ב–2 ביוני השנה קבע בג"ץ, בפסק–דין תקדימי, כי הרשויות המקומיות ברחבי הארץ יחויבו לתקצב את קבוצות הנשים העירוניות בענפי הספורט השונים בשיעור של 150 אחוז בהשוואה לקבוצות הגברים המקבילות, בהתבסס על עקרון ההעדפה המתקנת. ההחלטה סיפקה לעיתונות הספורט הישראלית הזדמנות להפגין רוח פמיניסטית נדירה. רון קופמן מ"הארץ" הגדיר אותה "אור בקצה המנהרה", וציין כי "באירופה, ארצות–הברית ואוסטרליה מקבל הספורט הנשי הזדמנות שווה לגברים. כי בעולם הנאור כבר הבינו לפני עשר שנים שהגברים קרובים לשיא היכולת האנושית, בעוד שהנשים בהתפתחות מדהימה". מה שקופמן וכתבים אחרים שכחו לציין הוא שבכל הנוגע לאפליית נשים בתחום הספורט, קשה מאוד להתחרות בהישגיה המפוקפקים של עיתונות הספורט עצמה.
השובניזם הגברי של מדורי הספורט בעיתונות אינו ייחודי להם, כמובן. ברמות מסוימות נגועה בו התקשורת כולה. אולם במדורי הספורט הוא בוטה ופרימיטיבי עשרות מונים. אם בשאר חלקי העיתון מתקיים רוב הזמן ניסיון לשמור על מראית עין שוויונית, ולכן גילויי השובניזם סמויים יחסית, הרי שבמדורי הספורט אין כל מקום לסובטיליות. זהו אחד המקומות הבודדים שבהם הזלת ריר פומבית על גוף האשה אינה רק נעדרת בושה, אלא להפך, מהווה מקור לגאווה. כמו חבורת מילואימניקים מיוזעים, דומה שרבים מעיתונאי הספורט מתחרים ביניהם בהפגנה של יצריהם הגועשים, בתוך טריטוריה גברית שבה מושהים קודים מקובלים של התנהגות. "ספורט הוא באופן מובהק עולם של גברים, ולכן במדורי הספורט רואים באופן בוטה יותר את היחס השובניסטי לנשים", מסבירה ד"ר עלינא ברנשטיין מהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל–אביב, החוקרת את תקשורת הספורט בישראל ובעולם. "מה שעצוב הוא שבארץ המצב הזה לא ממש משתנה".
את התופעה שעליה מדברת ברנשטיין קל להמחיש בסיוע מספרים. מדורי הספורט של שלושת היומונים המרכזיים, "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ", נבדקו במשך עשרת הימים הראשונים של יולי 2004 (ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב") ועשרת הימים הראשונים של יוני 2004 (ב"הארץ"). עיתוני סוף השבוע הוצאו מן המדגם בשל מתכונתו השונה של מדור הספורט. בכל אחד מן המדורים סוכם מספר התמונות שבמרכזן הופיעו גברים ומספר התמונות שבמרכזן הופיעו נשים. נוסף לכך צוין אם המופיעים בתמונות הינם ספורטאים (או אנשים הקשורים באופן ישיר לספורט, כגון מאמנים) או לא ספורטאים. במקרה שבו המצולמים לא היו ספורטאים, צוינה הסיבה להופעתם במדור הספורט. הנתונים המרכזיים של הבדיקה מסוכמים בטבלה המופיעה במסגרת. מתוך סך כולל של 244 תמונות שהתפרסמו ב"ידיעות אחרונות" בתקופה שנבחנה, 215 (כ–88 אחוזים) העמידו במרכז גברים. המצב ב"מעריב" היה קיצוני עוד יותר: 157 תמונות מתוך 168 (כ–93 אחוזים) התמקדו בגברים. "הארץ" הליברלי נשף בעורף ממרחק קצר עם 141 מתוך 154 (כ–92 אחוזים).
