורך זמן, האוהדים יותר אוהבים את השחקן, העיתונאים כותבים עליו - והאפקט מצטבר".

"הציונים שלי היו בהרבה מקרים נגועים", אומר הכדורגלן רן בן-שמעון. "לא אחת ראיתי עיתונאים נותנים ציון 7 לשחקן שלא מצליח למסור. מי שבעניינים יודע לקרוא ציונים ומבין מי נגד מי ומי עובד על מי. זה ג'ונגל אחד גדול. חשבונות אישיים חזקים מאוד בעיתונות הכדורגל, הכל נקבע לפי אינטרסים אישיים, חברויות ויריבויות. זה קיים בכל הסיקור של הספורט, והציונים הם רק ביטוי אחד לכך".

הציונים משפיעים על יחס המאמנים לשחקנים?
זה כמו לשאול אם שופטים מתייחסים ללחץ ציבורי. רשמית הם יגידו שלא, אבל בינינו, יש מעטים שלא אכפת להם מזה.

המאמנים, מצדם, מלינים על כך שהשחקנים לוקחים את העיתונאים יותר מדי ללב. "זה מאוד משפיע עליהם, למרות שלדעתי המקצועית זה בכלל לא אמיתי", אומר המאמן לופא קדוש. "זה הכל שחקנים שמקורבים לכתבים ומקבלים ציונים יותר גבוהים. הלא מקורבים מקבלים ציונים לא מקובלים. יש שחקנים שסתם נותנים להם ציונים נמוכים כדי להוריד מערכם. אני אומר לשחקנים להתעלם, אבל הם מתייחסים ולוקחים ללב. השנה זה בכלל מוזר: ב'ידיעות אחרונות' נותנים ציונים של 9 ו-10, ואני לפעמים חושב שלא הייתי במשחק, או שהייתי במשחק אחר. הבאתי לקבוצה שחקנים שעושים משחקים טובים ומקבלים ציונים נמוכים. למה? כי הם משחקים במקום שחקנים שמקושרים ומדליפים, שיושבים על הספסל. זה כואב: שחקן מתאמץ, מתאמן ומתכונן, בסוף גם משחק טוב - אבל הציון שלו גרוע. לי כמאמן אין מה לעשות בעניין. העט והכוח בידו של הכתב".

רוזנבלט אומר שביטול הציונים הוא "אוטופיה". הוא, בזמנו, הותיר את השיטה על כנה כי "נאלצנו ללכת עם הזרם. כשאתה בתחרות, אינך יכול לצאת בלי זה. אתה תהיה הצדיק היחיד, בבדידות לא מזהרת, וכולם יצחקו עליך". הוא גורס ש"היה טוב יותר בלי זה, אבל בסך-הכל עניין הציונים מאוד מתאים לכדורגל הישראלי ולאווירה הלא-מקצועית שאופפת אותו, ובהחלט גם לעיתונות".

רוטהולץ: "אני מניח שמתקיימת מערכת יחסים שלמה בין כתבים לשחקנים בנושא הציונים. לגבי זה דברו עם הכתבים, לא עם העורכים. אם כתב לא יספק את הסחורה ויגיד שזה בגלל ציונים קשוחים שהוא נותן לשחקנים, אני לא אקבל את התירוץ הזה".

הברון: "אם היינו נגד ציונים, לא היינו משתמשים בהם. אנחנו סומכים על הכתב שייתן ציונים אובייקטיביים. לא לאורך כל העונה נותן הכתב את הציונים של קבוצתו, אלא רק במשחקי הבית. שמענו, אנחנו שומעים ועוד נשמע טענות על חוסר אובייקטיביות ועל כאילו תשלומים בצורת ציונים גבוהים לשחקנים שמעבירים אינפורמציה לעיתון. אני רוצה להאמין שבגדול הטענות האלה לא משפיעות על אופי הסיקור. ברור שבדיאלוג בין כתבים לשחקנים, השחקנים מתייחסים לנושא כי זה חשוב להם, אבל כתב שלנו מחויב לעיתון ולאמת המקצועית. הכתב אינו היחיד שצופה במשחק. נניח ששחקן ששיחק גרוע קיבל 8 - זה יגרור זרם טלפונים למערכת. זה מעצור שמבטיח שכתבים ייתנו ציונים משקפים. הכתב הוא אוטוריטה מקצועית. הוא לא איזה סמרטוט שהולך לחלק שפע של תשיעיות כדי שישפריצו לו חומר".

איתי רום הוא סגן עורך "זמן השרון", ממקומוני "מעריב", וכותב ב"גלובס". מתן שירם כותב ב"גלובס"

גיליון 48, ינואר 2004