1. התחזיות (א’)

"משאל העם בליכוד כבר הוכרע, אלא אם עד 2 במאי יתרחש, חלילה, פיגוע–על, מגה–טרור. לא סתם הוכרע אלא ברוב סוחף. הצטרפותם של בנימין נתניהו, לימור לבנת ומאיר שטרית לתומכי תוכנית ההתנתקות פוררה את ההתנגדות לה. לפחות כיווצה אותה. אם כתוצאה מכך תגבר אדישות בוחרי הליכוד ולא יעלה בידי אריאל שרון, אהוד אולמרט ושאול מופז להוציאם בהמוניהם אל תחנות הקלפי - עדיין יהיה להם רוב של שישים אחוז. יש סיכוי שהוא יטפס לשיעורים גבוהים יותר". (דן מרגלית, "מעריב", 16.4)

"רכבת ההתנתקות יצאה לדרך ולשוללי התוכנית של שרון אין את שרון שיפוצץ את המסילה. במשאל הקרוב של חברי הליכוד הוא צפוי לנצח, אולי אפילו בגדול. לא משום שמתפקדי הליכוד נאמנים לארץ ישראל פחות מאחרים, אלא משום שמדובר בג’ובים שלהם ושל בני משפחותיהם, וגם בשחיתות. איזה סיכוי יש למתיישב מנצר–חזני שיופיע עם דמעות בעיניו ועגבניות שרי בביתו של חבר ליכוד שכבר סידרו לו את מה שרצה". (איתן הבר, "ידיעות אחרונות", 18.4)

"מבחינתו של שרון זהו מהלך נטול סיכונים באופן יחסי: כל הסקרים מצביעים על תמיכה בתוכנית בקרב מצביעי הליכוד... יש לשרון עוד סיבה להיות רגוע. מעולם לא קרה בליכוד, שמי ששולט על ספר הבוחרים ועל המחשב במצודת זאב, הפסיד בהצבעה". (יוסי ורטר, "הארץ", 31.3)

איור: דוד פולונסקי

2. הפרשנים

יש משהו קל, קל מדי, בהעברת ביקורת על כך שפרשנים פוליטיים טועים בנבואותיהם. אין פרשן שלא טועה. כמו סקרי דעת קהל, גם פרשנויות נכונות - במקרה הטוב - בדיוק לרגע שבו הן נכתבות. המציאות משתנה, הערכות המצב משתנות, האנשים משתנים. גם מפרשן טוב אי–אפשר לצפות להיות צודק תמיד. יעבוד קשה ככל שיוכל, עדיין עלולה המציאות לבוא ולטפוח על פניו.

מצד שני, הזכות לטעות אינה מצדיקה כל דבר. תחת כסותה אפשר להסתיר עבודה שטחית ורשלנית, פרשנות מוטה ומגויסת, או נטייה לפסקנות יתר, הנכתבת בטונים בומבסטיים ומתגלה עד מהרה כלא מדויקת. אם רוב הפרשנים טועים, כמו בנוגע למשאל ההתנתקות בליכוד, יש בהחלט מקום לבדוק מדוע זה קורה. מדוע כל הערכות המצב המוקדמות התבדו. איך יכול להיות שגם הפרשנים שנזהרו בדבריהם, כמו יוסי ורטר מ"הארץ", קראו לא נכון את המפה. ב–11 באפריל הסביר ורטר: "המאבק יוכרע כנראה בימים האחרונים. הגורמים שיכריעו יהיו חיצוניים ופנימיים: פיגועים התמורות שיקבל שרון מבוש מה יעשו נתניהו ושלום כיצד ינהג ישראל כץ... מה יאמר הצבא". פיגועים קשים, פרט לזה של יום המשאל עצמו (אחרי המהפך בסקרים), לא היו התמורות שקיבל שרון מבוש היו מעל ומעבר לציפיות נתניהו ושלום תמכו גם הצבא וישראל כץ? האם באמת אפשר להטיל את כל האחריות לכישלון על ישראל כץ?

