איך ממשיכים מכאן?

הכותרת הראשית בעיתון "הארץ" הבוקר אינה כתובה עברית. למעשה, היא אינה כתובה כלל. הכותרת היא תצלום (רונן זבולון/AP), של ראש הממשלה בנימין נתניהו. על רקע שחור, חצי פניו מואר חציו האחר מוצלל, נראה נתניהו כמי שזה עתה חטף סנוקרת. הגבות מורמות, המבט מזוגג ומושפל מעט מטה. אם התמונה הזו שווה אלף מלים, שלוש הראשונות הן: "איך ממשיכים מכאן?".

התשובה היא "בכל הכוח", כמובן, כיאה ליוצא סיירת מטכ"ל.

ב"דה-מרקר" קובע העורך לשעבר סמי פרץ כי התנהגותו של נתניהו היא עדות לכך שההרתעה בשליחת פוליטיקאים בכירים לכלא בגין עבירות שחיתות אינה עובדת. פרץ תוהה מדוע גם לאחר שראש ממשלה קודם נזרק לכלא בגין שחיתות מחליפו מסתכן אף הוא בהתנהגות מושחתת, ומשיב כי ישנן ארבע תשובות אפשריות: שכרון הכוח (לי זה לא יקרה); מגיע לי (אחרי כל מה שאני עושה למען המדינה); ההרתעה עובדת כל עוד אין סכנה לאיבוד הכוח (אבל כשהקרקע רועדת אנשים מאבדים את דעתם); או, אפשרות רביעית – ההרתעה לא עובדת כי החוטאים לא חושבים כלל שחטאו.

עמיתו לעיתון, הפרשן הפוליטי יוסי ורטר, מצביע על כך שבמקרה של נתניהו האפשרות הרביעית היא הנכונה, או לפחות בעלת אשם תורם. לפי ורטר, "מישהו הציע לא מזמן לנתניהו, בזהירות: אולי כדאי שתלמד את הלקח של אולמרט. 'but I didn't do it', הוא השיב".

נראה שנתניהו שיכנע בכך גם את תומכיו, גם את מקורביו וגם את פרקליטיו. אפשר שהאמונה הזו בצדקת דרכו תביא דווקא לנפילתו. "כאשר מסתכלים על התנהלות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ועורכי-דינו מאז שפורסמו המלצות המשטרה, נראה כאילו הם אינם מודעים לסיכון המשפטי הגדול שבו נתניהו מצוי, או מתעלמים ממנו", כותב חן מענית ב"גלובס".

לדבריו, אין כמעט אפשרות שנתניהו ייצא נקי מהפרשות הנוכחיות. לכל הפחות יואשם במרמה והפרת אמונים. "לו נתניהו ועורכי-דינו היו מעריכים באופן מפוכח את הסיכון המשפטי שהוא ניצב בפניו, ואת התרחיש הפסימי מבחינת נתניהו, שלפיו הוא עלול למצוא את עצמו בסופו של דבר בכלא לתקופה משמעותית", טוען מענית, "הם היו רצים כבר שלשום בערב אל היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, מסתגרים עימו בחדר ומנסים להגיע להסדר שיסיים את הסאגה הזאת".

ואולי נתניהו יודע משהו שכל הפרשנים אינם יודעים? רק השבוע, בנאום שנשא לאחר פרסום ההמלצות, חזר ראש הממשלה והזכיר לציבור ולעצמו כי למעלה ממחצית המלצות המשטרה אינן מתקבלות על-ידי הגורמים המשפטיים, ומסתיימות בלא כלום. אם כך, אולי בכל זאת אין לו ממה לחשוש?

אלה לוי-וינריב ומלכה רדוזקוביץ בדקו עבור "גלובס" האם המציאות תומכת בטענה של נתניהו. לפי ממצאיהן, נתניהו אפילו היה זהיר בדבריו. "מתוך 18 אלף תיקים שמעבירה המשטרה לפרקליטות בשנה בלי המלצה לסגור אותם – רק כ-‭3,500-4,000‬ מגיעים להגשת כתב אישום". כ-20% בלבד. עם זאת, כפי שמובהר מיד בהמשך הכתבה, יש תיקים ויש תיקים, ישנן המלצות וישנן המלצות.