הנתונים הללו אינם מפתיעים. בשורה ארוכה של מחקרים שנערכו ברחבי העולם, וגם בישראל, נמצא כי שיעור סיקור ספורט הנשים אינו עולה במרבית המקרים על חמישה עד עשרה אחוזים מכלל הסיקור. אולם המספרים האלה אינם מספקים את התמונה המלאה. מעניין עוד יותר לשים לב לזהותם של המצולמים במדורים ולקשר שלהם לעולם הספורט. בשלושת העיתונים יחדיו, יותר מ–94 אחוזים מהגברים שהופיעו בתמונות היו ספורטאים (484 מתוך 513); בקרב הנשים המצולמות, לעומת זאת, רק 60 אחוזים מהמצולמות היו ספורטאיות. במלים אחרות, ארבע מתוך כל עשר נשים שתצלומיהן הופיעו במדורי הספורט היו בעלות קשר רופף לספורט, וצולמו בשל סיבות אחרות לגמרי.
ביכולת לגייס נשים מצודדות למדור הספורט, מסיבות שונות ומשונות, לא היו מתחרים ל"ידיעות אחרונות". מבין 29 הנשים שהופיעו במדור הספורט, רק 11 זכו לכך בשל הקשר הישיר שלהן לעיסוק בספורט. 18 האחרות (כ–62 אחוזים מכלל המצולמות) היו רובן ככולן דוגמניות, בנות–זוגם של ספורטאים, או - במקרה האידיאלי - מילאו במקביל את שני התפקידים. למעלה ממחצית הנשים שצולמו הופיעו במדור הרכילות של עמודי הספורט, "טריבונה", כמעט תמיד בלבוש חושפני ביותר. ב"מעריב" וב"הארץ" רוב הנשים שהופיעו בתמונות לפחות היו ספורטאיות.
הנטייה להתייחס לנשים במדורי הספורט כאל אובייקטים מיניים איננה תולדה של החלטות מערכתיות מכוונות ומוצהרות, אלא יותר תוצאה של הסביבה הגברית–בעיקרה של העובדים במדורים אלה והראייה התרבותית הכללית, המדגישה היבטים אסתטיים ומיניים בכל הנוגע לנשים. במערכות העיתונים אומרים כי איש אינו סופר את שיעורן היחסי של הנשים המצולמות או את אופי הצילומים. "מדי פעם אפשר לשמוע מישהו אומר שצריך לתת לקוראים 'משהו לשטוף איתו את העיניים', אבל בזה זה מסתכם", אומר עורך באחד המוספים היומיים. "אין כאן שום קונספירציה ולדעתי גם אין שובניזם יוצא דופן במדור הספורט. פשוט רוב מי שעושה את העבודה הם גברים, ורוב מי שקורא את המדור הם גברים, וביחד יוצא ששמים יותר תמונות של נשים יפות. בהרבה מקרים זו פשוט שאלה של אסתטיקה. אתה ממלא דף בצילומים של כדורגלנים מזיעים חוגגים, ואז אתה רוצה משהו שקצת מאזן את זה, אז ברור שאם יש לך תמונה של אוהדות יפות ביציע, זה מה שייכנס".
בשנים האחרונות חלה עלייה מסוימת בשיעורן של העיתונאיות העובדות במדורי הספורט, אם כי הדבר בא לידי ביטוי יותר בתקשורת האלקטרונית מאשר במודפסת. למרות זאת, הדבר לא הוביל לשינויים משמעותיים בהיקפו או באופיו של הסיקור. "מה שקורה בדרך–כלל זה שנשים שרוצות להתקדם מתעסקות עם התחומים שיותר נחשבים, בעיקר כדורגל וקצת כדורסל", אומר עורך באחד המדורים. "הן לא הולכות ומסקרות ספורט נשים כי זה פחות נחשב, וגם כשהן מסקרות ספורט גברים הן מאמצות את נקודת המבט הגברית, אולי לפעמים עם קצת יותר אירוניה". ניר חפץ, העורך האחראי על מדור הספורט ב"ידיעות אחרונות", מסתייג מאבחנה זו: "אנחנו בהחלט מנסים לשלב יותר עיתונאיות במדור הספורט, כי מהניסיון שלי ברשת המקומונים של 'ידיעות תקשורת', הכניסה של נשים שיפרה ושדרגה את המוצר, בגלל זווית הראייה הנשית שהן מוסיפות והאינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלהן".