אחרי הנפילה, נמצאו כמובן האשמים. מראש הממשלה ("במדינה מתוקנת היה אריאל שרון מתפטר מתפקידו", קבע דן מרגלית ב"מעריב", 3.5) ועד מתפקדי הליכוד ("מלכתחילה היתה זו שגיאה קשה להטיל על 200 אלף האוהדים מתפקדי הליכוד להכריע בעד או נגד תוכנית ההתנתקות... איפה נשמע כדבר הזה? רק מצביעיה של מפלגה אחת קובעים את עתידה וגורלה של המדינה?", איתן הבר, "ידיעות אחרונות", 29.4). אולם לזכותם של הפרשנים ייאמר, שחלקם הגדול בחן גם את עצמו. שלא לייחוס, חלקם אפילו מודים באפשרות: הקרבה לראש הממשלה היתה בעוכרינו. ליוזמי המשאל היתה קונספציה, מה צריך לעשות כדי לעבור אותו בשלום: הבטחות מבוש תמיכת השרים שקט יחסי מטרור וחיסול רנטיסי לקינוח. גם אנחנו נשבינו בקונספציה הזו, שנראתה כל–כך הגיונית. גם הסקרים חיזקו אותה. מי היה מאמין שכמה מתנחלים שעוברים מבית לבית ישפיעו יותר?

3. הספינים

קרבה יתרה למקורות מסוכנת תמיד. במקרה הזה, ייתכן שהיתה קטלנית. התלות הזו מסוכנת לא רק כי היא מובילה לתחזיות שגויות. סכנה גדולה יותר היא הכניעה לספין. לשרון ולאנשיו היו סיבות טובות מאוד לשכנע את הציבור שהערכותיהם נכונות, שהמומנטום איתו. תפקידם של הפרשנים הוא לבחון את ההערכות האלה בביקורתיות, לברור את העובדות מהספין. לפחות בחלק מהמקרים, הדבר לא נעשה. הייחוס לסביבת שרון אוזכר, אבל הטון הכללי של הדברים היה ברור: שרון מנצח.

"מבחינתו, שרון כבר ניצח", כתב בן כספית ("מעריב") בעמוד הראשון ב–16 באפריל, תחת הכותרת "הפור נפל". "הוא את שלו כבר עשה. ראש הממשלה ומקורביו משוכנעים כי הפור נפל, וחבל על הזמן של מתנגדי ההתנתקות. הקמפיין הוכרע ברמה העניינית והתוכנית. עכשיו מה שנשאר, זה להתמודד ברמה הטכנית... ראש הממשלה משתעשע ברעיון לבלות כמה שיותר ימים בחו"ל בשבועיים הקרובים. להיות ממלכתי. בכל מקרה, לא זקוקים לו כאן יותר". שלושה ימים מאוחר יותר, אחרי הצטרפות נתניהו, שלום ולבנת, כתב נדב איל ("מעריב") כי: "אנשי שרון באופוריה: לא נשאר פוליטיקאי בכיר אחד לרפואה המתנגד להתנתקות. למעשה, כל המרכז–שמאל–ימין של המפה הפוליטית מתייצב לצד ראש הממשלה".