"תיקי שחיתות שלטונית מלווים על-ידי פרקליט מהיום הראשון לחקירת המשטרה, ואז קטנים בהרבה הסיכויים שהתיק ייסגר בלא הגשת כתב אישום", אומרת ל"גלובס" עו"ד שרון כהנא, עד לאחרונה פרקליטה בכירה בפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה). ואמנם, לפי עו"ד זיוה אגמי כהן, לשעבר ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה של המשטרה, הנתונים במקרים של המלצות בתיקי שחיתות שלטונית הפוכים בתכלית. "ב-%‭80‬ מהתיקים הללו", היא אומרת ומתכוונת לתיקים שבהם נבדקה אפשרות של שחיתות שלטונית של אישי ציבור בתפקידים בכירים, "מגיעים לאישום".

ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מציגים עודד שלום ומאיר תורג'מן פרופיל של תת-ניצב כורש ברנור, מפקד יאח"ה וחוקרו של ראש הממשלה נתניהו. פרקליט לשעבר שעבד עם ברנור אומר להם כך: "נתניהו פגש מולו שועל. זה ברנור. כשאתם מפחדים מהאיראנים בגלל שסיפרו לכם שהם מתוחכמים אבל לא יצא לכם באמת להיתקל באיראנים, תשבו פעם עם כורש ותבינו במה מדובר. הוא טקטיקן ממולח ממוצא איראני". בין היתר שוחחו שלום ותורג'מן גם עם אשת מודיעין לשעבר ביחידת להב 433 שאומרת להם כי אם ברנור חתום על סיכומי החקירה שפורסמו השבוע, "אז זה סגור הרמטי".

אבל הדרך להגשת כתב אישום עוד ארוכה. באותו מוסף שבו כותבים שלום ותורג'מן על ההמלצות ההרמטיות משרטטת טובה צימוקי את הדרך שיעשו ההמלצות עד להחלטה על הגשת כתב אישום. ראשית תוגש חוות דעתה של הפרקליטה המלווה ליאת בן-ארי. "קיים הבדל בין ליווי, צמוד ככל שיהיה, לבין הצלילה שהיא תעשה עכשיו אל קלסרי הראיות, העדויות ואפילו האזנה חוזרת למה שכבר תומלל על-ידי המשטרה", מצטטת צימוקי מקור משפטי. "זה כמו ההבדל בין הסתכלות על דברים דרך משקפת לבין שימוש במיקרוסקופ".

אם בן-ארי תשוכנע כי יש מקום להגשת כתב אישום, יעבור התיק לפרקליט המדינה שי ניצן, שלדברי צימוקי "רואה בחומרה רבה את התיק בשל צבר הראיות על המתנות המסתכם בסכומי כסף גדולים". אחרי בחינה מדוקדקת שלו ושל המשנים שלו, לא כולל חופשת פסח, פגרת קיץ וחגי תשרי, יגיע התיק ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. לוח הזמנים הוא כזה שהיועץ אמור להכריע האם להגיש כתב אישום בסביבות נובמבר.

ב"הארץ" מפקפק גידי וייץ באפשרות שמנדלבליט יאמץ את המלצות המשטרה. וייץ מצביע על כך שבכל פעם שאש החקירות מלחכת את שולי גלימת נתניהו מודלפת לתקשורת מסביבת היועץ התבטאות מסויגת. וייץ כותב סדרת שאלות שאם מסירים מהן את סימני השאלה אפשר לקרוא אותן כך: יש יד מכוונת מאחורי גל התדרוכים. הם מבטאים הסתייגויות קשות של היועץ המשפטי לממשלה מהתיקים נגד נתניהו. היועץ ואנשיו מנסים לערער את התיקים באמצעות שליחים עוד בטרם צעדו את צעדיהם הראשונים.