סיבה מרכזית להעדרו היחסי של ספורט הנשים ממדורי הספורט בישראל היא הדומיננטיות הכמעט מוחלטת של הכדורגל, התופס נפח עצום מכלל הסיקור ונחשב (לפחות בארץ) לתחום גברי באופן כמעט בלבדי. "מבחינת הכמות, המצב של סיקור ספורט הנשים לא כל–כך שונה מהסיקור של ענפי ספורט אחרים שנחשבים ל–minority sports", אומרת עלינא ברנשטיין. "יש עוד ענפים שמכוסים בארץ מעט מאוד. אבל דווקא משום כך, חשוב להבחין בין הכמות לאיכות. את הנשים כן רואים במדור הספורט, אבל רק כשהן אוהדות בביקיני".
ואכן, בחינה מדוקדקת של הטקסטים העיתונאיים המפארים את עמודי מדורי הספורט אינה מותירה מקום לספק באשר לתפקידן הראוי של הנשים בעיניהם. כך, לדוגמה, סיכום יורו 2004 ב"ידיעות אחרונות" (4.7) כלל את המצטיינים בקטגוריות ספורטיביות שונות, ובהן קטגוריית ה"אוהדות", שבה הוכתרו אוהדות נבחרת רוסיה. "הגברים היו מהחלשים בטורניר", ציינו המסכמים, "אבל הנשים עשו עבודה יפה. עם דגלי רוסיה משורטטים על הפנים הכי יפות בפורטוגל, רבים הצטערו שהן טסו מוקדם הביתה. אפילו כשהנשים הצטלמו בעירום זה לא עזר. לפחות לא לגברים שלהן". לסיכום נלווה תצלום של שתי אוהדות בלונדיניות עם הכיתוב "יופי של אוהדות. הרוסיות מחייכות למרות התוצאות". במקרה אחר (8.7), לצד תמונה של דוגמנית בתחתונים ובחזייה, הוצע לקוראים, "בואו תציצו לדקה באדריאנה קארמבו, בת 28 מלטביה, סטודנטית לרפואה, דוגמנית נחשבת להלבשה תחתונה ואשתו של כריסטיאן מנבחרת צרפת... נתונים בסיסיים: 90 –36–86. סוף שבוע נעים לכו–לם".
חלומם הרטוב, האולטימטיבי, של עיתונאי הספורט מתגשם כאשר מתאפשר לשלב בין העיסוק בספורט לבין העיסוק בחרמנות. כך, זכייתה של מריה שראפובה באליפות וימבלדון הוציאה מהם את המיטב. "מעריב" בחר להעניק לזכייה את הכותרת "גם יפה, גם אלופה" (4.7), אם כי לא ברור מה מבין השניים מהווה לדעת העיתון הישג משמעותי יותר. יומיים לאחר מכן סיפר העיתון לקוראיו כי "אלוף וימבלדון, רוז'ה פדרר, הגשים אתמול את חלומם של הרבה גברים: ריקוד ואלס עם מריה שראפובה, אלופת הנשים". גם "ידיעות אחרונות" בחר לפתוח את הדיווח על נצחונה של שראפובה בציון העובדה כי מדובר ב"רוסייה היפהפייה בת ה–17" (4.7). ספורטאית העבר הישראלית אור טוקייב, שלא נדרשה מן הסתם לאצבעות רבות כדי למנות את מספר הפעמים שבהן הוזכרה בעיתון בעת היותה מתעמלת אמנותית פעילה, זכתה לאינצ'ים נכבדים ב"טריבונה" של "ידיעות אחרונות" לאחר שהצטלמה בגופייה חושפנית, כשהיא מפשילה את מכנסיה, ואגב יידוע הקוראים המעוניינים כי "הסטטוס: נכון לימים אלה, פנויה" (5.7).