חשוב להדגיש כי לפחות בתחילה, הרוב בסקרים בהחלט אפשר לפרשנים להאמין שראש הממשלה אכן ינצח. סכנת הספין הפכה לממשית יותר ככל שקרב המשאל. עם זיהוי המגמה המדאיגה בסקרים, היו ללשכת שרון כל הסיבות להציג את המשאל כהצבעת אמון בראש הממשלה, ולא כהצבעה על תוכנית מדינית שנויה במחלוקת. לספין לווה איום: אם שרון יובס, לא מן הנמנע שיתפטר סביר מאוד שהממשלה תיפול. מטרתם של אנשי שרון היתה ברורה: להבהיר לחבר הליכוד שהוא נדרש להצביע לא על התנתקות מעזה, אלא על המשך קיומה של הממשלה. האינטרס בספין, במקרה הזה, זועק לשמים. מצד שני, קשה לעמוד בפני הפיתוי שבפרסום ה"סקופ" מכיוון לשכת ראש הממשלה. "’לכישלון יש השלכות עמוקות מאוד וחשובות מאוד’", ציטט שלום ירושלמי ("מעריב", 30.4) את עמרי שרון, ופירט: "מי שלא הבין במה מדובר, קיבל ממנו עוד רמז. ’איך אפשר לנהל את סיעת הליכוד אם מפסידים?’, הוא שאל. ’איך אפשר להוביל את המדינה?’. סימה קדמון ("ידיעות אחרונות", 23.4) כתבה באופן דומה: "אין ספק שזה (הפסד של שרון א"ל) יהיה ברוך גדול, אומרים יועצי שרון. תהיה מהומה פוליטית רבתי. על הפרק תעמוד שאלת מעמדו הפוליטי של ראש הממשלה, מעמדה של ישראל מול ארצות–הברית ומעמדו של בוש. שרון, הליכוד ומדינת ישראל יהיו בבעיה מאוד קשה... קשה להעריך מה שרון יעשה במקרה כזה, אומרים יועציו. זה יכול להגיע למצב שכל הממשלה תיפול. שתהיה דינמיקה שבסופה הכל יתמוטט... הרי זו הצבעת אמון בראש הממשלה, גם אם לא קוראים לזה כך".

קדמון, חשוב לומר, הבינה היטב מה עומד מאחורי הדברים. שבוע לאחר שהביאה את נבואות הזעם ממחנה שרון, כתבה כך: "לא מפתיע שמלשכתו (של שרון א"ל) יצא השבוע איום בהתפטרות אם יפסיד. לא פלא שהאיום ירד מסדר–היום כשהתברר שהפסד בא בחשבון. שרון מאיים בהתפטרות רק אם הוא חושב שזה יעזור לו לנצח. האם הוא יתפטר אם יפסיד? מי, שרון? אריאל? בחלומות הכי פרועים, ואפילו בסמטה צדדית של חלום, הוא לא מתכוון לעשות את זה".

4. הלוליינים

אחת התופעות המשעשעות ביותר, אך גם הבעייתיות ביותר, היא היכולת להשתמש באותם נתונים בדיוק כדי להסביר תוצאות הפוכות לגמרי, בהתאם למשב הרוח התורן. במשך שבועות הוסבר והודגש כי תמיכת נתניהו, לבנת ושלום בתוכנית חיונית, וצירופם למחנה התומכים "מגדיל את הסיכוי שהתוכנית תעבור במשאל" ("הארץ", 19.4). אלא מאי? הצטרפות השרים הביאה דווקא לירידה בסקרים. אין בעיה ההצטרפות מוצגת מיד כסיבה מרכזית לכישלון: "הזיגזג של השרים יצר כנראה תגובות הפוכות, ודרבן דווקא את המתנגדים" (שלום ירושלמי, "מעריב", 23.4) "המתפקדים רואים את השרים ונדהמים... הקלות הבלתי נסבלת שבה עוברים בכירי הליכוד מהתנגדות לתמיכה מעוררת בהם גועל נפש" (סימה קדמון, "ידיעות אחרונות", 23.4). באופן דומה, אחרי שבועות של לעג לסיסמת המתנגדים, "הצבעת בעד - קיבלת את פרס" ("מזכירה גנרלים שמנהלים את המלחמה הקודמת", יוסי ורטר, "הארץ", 11.4), הוצג ההוגה שלה, איתן דור–שב, כ"אדריכל הניצחון... הוא טבע את הסיסמה" ("מעריב", 4.5). ומה באשר לאותו מתיישב מנצר–חזני עם דמעות בעיניים ועגבניות שרי בידיו? הפרשנים נוכחו פתאום לדעת ש"שרון לא לקח בחשבון את הלש"ב (לוחמה בשטח בנוי) הסנטימנטלית של המתנגדים, בעיקר המתנחלים" (שלום ירושלמי, "מעריב", 2.5) ש"גם המגע האישי עם תושבי ההתנחלויות עושה (לחברי הליכוד) משהו" (סימה קדמון, "ידיעות אחרונות", 23.4).