ב"מעריב" מעדיף בן כספית להתרכז במחצית הכוס המלאה. גם אם ההמלצות לא יתקבלו במלואן, כתב אישום יהיה. "עוצמת הראיות ב'תיק 1000' ברורה", הוא כותב. "מהתיק הזה אין יציאה ללא כתב אישום. העובדות מבוצרות, השיטה נחשפה, גם אם היועץ המשפטי יוריד בסוף את האישום בקומה אחת משוחד למרמה והפרת אמונים, אין בפרקליטות אפילו אחד שלא מבין שלא יהיה מנוס מהגשת כתב אישום בתיק הזה. [...] נדמה לי שמשטרת ישראל עשתה כאן עבודה יסודית, יצירתית ומקיפה".

המשפטים הללו, יש לציין, באים לאחר שכספית מתאר את מה שאמר בימים האחרונים המפכ"ל רוני אלשיך "בשיחות סגורות". במלים אחרות, אפשר לקרוא את טורו כגרסת אלשיך. לפי כספית, כלומר לפי המפכ"ל, כלומר לפי כספית, "גם הרמיזות שלפיהן המלצות המשטרה לא הוגשו בתיאום עם הפרקליטות אינן מחזיקות מים. התיאום היה מושלם, הנוסח נמסר מראש, היועץ ואנשיו לא הופתעו משום דבר".

צימוקי, ב"ידיעות אחרונות", מוסרת גרסה שונה (אולי לא היתה עדה לדברים שאמר אלשיך ב"שיחות סגורות"): "לאחר שסוכם כי המלצות המשטרה יפורסמו השבוע ביום רביעי, התפתחה לפתע ביום שלישי דרמה נוספת בתיקים הדרמטיים כל-כך ממילא: זימונו הדחוף של מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, לוועדת הפנים של הכנסת גרם לחשש במשטרה שהמפכ"ל יידרש לעסוק בהמלצות, ולכן הוחלט שם להקדים את פרסומן. בפרקליטות יש לציין, לא חיבבו, בלשון המעטה, את ההתנהלות המבולגנת הזו ברגע האחרון. הדבר גרר שרשרת שיחות טלפון בהולות בין המשטרה לבין מנדלבליט, שעמד על כך שהמשטרה תודיע לפרקליטי החשודים על ממצאי החקירה כדי שלא ילמדו על כך מהתקשורת. תיק סיכומי החקירה עצמו, אגב, הגיע לידי היועמ"ש רק ביום רביעי בצהריים".

גם כספית/אלשיך מודה כי אולי "יש מתח מסוים" בין הפרקליטות למשטרה, אך לדבריו ככל שזה קיים הרי שהוא "מקומי וטקטי, לא אסטרטגי". לדבריו, "הרכבת של כתב האישום יצאה מהתחנה".

הגשת כתב אישום, יגיד לכם הסאטיריקן, היא לא סוף פסוק. רק הרשעה בבית-המשפט קובעת. ובעצם גם לא הרשעה בבית-משפט, אלא רק הכרעה של בית-המשפט העליון בערעור שיוגש על הרשעת המחוזי. ובעצם, גם הכרעה זו לא קובעת, אלא רק הכרעה בדיון נוסף של העליון בהרכב מורחב. וגם אז לא.

מה שהיה סאטירה לפני ארבעה חודשים בלבד הוא היום המציאות.

"יהיה אשר יהיה כתב האישום", כותב אמנון לורד ב"ישראל היום", "וייתכן גם שמנדלבליט יתעלה וימצא את כל הליך החקירה פסול, ספק אם נתניהו יכול לקוות למשפט צדק. מכבש התעמולה נגדו וחרושת השנאה חלחלו לכל מקום, וקשה להאמין שבתי-המשפט משוחררים מההשפעות האלה".

