הרבה דברים מתרחשים בשבועות האחרונים באזור, התפתחויות דרמטיות עם השלכות מדיניות, צבאיות, בטחוניות, פוליטיות וחברתיות. הסכם הגרעין האיראני, לוחמה בסוריה, הפגנות על הגדר עם רצועת עזה, פרזנטציה של ראש הממשלה, מחלוקת על סמכויות בג"ץ ועוד אירועים חשובים. גם השבועות הקרובים צפויים להיות סוערים, והתקשורת כמרקחה. אבל האם הציבור הישראלי בכלל מאמין לתכנים ולמסרים שהוא מקבל מכלי התקשורת? האם תמונת המציאות שלו מתעצבת על-פי הדיווחים שלה? האם הוא מאמין לפרשנות או להסברים שהיא מעניקה למציאות?

בשבוע שעבר ערכה הרשות השנייה מפגש של הבכירים, הראשים, המנהלים והעורכים הראשיים של התקשורת הישראלית כדי לשים על השולחן באופן גלוי את מה שכל מי שעוסק בתחום יודע כבר זמן. הציבור הישראלי לא רוחש אמון לתקשורת. למעשה, מוסדות התקשורת הם האחרונים, אני כותב שוב: אחרונים, בין מוסדות המדינה בנושא זה. הציבור מאמין יותר לכנסת ולממשלה, שלא לדבר על בית-המשפט או הצבא.

הנתונים שנחשפו בכנס, בסקר שערכו מנו גבע ומינה צמח ממכון מדגם, הם לא פחות ממדהימים. הציבור חושב שהתקשורת מדווחת שקרים, שהיא מוטה, מושפעת מדעות ואינטרסים שלה. הנתון המובהק הנוסף הוא שככל שהציבור נוטה יותר לימין, כך פוחת אמונו בתקשורת. יש קשר מובהק וברור בין דעה פוליטית לבין היחס לתקשורת. פחות משליש מהציבור נוטה להאמין לתקשורת, ורק כ 12% חושבים שהיא אובייקטיבית.

בדיון שהנחיתי התברר כי ראשי התקשורת, ובראשם מנהלי חברות החדשות בטלוויזיה, מודעים היטב לנתונים האלה. למעשה, הם דיברו לא רק על חוסר אמון, אלא גם על כעס ואפילו שנאה של ציבור רחב לתקשורת.

הסיבות שעלו בדיון היו רבות. ניכר היה מאמץ אמיתי להעמיק ולהבין מדוע נוצר פער כזה של אמון. רבים דיברו על מסע של הסתה ופגיעה בתקשורת, שאותו מנהלים פוליטיקאים, בראשם ראש הממשלה, הפועל באופן עקבי כדי לזהות את התקשורת עם השמאל הפוליטי ולציין אותה כאויבת ויריבה פוליטית שלו ושל הממשלה שהוא מוביל. רבים טענו שהציבור לא רוצה לדעת את המציאות הקשה ומעדיף לטמון את הראש בחול. סיבה נוספת שחזרה ועלתה בדיון היתה העדר שותפות מלאה של קהלים רחבים בתקשורת המקצועית המסורתית, והעדר גיוון.

התברר גם כי הציבור לא מאמין אפילו במוסדות המבררים תלונות נגד התקשורת, ולמרות הכעס שלו על התקשורת ממעט להגיש תלונות בנושא. מתברר כי כל אחת וכל אחד מציבור הצופים, המאזינים והקוראים מתבצר באמת שלו, דוחה את המוצג ונאמר בתקשורת וחי בבועה של חוסר אמון. כולם שקרנים, ומה שנאמר בתקשורת לא נכון, מוטה, ושהעיתונאים מדווחים את דעתם ולא מתווכים מציאות.

הממצאים והדיון היו חמורים ומתסכלים. לא ניתן לקיים דמוקרטיה פעילה וחברה אזרחית כאשר אין הסכמה כלל על המציאות, על המשתקף בראי שמציג אותה, כשיש חוסר אמון גורף כל-כך ביכולת שלנו לדעת מה קורה, ומה המשמעות והפרשנות של המידע, שבו אנו מטילים ספק. זוהי התפוררות מוחלטת שמונעת אפשרות לדיון רציונלי באלטרנטיבות ובחירה מושכלת של נבחרים.

התקשורת הישראלית השלימה, ויתרה, הרימה ידיים. התחושה שלי בסוף היום היתה שמדובר בייאוש. הבכירים סבורים שכאשר התקשורת עושה את עבודתה נאמנה היא לא זוכה על כך למחמאות או לאמון מהציבור, אלא להפך, וכי המבחן שלה הוא מקצועי ואתי. המסקנה שלי היא שזה לא מספיק. המקצוע והאתיקה צריכים אולי לשנות את פניהם. נדרש כאן מאמץ מחודש, אחר, שונה, ליצירת אמון. לא מספיק לומר לציבור, 'אנחנו מקצועיים – תאמינו לנו'. צריך להיאבק להחזרת האמון ולהיות מוכנים לשינוי. התקשורת הישראלית, אם היא חפצת חיים, צריכה להיאבק ולהחזיר לעצמה את אמון הציבור גם במחיר כואב של שינוי מקצועי.

ד"ר יובל קרניאל הוא הרקטור והמשנה לנשיא בצלאל, מומחה למשפט ותקשורת