5. ההסברים

"אין ספק שהיה כאן כשל שלנו", מאבחן יוסי ורטר מ"הארץ". "לדעתי זה לא נבע מקרבה לראש הממשלה, זו היתה הערכה עצמאית שלנו, ולא רק שלנו. אפילו ישראל כץ אמר לי כל הזמן שהיתרון הבסיסי הוא של שרון. ראינו בסקרים שהציבור תומך, שמצביעי הליכוד תומכים, מסיבת העיתונאים עם בוש תוארה בתקשורת כדבר היסטורי, ואז באה גם ההצטרפות של השרים. כשאתה צריך לנחש מה יקרה, אתה אומר לעצמך שזה מספיק בשביל שהתוכנית תעבור. בדיעבד כמובן שאתה חכם ויכול לומר שהצטרפות השרים גרמה דווקא למגמה הפוכה. שבועיים לפני המשאל ראיינתי את משה ארנס, והוא אמר שבגלל ההרכב של המתפקדים זה לא יעבור, שמי שנשאר בליכוד זה הגרעין הקשה, האידיאולוגי, ולא אלה שבאו לעזור לשרון. אבל אתה אף פעם לא יודע מי מדבר ממשאלת לבו, ומי מנתח נכון. אתה כותב על סמך התחושות שלך והניתוחים שלך, ואז פתאום בימים האחרונים קורה משהו. אתה לא מבין את זה, זה פשוט קורה".

סימה קדמון ("ידיעות אחרונות") מאמינה שמקור הטעות ממוקד יותר: "חשבתי על זה, ולדעתי מה שהטעה אותנו זה בעיקר הסקרים. הם הראו הפרש גדול לטובת התומכים, לא המצאנו את זה. אף אחד לא צפה את ההשפעה של הקמפיין האדיר שעשו המתנחלים, והיה גם קשה מאוד להעריך מראש כמה אנשים יילכו באמת לקלפי. בסופו של דבר, היו הרבה שלא הלכו כי היה להם יותר קל לא ללכת מאשר לעשות הצבעה כל–כך רגשית. אבל בסך–הכל, במקום שיש בו סקרים, והם בדרך–כלל די מדויקים, נורא קשה לצאת נגדם. פרשנות זה לא מדע. היה לנו כלי מדעי כמו הסקרים, והשתמשנו בו. אין מה לעשות, גאונים גדולים אנחנו לא. בסך–הכל, זה שפרשנים פוליטיים טועים נראה לי פחות מסוכן מזה שראשי אגף מודיעין טועים".

איתן הבר ("ידיעות אחרונות") מודה גם הוא בהערכה לא נכונה. "הטעות שלי היתה בכך שלא עשיתי הבחנה חדה בין מצביעי הליכוד לבין מתפקדי הליכוד. הנחתי שאם רוב הציבור רוצה בהתנתקות, המשמעות היא שיש רוב גם בתוך הליכוד, כי אי–אפשר להגיע היום לרוב בציבור בלי להגיע לרוב בליכוד. דיברתי עם המון מצביעי ליכוד, כמעט כולם אמרו שהם בעד, ולא בדקתי אם הם גם מתפקדי ליכוד. אותי אישית קשה להאשים בקרבה לשרון. אם הוא יעשה מסיבה ויזמין אלף מחבריו הקרובים ביותר, אני לא אהיה שם. אבל בגדול אין ספק שלקרבה לראש הממשלה יש השפעה. מי שאוזנו קרובה לפיו של ראש הממשלה וחבריו שומע דברים מסוימים ורוצה לכתוב דברים מסוימים, כי בוא נאמר שמספר הפעמים שדלת הזכוכית בקומה השנייה תיפתח בפניו תלויה לא מעט בצורת הכתיבה שלו. עם כל הכבוד לכתבים המדיניים, אני לא קורא כל בוקר התקפות מחץ שלהם על שרון".

