ממדי ההזניה של העיתונאות הישראלית בידי ראש הממשלה ופמלייתו, שנחשפים בימים האחרונים במלוא כיעורם, צריכים כמובן להדיר שינה מכל מי שהדמוקרטיה חשובה לו. מדובר בגילויים מרתיעים ומפחידים על יכולתו של אדם אחד, באמצעות פמליה פלילית-לכאורה, להטות סיקור, לגייס עורכים בכירים למשימות פסולות, לערבב עיתונאים בעסקאות מעוררות בעתה, ובעיקר להפוך את כל סוגיית חופש העיתונות וחופש העיתונאי לקרקס אחד גדול שבו נדמה שקשה עד בלתי אפשרי לעיתונאי הגון לתפקד או אפילו לשרוד.
ואחרי שהזדעזענו, כדאי לזכור את הצלע השלישית במשולש ההשחתה, לצדם של הפוליטיקאים והמו"לים: העיתונאים עצמם. מצנזרים אותם, משתיקים אותם, מפטרים אותם ומציקים להם מלמעלה. ואיך בכוונתם להתמודד עם האיומים האלה? האם הרכנת ראש והמתנה מעיקה עד "יעבור זעם" (יתחלף שלטון, יתחלף עורך או נקבל הצעה טובה יותר) – כפי שקרה לא אחת במערכות "ישראל היום", "ידיעות אחרונות", "וואלה", ו"מעריב" – היא הדרך האופטימלית להתמודד עם איום ישיר על מוסריות, אתיקה ומקצועיות?
פרשות 1000, 2000, 4000 ו-1270 אמנם מטלטלות את בית העץ הרעוע-גם-כך שבו מתגוררת העיתונות הישראלית, אבל עשויות גם לספק לו בעתיד את קורות החיזוק שלהן הוא זקוק כל-כך. זה יקרה אם העיתונאים בישראל יתחילו... נו, אין דרך טובה יותר לומר זאת: לגדל זוג של ביצים.
תמיד היתה תמוהה בעיני יכולתם של חלק מהעיתונאים להחציף לבעלי שררה, להתקיל מנכ"לים ומפכ"לים ולתקוף ראשי ממשלה – ואז להתקפל בפני עורך ראשי ולקמול בפני כל מוציא לאור
בניגוד למקובל לחשוב במקומותינו, עיתונאים הם קבוצה חזקה ומוערכת בציבור. מקשיבים להם, קוראים אותם, מתווכחים איתם בתשוקה, כאילו מדובר בדבר אלוהים חיים ולא בעוד מאמר. החולשה שמגלים חלק מהעיתונאים במערכות התקשורת הגדולות מול עורכים בכירים ומו"לים מנוגדת ואף הפוכה לעוצמה שהם משדרים כלפי חוץ. תמיד היתה תמוהה בעיני יכולתם של חלק מהעיתונאים להחציף לבעלי שררה, להתקיל מנכ"לים ומפכ"לים בשאלות קשות, לארוב לשרים ולתקוף ראשי ממשלה בהתלהבות נועזת – ואז להתקפל בפני עורך ראשי ולקמול בפני כל מו"ל.
נכון, אף פעם לא קל להגיד "לא" לעורך או לסרב למשימה, ועימות במקום העבודה מעכיר את האווירה ומקשה על התפקוד. ונכון – כדאי להימנע מעימותים כאלה שלא לצורך. אבל רק שוטים ותמימים מוחלטים מאמינים באמת שאפשר להתנהל מול קומיסרים כניר חפץ, עמוס רגב, רון ירון, ערן טיפנברון, אילן ישועה או ירון דקל בפשרנות ובכניעה מתמדת. עיתונאים לא צריכים לחכות למשטרת ישראל שתסמן להם את גבולות המותר והאסור בפרקטיקה המקצועית. אחרי הכל, חלק מתפקידנו הוא לרדת לעומק שורשו של כל סיפור עיתונאי. אז מדוע קשה לנו כל-כך לתת את הכותרת "צנזורה ממניעים פסולים" כשהסיפור נוגע בנו?
הסבר מתמיד החוזר על עצמו כשעון קוקייה מקולקל הוא "הצורך להתפרנס". בתור אבא לשלושה אני האחרון שאזלזל בנימוק הזה. אבל האם באמת השכר בעיתונות כל-כך נפלא שעיתונאים מוכנים לבגוד בערכיהם כדי להמשיך וליהנות ממנו?
ומעניין אם עיתונאים יעמידו את אותה הגנת "הצורך להתפרנס" לפקיד מדינה המשלים עם הוראות מלמעלה להפלות לרעה אזרחים; לפועל במחלבה המשתף פעולה בהחדרת סיליקון לחלב, או לעובד מטבח במסעדה המעלים עין מעכברושים המטיילים ליד האוכל שהוא מכין. סביר להניח שמרבית העיתונאים ידרשו מעובדי הדרג הזוטר האלה להתנגד לעוולות במקום עבודתם, להתריע, להתלונן לגופים ממונים או להתארגן ביחד עם חבריהם לעבודה כדי להפסיק את השחיתות.
הנטייה של חלק מהעיתונאים בישראל להשלים עם דרישות סרק מקצועיות בשם אינטרסים זרים, תכתיבים מופרכים מלמעלה ואיומים ברוטליים צריכה להיעלם מהעולם. והיא תיעלם לא רק אם נתניהו יתחלף או חפץ ילך לכלא, אלא גם (ואולי בעיקר) אם עיתונאים יראו בשרשרת הפרשיות המביכות הנחשפות עתה את מלחמת השחרור שלהם, הזדמנות נדירה ל"ניו-דיל", ואולי צ'אנס אחרון להחליט, כל אחד עבור עצמו (וכולנו ביחד) פעם אחת ולתמיד, מהם הקווים האדומים שלנו: על אילו ערכים עיתונאיים לא נסכים להתפשר, באילו מטבעות של אמת לעולם לא נסכים לסחור, ואילו הוראות בלתי אתיות בעליל לא נסכים לבצע. גם אם זה אומר שנצטרך מחר בבוקר לקום ולחפש עבודה במקום אחר.