בעיתון "בשבע" מסביר העורך עמנואל שילה כי "על-פי חוקי מדינת ישראל, ראש ממשלה שמתנהל נגדו משפט פלילי יכול להישאר בתפקידו אפילו לאחר שהורשע, כל עוד מתנהל דיון בערעור שהגיש על הרשעתו. רק הרשעה חלוטה של בית-המשפט העליון, שאין עוד אפשרות לערער עליה, מחייבת אותו להתפטר".

עם זאת, ולפנים משורת הדין, שילה מבהיר כי לדעתו "יש מקום להסתפק בהרשעה בערכאה הראשונה, שדי בה כדי להסיר את חזקת החפות, ולדרוש מיד אחריה מראש הממשלה להתפטר או לפרוש לנבצרות עד לזיכויו בערעור".

גוש עיסה קפקאי

"מאז שקיים הזיכרון הרלבנטי לגבי המשטרה לא היה מפכ"ל שאמינותו היא של 100 אחוז כמו אלשיך", כתב לפני שנה אמנון לורד על מפכ"ל המשטרה. אבל זה היה לפני שנה.

הבוקר לורד כותב במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום" על "חיבורים חשודים בין העד המפתיע יאיר לפיד לבין אישים מסביבתו של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך": דוברת המשטרה מירב לפידות אוהדת את לפיד והיתה דוברת משרד האוצר כשהוא כיהן שם כשר; ניצב יואב סגלוביץ' הצטרף למפלגת לפיד ו"חניכיו" הם שחקרו את פרשיות נתניהו; אלשיך עצמו, אותו מפכ"ל בעל אמינות של מאה אחוזים גמורים, שירת בשב"כ כשבראשו עמד יעקב פרי, הלא הוא השר הבכיר לשעבר במפלגת לפיד. זו לא תיאוריית קונספירציה, אלא כפי שמגדיר זאת לורד עצמו בהמשך טורו, ובהקשר אחר, זהו "ניתוח פוליטי מעמיק שמחבר אחד ועוד אחד".

אמנון לורד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של אתר nrg)

אמנון לורד (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של אתר nrg)

ואל האחד ועוד אחד צריך להוסיף גם עוד אחד (כלומר הגענו בשלב זה של הספירה לכל הפחות לשלושה, מספר מרשים גם אם חסר כל משמעות בפני עצמו). "יכול להיות שזה עניין של ניסוח", כותב לורד בהסתייגות רפה, "אבל גם במסמך ההמלצות נכתב כי 'נמצאה תשתית ראייתית לביסוס חשדות'. זה ניסוח פושר. ביסוס חשדות, לא ראיות להעמדה לדין או הגשת כתב אישום".

אכן, יכול להיות שזה עניין של ניסוח. ויכול להיות, כפי שמזכיר כתב "דה-מרקר" נתי טוקר, שכך פשוט מתנסחת המשטרה בכל פעם שהיא מסכמת את חקירותיה. אבל זו מסקנה שאליה יכול להגיע רק מי שיחפש בגוגל את הביטוי "תשתית ראייתית לביסוס חשדות". והרי ידוע שגוגל אינה אלא זרוע נוספת של "הרשות הרביעית", היא "מדינת העומק", היא הקונספירציה הכלל עולמית (ולפי יאיר נתניהו גם כלל גלקטית) להדחת נתניהו משלטונו.

"החקירות, החשדות, ההמלצות", כותב לורד, "זהו גוש עיסה קפקאי". לדברי הפרשן הבכיר של העיתון הנפוץ בישראל, המפכ"ל אלשיך רואה בנתניהו מעין אתיופי, כלומר חשוד מיידי עוד לפני שנבדקו הראיות בעניינו. באילנה דיין המפכ"ל רואה "סוג של בוסית". כך, "אלשיך עבד כל חייו במנגנון היררכי וזקוק כנראה לבוס מלמעלה. הוא גדל כאדם בודד – וזה ראוי להערצה – אך נראה שפיתח נטייה למצוא חן בעיני הקבוצה שאליה הוא משתייך". מתברר אפוא שהקבוצה שאליה משתייך חצי תימני חצי מרוקאי שגדל בקריית-ארבע ולמד בישיבת מרכז הרב, אב לשבעה חובש כיפה (שמל במו ידיו את בניו), היא האליטה השמאלנית הישנה והבוגדנית שמעולם לא קיבלה את הדחתה הדמוקרטית מעמדות הכוח.