שלום ירושלמי ("מעריב") מזהה גם הוא כמה טעויות. "זה נכון שחשבנו שההתייצבות של השרים לצד ראש הממשלה תיצור מומנטום לטובת המשאל", הוא אומר. "רק אחרי זה התברר שזה פעל דווקא בכיוון ההפוך. יכול להיות שלא אבחנו את ההשפעה הזו ברגע האמת, אבל יש דברים שאתה לא יכול להעריך באותה שנייה. אני כן כתבתי שמה שיכול לשנות את המומנטום זה עבודה קשה של המתנחלים מבית לבית. המסקנה שלי מכל הסיפור הזה היא שצריך תמיד להסתובב בשטח, בסניפים, בכנסים ובמקומות כאלה. זו השיטה הכי טובה לקבל את התמונה האמיתית".

ירושלמי סבור שאת עיקר הביקורת כלפי הפרשנים יש להפנות אליהם בעקבות התנהגותם אחרי המשאל, ולא לפניו. "הערכות תמיד יכולות לטעות", הוא מסביר. "השערורייה האמיתית היא ההתייחסות של התקשורת לטיפול של שרון בתוצאות. יש התעלמות מוחלטת מהבעיטה שהוא בעט במפקד הזה, מכל הטריקים האנטי–דמוקרטיים שהוא עשה כדי לעקוף את ההחלטה. מאז 2 במאי נוקטים כלפיו סלחנות תמוהה, עוצמים עין מסיבות אידיאולוגיות, מפני שהתקשורת תומכת בהתנתקות. גם אני תומך בהתנתקות, אבל אני מרגיש כרגע כמו איזה קול קורא באפלה".

6. העיתונים

ההשוואה בין סיקור המשאל ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" לבין "הארץ" מרתקת. דימוייהם של העיתונים מוכרים. "הארץ" נחשב לרציני יותר, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לצהובים יותר. "הארץ" נוטה להיות אינפורמטיבי יותר, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" פוזלים לרגש. התמונה, כך מתברר, מורכבת יותר, לפחות הפעם. ברמת הפרשנות, הדימויים המוקדמים התגלו כנכונים. פרשני "הארץ", בממוצע, היו מאופקים יותר, נטו פחות למליצות ולתחזיות בומבסטיות. כשהתנבאו, גם כששגו, היו זהירים למדי. "הניחוש הנכון הוא, כנראה, שראש הממשלה יגבר במשאל ההתנתקות", סימן גדעון סאמט את הטון המדוד (28.4). ב"ידיעות אחרונות", והרבה יותר מכך ב"מעריב", נזהרו פחות. כשצודקים, כולם חוגגים. כשטועים, מעדיפים מן הסתם לדמיין את נבואות האתמול עוטפות את הדגים של מחר. "האמת? אחרי המיצג שלשום (בבית הלבן א"ל) קשה להאמין שהחברים של עוזי כהן יבעטו בראש של הבוס של קונדוליזה", לגלג בן כספית ("מעריב") על סיכויי המתנגדים ב–16 באפריל. "אם עד 2 במאי לא יתעצם גל הטרור הפלסטיני לממדים אימתניים, יזכה אריאל שרון לניצחון סוחף בקלפי של חברי הליכוד. הוא ינצח בהליכה", החרה החזיק אחריו דן מרגלית באותו יום. 48 שעות לפני המשאל, כשהמהפך בסקרים כבר היה לעובדה, עוד הסתכנה נחמה דואק ("ידיעות אחרונות") וקבעה כי "הפער בסקרים מתעתע... המתפקדים מתביישים להודות שהם בעד פירוק התנחלויות ונסיגה משטחים, ולכן אומרים לסוקרים שהם נגד התוכנית. בבואם לקלפי, באין רואה, יצביעו בעד... אם מתפקדי הליכוד ירגישו שהם צריכים להכריע בין ’דמות האב’ לבין רצועת עזה, שאינה בדיוק נחלת אבות, הם לא יהרגו את ’אבא’".