הראייה של נשים כיצורים מיניים באה לידי ביטוי בשני הקצוות", מסבירה עלינא ברנשטיין. "מצד אחד, כשמדובר במישהי שהיא יפה וחתיכה, כמו מריה שראפובה, ואז כל הזמן מזכירים את זה. מהצד השני, זה קורה כשרוצים לרמוז לנו שספורטאית מסוימת היא לסבית. זה הצד השני של אותו המטבע. בשני המקרים מה שמעניין הוא לא שמישהי ספורטאית, אלא המיניות שלה. המקרה של שראפובה הוא דוגמה מובהקת לזה, דווקא מפני שטניס הוא תחום שבו נשים מקבלות אפילו יותר סיקור מגברים. היתה יפהפייה אחת, אנה קורניקובה, ואז היא ירדה, אז יש ואקום שצריך למלא אותו עם מישהי אחרת שהיא דוגמנית, כדי להמשיך את המומנטום. וזה לא שקורניקובה או שראפובה הן קורבן של התקשורת - הן משתפות עם זה פעולה ועושות מזה הרבה כסף. אבל הבעיה היא שזה יוצא משליטה. ברגע שמשתפים עם זה פעולה, תשכחי מזה שייקחו אותך ברצינות. אריק זאבי יכול להיות גם ספורטאי וגם חתיך. אצל נשים אי–אפשר להיות גם וגם".
ניר חפץ סבור כי הנטייה להדגיש היבטים לא ספורטיביים בסיקור הספורט הנשי בארץ היא אילוץ מערכתי. "הבעיה היחידה עם כיסוי ספורט הנשים בארץ היא שלצערי הוא דל בהישגים, אפילו בהשוואה לספורט הגברים. הראיה היא שכשיש הישגים שאפשר לכתוב עליהם, אנחנו שמחים לסקר ולדחוף ולפרגן. אבל הבעיה היא שפשוט אין על מה לכתוב. התמונות של נשים שהן לא ספורטאיות הן לעתים אולי נסיונות מלאכותיים להכניס איזשהו טאץ' נשי למדור".
הטאץ' הנשי ב"ידיעות" בא לידי ביטוי גם בעמודי החדשות, כאשר אלה מחליטים להקדיש תשומת לב נדירה יחסית לספורט. כך, בכתבה שהתפרסמה במהדורת יום שישי של העיתון לקראת פתיחת האולימפיאדה האחרונה (6.8), הוחלט כי סוגיה מרכזית המצדיקה התייחסות חדשותית (לצד ההכנות האחרונות וסידורי האבטחה הקפדניים) היא "תופעת" הספורטאיות הדוגמניות. ה"תופעה" לוותה כמובן בתצלום של חמש נציגות המשלחת האמריקאית בבגדיהן התחתונים, ולצדו הסיכום שבע הרצון הבא: "תם עידן האתלטיות הנפוחות מסטרואידים שהגיעו ממזרח אירופה בשנות השבעים והשמונים; עכשיו כובשות את האיצטדיונים ספורטאיות שהן לא רק מהירות וחזקות יותר, אלא גם מעוצבות וחטובות הרבה יותר". העובדה שנמצאו ספורטאיות אולימפיות שבחרו להצטלם בעירום חלקי או מלא ל"פלייבוי" הולידה התלהבות דומה.
ובכל זאת, דווקא במשחקים האולימפיים טמונה גם הזדמנות נדירה לנשים לצאת מהמסגרות המקובעות המאפיינות את סיקורן בימי שגרה. אחרי הכל, אם יש משהו שחזק וגולמי אפילו יותר מהשובניזם הגברי, הרי זו הלאומנות הצרופה. "כל מי שמביא גאווה לאומית יזכה לכיסוי בומבסטי", אומרת עלינא ברנשטיין. "מהבחינה הזאת, הכיסוי די עיוור למין. זה קרה אחרי שיעל ארד הביאה מדליה ופתאום התחילו לסקר ג'ודו, וזה קרה באולימפיאדה האחרונה כשפתאום לכמה ימים הראו טניס שולחן, כי היתה ישראלית שניצחה כמה משחקים. כנראה שגם קיפוד ירוק יקבל הרבה סיקור, אם הוא רק יביא לזה שינגנו את 'התקווה'".
גיליון 53, נובמבר 2004