עדיף היה כבר להשאיר את כפולה הפותחת במוסף הפוליטי של "ישראל היום" בידי דן מרגלית. גם עם הביקורת המוצנעת שהעביר מדי פעם על נתניהו, ושיעורי הגמרא למתחילים שדחף בכל טור, ולמרות שהכתיבה שלו היתה משעממת להחריד, הוא לפחות לא היה כה מביך.

שבירת מונופול הדעות

"אם מוזס אכן רואה את טובת העיתונות לנגד עיניו, והוא אכן חרד לשמם ואמינותם של העיתונאים העובדים תחתיו, עליו לוותר על כיסאו", נכתב בשורה החותמת את מאמר המערכת של "הארץ".

גם בעיתונו של מוזס יש מי שחושב כך. בכיר הפרשנים נחום ברנע, שהמליץ השבוע למוזס לוותר על "סמכויותיו כעורך אחראי" עד להחלטה בדבר הגשת כתב אישום נגדו, שב הבוקר ומזכיר את קריאתו לעשות כן (איזה סמכויות יש למוזס כ"עורך אחראי"?). שותפתו לעיתון, סימה קדמון, מחרה מחזיקה אחריו: "כמי שדורשים את התפטרותו או השעייתו של ראש הממשלה, מן הדין שנבקש מהמו"ל שלנו לוותר על סמכויותיו כעורך ראשי עד שיוחלט בפרקליטות אם להעמידו לדין". גם בן-דרור ימיני יוצא בקריאה למוזס "להשעות את עצמו מתפקיד העורך האחראי, גם אם מדובר בתפקיד סמלי בלבד".

ב"ישראל היום" מסביר אמנון לורד כי כל המעשים שעשה נתניהו כדי להתערב בשוק התקשורת בישראל נועדו להיטיב עם המדינה ולהבטיח את עתידה.

"לפי השקפתו של ראש הממשלה נתניהו, התקשורת החד-ערוצית בישראל הפכה לפיגוע אסטרטגי", כותב לורד. פירוש: משמעות הביטוי "תקשורת חד-ערוצית" היא התקשורת המבקרת את ראש הממשלה נתניהו בקול אחד. אותה תקשורת, ממשיך לורד, "שירתה אינטרסים אסטרטגיים זרים ופוגעת במשטר הדמוקרטי". פירוש: שאפה להחליף ראש ממשלה שנבחר כחוק ולהשפיע על מדיניות הממשלה.

נתניהו, מסביר לורד, "מנסה זה שנות דור לשנות את המפה התקשורתית, אך ניסיון כזה מצריך שידול של בעלי יכולת מעוניינים". פירוש: שכנוע המיליארדר שלדון אדלסון להקים את "ישראל היום". "וכן מגע עם הפקידות במדינה העוסקת במלאכת השיטור של שוק התקשורת הלא-חופשי". פירוש: ראשי הרשות השנייה, מועצת הכבלים והלוויין והשרים האחראים על השידור הציבורי. לורד מסכם: "המגע הזה עם הפקידות, כפי שמעיד מסמך ההמלצות, הוא רעיל ומסתיים מבחינת המשטרה בפלילים. בסופו של דבר, האיש שפועל לשבירת מונופול הדעות הופך לפושע".