זהירותם של פרשני "הארץ" לא חלחלה, כנראה, לעמודי החדשות. האשמה לא היתה בכתבים. הדיווחים מהשטח היו מדויקים. עורכיהם, לעומת זאת, פעלו כמדומה תחת ההנחה ששרון ינצח ויהי מה. הטיה אידיאולוגית? משאלת לב? תהיה הסיבה אשר תהיה, התוצאה בעייתית. במקרים מסוימים נראו הכותרות כאילו הן משרתות את הספין התורן של לשכת ראש הממשלה. "ראש הממשלה חושש מרוב קטן בלבד במשאל", נכתב ב–20 באפריל. "אפילו שמו של פרס לא עוזר למתנגדים", נקבע בכותרת מ–22 בחודש. עד כמה הוא לא עוזר? בגוף הכתבה רואיינו בסך–הכל שני אנשים. שניהם אמרו שיצביעו נגד. נכון, לא בגלל פרס. סתם.

7. המיתוסים

כדאי לתת את הדעת גם על תופעה נוספת. בהעדר יכולת להסביר את המציאות, מתרחשת דה–רציונליזציה של התהליך הפוליטי. "בניגוד לכל הציפיות, אפשר אפילו להגיד בניגוד לחוקי הטבע - הצטמצם משמעותית הפער בין התומכים למתנגדים", הסבירה במבוכה סימה קדמון ("ידיעות אחרונות") ב–23 באפריל. "ככה סתם, פתאום, בעיצומה של ההמראה, אחרי שהכל כבר היה סגור ומוגמר, נראה משאל מתפקדי הליכוד ביום ראשון הקרוב כאפוקליפסה עכשיו", השלים בן כספית ("מעריב") שבוע מאוחר יותר. אלה ההסברים למצב הפוליטי המשתנה: בניגוד לחוקי הטבע ככה סתם, פתאום.

בהעדר עובדות, הפרשנים הופכים למספרי סיפורים. באין הסברים רציונליים, הם פונים לגורל. זה מובן, זה הגיוני, זה אנושי. כשהמציאות מתנהגת באופן הפוך לכל מה שאנו יודעים על העולם, כשעוזי לנדאו וישראל כץ הופכים לרגע לגור שלף ודרק שארפ, הפיני גרשון הקטן החבוי בכולנו עלול בהחלט לצאת ממחבואו. פרשנים פוליטיים הם - לרוב - חילונים, ולכן אלוהים נותר מחוץ למשחק. במקומו, הם פונים למיתוסים הקדמוניים: חטא ההיבריס, הגולם שקם על יוצרו - כולם גויסו הפעם למערכה כדי להסביר את המפלה. "שרון שגה בטעות שהכשילה את גדולי המצביאים בהיסטוריה: הזלזול ביריב", הסביר אלוף בן ("הארץ") ב–30 באפריל. "יש כאן מקרה יחיד במינו של יוהרה פוליטית שכשלה. שרון... הניח, בקלות הדעת הבאה כנראה עם העוצמה הפוליטית, שלא יכול להיות שהליכוד יצביע נגדו", נימק עפר שלח ("ידיעות אחרונות") ב–3 במאי. "בינתיים, קברו מתפקדי הליכוד את תוכנית ההתנתקות קבורת חמור. תוצאה של ליקוי מאורות כללי, גורף, בסביבתו הזחוחה של ראש הממשלה", מסר בן כספית ("מעריב") את גרסתו ב–7 במאי.

