לפני כארבעים שנה טבע איש הימין אליקים העצני את הסיסמה "העם נגד תקשורת עוינת", ואף הצמיד לה לוגו בדמות נחש מלופף על מיקרופון. בדרך זו חולל העצני גל הדף נגד עיתונות התקופה, שהיתה, לטעמו, מוטה באופן גורף נגד המתנחלים ומתכחשת להלכי הרוח של הימין. בפיתול שיש בו הרבה אירוניה, התקשורת הישראלית של 2018 הולכת ונהפכת למושא לבוז גם בעיני עצמה – עד כדי כך שמתעורר הצורך לקרוא לה להתעשת ולא להיסחף לנטיות אובדניות.
השבועות האחרונים אכן חשפו צד אפל של התקשורת: חלקים לא מבוטלים בתוכה, בעיקר בשדרות הניהול הבכירות של המערכות העיתונאיות, מתוודים כעת על התנהגות מושחתת של שיעבוד השיקולים המקצועיים לאינטרסים של המו"לים. עתה צפה ועולה התנהלות מחפירה, שהוסתרה עד כה, המעידה כי במשך שנים תמונת המציאות שהציגו עיתונאים לציבור היתה מסולפת. עיתונאים דיווחו על התרחשויות ופירשו אותן שלא בתום לב, אלא תוך השפעה מזהמת של בעלי עניין – מו"לים, פוליטיקאים ומושאי הסיקור עצמם. אלה וידויים מביכים מאין כמותם, המשמיטים את הקרקע מתחת לעצם יכולתה וסמכותה של התקשורת למלא את תפקידה.
אלא שפרץ ההודאות הזה מאיים לטרוף את הספינה כולה. הוא יוצר רושם – מוטעה – כאילו התקשורת כולה נגועה. ענת באלינט אף הציעה באתר זה לכונן ועדת חקירה ממלכתית שתפשפש בקרביה של התקשורת ותוציא את חטאיה לאור. הדימוי הגורף של תקשורת נכלולית הפועלת כולה ממניעים זרים מעניק אישור לתיוג השלילי שהעניק לה העצני בשנות ה-70 של המאה הקודמת. אם אכן התקשורת כולה מטעה את הציבור, מציגה לו מצגי שווא ומסתירה ממנו את המניעים התועלתניים המדריכים את דיווחיה, מה הפלא שהוא מפתח כלפיה עוינות גוברת והולכת.
לא ניר חפץ, עיתונאי לשעבר ויועץ תקשורת בהווה, הוא פניה של העיתונות הישראלית – אלא גם גידי וייץ, שחשף את פרשת בזק ו"וואלה", ורביב דרוקר, שדיווח לראשונה על פרשת הצוללות
בהלך הרוח המזוכיסטי הנוכחי מחמיצה התקשורת את האפשרות להקנות לציבור מידע ותובנות על החלקים הבריאים והראויים שפועלים בתוכה. לא כל מנהלי המדיה מושחתים, לא כל העורכים הבכירים מקורנפים ולא כל הכתבים והפרשנים הם שכירי מקלדת צייתנים. יש בתקשורת עיתונאים רבים הממלאים את שליחותם היטב, ויש בהם גם כאלה הראויים לתהילה על תרומתם לחברה. הראיה לכך היא האופן שבו התקשורת מתמודדת בימים אלה עם המציאות המתעתעת שבתוכה היא עצמה מושא הסיקור. לא ועדת חקירה, אלא דיווח גלוי ודיון חופשי בכלי התקשורת הם אמצעי הטיהור לסילוק היסודות הרעילים מתוכם.
לא ניר חפץ, עיתונאי לשעבר ויועץ תקשורת בהווה, הוא פניה של העיתונות הישראלית – אלא גם גידי וייץ, שחשף את פרשת בזק ו"וואלה", ורביב דרוקר, שדיווח לראשונה על פרשת הצוללות. שורת העורכים והמנהלים שפרצופיהם מתנוססים מעל כתבתה של באלינט באתר זה אינם מייצגיה הבלעדיים של קהיליית העיתונאים – אלא גם עיתון "הארץ" וערוץ 10, ושורה ארוכה של שדרים ותוכניות אקטואליה בתאגיד השידור ובגלי-צה"ל.
המורשת האתית של אמנון דנקנר ועמוס רגב אינה מורת הדרך הבלעדית של העיתונות הישראלית – אלא גם זו שמנחה את עבודתם של עיתונאי "עובדה" ו"דה-מרקר". בצד מנהלים ועורכים מהזן של יוסף בראל ויוני בן-מנחם פועלים בתקשורת (ובכלל זה ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב" וב"גלובס") עשרות עיתונאים בעלי חוט שדרה, יושרה וחשיבה עצמאית.
כאשר יצא אליקים העצני נגד "התקשורת העוינת" הוא לא ייחס לה התנהלות מושחתת, אלא סיקור חד-צדדי שמקורו בהטיה אידיאולוגית ופוליטית. הסיסמה שטבע והלך הרוח שחולל התקבעו בתודעה הציבורית ותורגמו במרוצת השנים להטלת ספק גוברת והולכת במהימנות הדיווח העיתונאי: התקשורת אכן איבדה יותר ויותר את אמון הציבור משום שהיא נתפסה כ"שמאלנית". שלטון הימין בראשות בנימין נתניהו ניצל את פערי האמון האלה והפך את התקשורת לשק החבטות שלו, ובמקביל פעל כדי להשתלט עליה.
תהליך ההשתלטות זיהם את התקשורת בהתנהלות פסולה, שמקורה במידה לא מבוטלת בשיטות פעולתם של נתניהו וסביבתו, עד שהגיע לרגע המשבר הנוכחי שבו התקשורת נחשפת כמוקד רעיל וכמשתפת פעולה עם שחיתות שלטונית. בכך כמו מעניקה התקשורת לעם אישור לעיוֹן אותה. הגיעה השעה שהתקשורת תקום ותיאבק על דמותה.