גם כאן השורה התחתונה של לורד לוקה בחסר. מסמך ההמלצות המשטרתי לא מצביע דווקא על מגע פסול עם פקידות העוסקת בשיטור שוק התקשורת, חופשי או לא חופשי, אלא על מגע פסול של נתניהו עם עוד "בעלי יכולת" חוץ-פקידותיים. ארנון (נוני) מוזס, שנועד לספק לנתניהו תקשורת חיובית בקבוצת "ידיעות אחרונות", וארנון מילצ'ן, שנועד להבטיח לנתניהו תקשורת חיובית בערוץ 10 או בחברת החדשות של ערוץ 2, תלוי לאן יזרים את הונו. ברקע קיימת גם הפרשה שבה סיפק שאול אלוביץ' לנתניהו תקשורת חיובית ב"וואלה" תמורת עצירת רפורמות שיפגעו בהכנסותיו מבזק (ב"הארץ" מדווח הבוקר כי עורך "וואלה" לשעבר ינון מגל הודה בראיון לגל"צ כי הופעלו עליו לחצים לסקר באופן אוהד את נתניהו).

זאת ועוד, לפי נחום ברנע היה ניסיון להשתמש לא רק בחוקרים פרטיים נגד קציני משטרה, אלא גם בתקשורת. "במשטרה טוענים שהיה מעקב", כותב ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "אדם שזהותו ידועה, גם הזיקה שלו לנתניהו ידועה, הפעיל חוקרים שהציגו לשכנים ולמכרים של קציני משטרה שאלות לגבי התנהגותם האישית, גם אירועים מלפני שנות דור. השאלות הפכו לשאילתות של עיתונאים מקורבים למלכות. הניסיון היה לא נעים, אולי אפילו מציק ומאיים, אבל לא פלילי".

אגב, עם כל המאמצים של נתניהו לייצר תקשורת אוהדת, את העבודה העיתונאית שפועלת הבוקר לטובתו מייצר דווקא "הארץ", שבעבר נטען כי לפי נתניהו הוא אחד משני האויבים הגדולים של ישראל (יחד עם ה"ניו-יורק טיימס"). יהושע ג'וש בריינר מדווח שם הבוקר כי "המשטרה ציינה חמש תמורות שנתניהו נתן למילצ'ן בעבור טובות ההנאה – אחת מהן כוללת הקמת צוות לקידום פרויקט של איש העסקים. אלא שהצוות מעולם לא הוקם".

מונופול הדעות אולי נשבר, אבל מונופול החדשות עדיין נשאר אצל האליטה השמאלנית המרירה. רוב העיתונאים הימנים, כך נראה, יודעים להביע את דעתם טוב יותר מאשר לעשות עבודה עיתונאית של ממש.

בושה

אחד החידושים במסמך המשטרתי שפורסם השבוע נוגע לפעולות של נתניהו לקידום ההצעה שקיבל ממוזס. לפי המשטרה, נתניהו נפגש במעונו עם חברי הכנסת זאב אלקין ויריב לוין וביקש מהם לרסן את התנגדותם ל"חוק ישראל היום". פרשן "הארץ" יוסי ורטר מוסיף חלק נוסף לתצרף: אחרי שוועדת השרים לחקיקה אישרה את הבאת "חוק ישראל היום" למליאת הכנסת, נתניהו יכול היה לבקש מאחד משריו להגיש ערר. לפי ורטר, במצב כזה "החוק היה נכנס למקפיא עד שראש הממשלה לא היה מוציאו משם ומעלה אותו להצבעה נוספת במליאת הממשלה". אלא שערר לא הוגש.

ורטר מתאר כיצד, בשל אי-הגשת הערר, "הצעת החוק הגיעה למליאה וגם שם ניתן לחברי הקואליציה חופש הצבעה בהוראה ישירה של נתניהו. החוק עבר. ראש הממשלה תועד במצלמות ערוץ הכנסת רץ לכיסאו באקט תיאטרלי, מצביע בעמידה נגד, ולאחר שהתוצאות הופיעו על צג ההצבעה האלקטרוני לואט בשפתיו בכעס: 'בושה! בושה לכנסת!'".

לפי ורטר, "בחוכמה שלאחר מעשה, הסצנה המוגזמת הזו נראתה כאקט שנועד במיוחד לעיניו הבולשות של בעל המאה, בעל הדעה ובעל הפמפלט". הכוונה ל"ג'ינג'י", איש העסקים והפילנתרופ שלדון אדלסון.