קימתו לתחייה של הגולם היתה מרשימה לא פחות. "רק האירוניה ההיסטורית יכלה לסדר כך, שבדיוק אותם אנשים שזרקו את המפתח אל מעבר לשטחים - הם שמצאו עצמם שוברים את חוטמם מול הדלת הנעולה", חידד דורון רוזנבלום ("הארץ") ב–2 במאי. "שרון... יותר מכל האנשים, היה צריך לדעת", חיזק בן כספית ב"מעריב" (30.4): "הרי הוא, יותר מכל האנשים, בנה ושכלל את מכונת המלחמה של המתנחלים. אין סוס שלא גנב עם זמביש וחבר מרעיו. והנה עכשיו, נגנבו כל הסוסים, אורוות שרון ריקה". חנה קים ("הארץ", 2.5) סיפרה על "התבוסה שנחל (שרון) מול ’הגולם’ מנצרים וכפר–דרום שקם עליו", ושלום ירושלמי ("מעריב") היה תמציתי מכולם: "יצירי כפיו של שרון קמו במטרה להביסו" (3.5).

השימוש במיתוסים אינו מקרי. בעולם כאוטי, לא יציב, לא ברור, תפקידם להחזיר קצת סדר והיגיון. זאת ועוד, הבחירה במיתוסים משרתת כאן פונקציה מוסרית. אם יוהרתו של שרון היא שהובילה לכשלונו, אם הגולם שברא הוא שהביא לנפילתו, הרי שנעשה כאן צדק. אין צורך לתהות ולחפש הסברים רציונליים לתוצאות המשאל, אין חובה לעשות חשבון נפש על התחזיות שהתבדו. שרון חטא, ההפסד הוא עונשו. פיני לא יכול היה לומר את זה באופן ברור יותר.

8. התחזיות (ב’)

"אם שרון יפסיד במשאל, ’תוכנית ההתנתקות’ תרד לתמיד מסדר–היום... במצב כזה, ספק אם שרון יאריך ימים בתפקידו". (יוסי ורטר, "הארץ", 11.4)

"איזה ראש ממשלה הוא יהיה אחרי הפסד במשאל? הוא לא יהיה... שרון יודע כי אם יפסיד עליו להתפטר. לכבודו, לטובתנו". (דן מרגלית, "מעריב", 30.4)

"ומה יעשה שרון אם בכל זאת ייכשל? כמי שנחשב לטקטיקן מן המעלה הראשונה, אך לא אחת חסר אסטרטגיה מסודרת, יכריז שרון על משאל עם. זו תהיה דרך המילוט שלו, שנועדה גם לשמר אותו בתפקיד ראש הממשלה".(נחמה דואק, "ידיעות אחרונות", 30.4)

"אחרי כל מאמצי ראש הממשלה, הוא חוטף מפלה איומה ומביכה. הליכוד דוחה את תוכנית ההתנתקות. הפרשנים הפוליטיים מסבירים - הכתובת היתה על הקיר - שרון, משותק מאימת חקירת המשטרה, לא גייס כספים, לא הקים מטה, לא פרסם מודעה אחת בעיתונים. יריביו, משופעים בכסף של תורמים אמריקאים עשירים, הקימו קואליציה שכל מטרתה היתה להכשיל את תוכנית ההתנתקות. דבר אחד היועצים אינם אומרים לשרון, את הדבר הברור לכל אחד בחדר: שרון שם כל–כך הרבה על תוכנית ההתנתקות, שיכולת ההישרדות שלו כעת היא אפסית, או במלים אחרות, שרון הוא סוס פוליטי מת". (נדב איל, "מעריב", 13.4)

גיליון 51, יולי 2004