שלושה שבועות לאחר אותה הצבעה, ממשיך ורטר, פיטר נתניהו את לפיד ולבני "בתואנת סרק". "מה קרה בפרק הזמן של שלושת השבועות, בין המחצית הראשונה של נובמבר, כשנתניהו לא טרח לבלום את הליכי החקיקה כפי שיכול היה לעשות בקלות, ל-2 בדצמבר, מועד פיטורי לפיד ולבני?", תוהה פרשן "הארץ". "אולי המשא-ומתן עם מוזס עלה על שרטון. אולי אדלסון, שהתבקש על-ידי ארי הרו לצמצם את התפוצה, השיב בשלילה. אולי איל הקזינו מווגאס הבהיר לידידו ובן טיפוחיו שאם החוק לא יטורפד וייזרק לפח בדרך היחידה שנותרה – פיזור הכנסת, עיתונו רב-התפוצה ימצא לעצמו אתרוג חלופי, ונתניהו ייוותר קירח משני הצדדים, ללא 'ישראל היום' וללא 'ידיעות אחרונות'. משהו חייב היה לקרות".

"מה שסיבך את נתניהו היה האובססיה שלו בכל מה שנוגע לתקשורת", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות". עם זאת, כמה פסקאות אחר-כך הוא מבהיר: "נתניהו מאמין שהדרך לשלוט בתקשורת היא לשלוט בבעלים. הוא טועה. במדינה חופשית לא הבעלים שולטים בתכנים אלא אנשי המקצוע – העיתונאים, העורכים, המנהלים".

זו קביעה מוזרה, אלא אם כן ברנע מניח שישראל אינה מדינה חופשית. אחרי ככלות הכל, הבעלים של העיתון שלו, אותו אדם שהוא מבקש ממנו לוותר על סמכויותיו עד להכרעה על הגשת כתב אישום בעניינו, חושב ממש כמו נתניהו כי הוא שולט בתכנים, הוא ולא אנשי המקצוע בעיתון ובאתר שבבעלותו.

ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", מחוץ למטה יחידת להב 433 של המשטרה, לשם זומן כדי לתת עדות בפרשת "תיק 2000". לוד, 17.1.17 (צילום: רועי אלומה)

ארנון (נוני) מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", מחוץ למטה יחידת להב 433 של המשטרה, לשם זומן כדי לתת עדות בפרשת "תיק 2000". לוד, 17.1.17 (צילום: רועי אלומה)

כפי שכתב כאן השבוע מייסד "העין השביעית" עוזי בנזימן, "בעיניו של מוזס, העיתונאים המועסקים בקבוצת 'ידיעות אחרונות' (להוציא שניים, שבשמותיהם נקב) אינם אזרחים עצמאיים, אנשים בעלי עמדה, יושרה והשקפת עולם, אלא אוסף של כלבלבים כנועים המסורים באופן מוחלט למרותו. כתבים, פרשנים ובעלי טורים רבי-מוניטין, הנהנים ממעמד ציבורי ותקשורתי נכבד, אינם אלא חבורה של שכירי עט הנעים על-פי המתווה שמשרטט המו"ל".

ובעצם, גם ברנע, שותף מייסד של "העין השביעית", יודע זאת. כבר בשנת 1980 כתב כיצד "'ידיעות' יכול להעמיד את המכונה העיתונאית המשומנת שלו, בעלת ההשפעה והקשרים, להגנה על קונצסיות עסקיות של בעליו", והוסיף: "כשאני קורא 'ידיעות' אני מתקשה לדעת אם ומתי חודרת השפעת המנגנון המופלא הזה אל תוכן העניינים".

ובכלל, כל מי שעיניו בראשו מבין שבישראל הבעלים פעמים רבות שולטים בתכנים. מוזס ו"ידיעות אחרונות" הם רק דוגמה אחת. לצדה אפשר למנות את נוחי דנקנר ו"מעריב" ואליעזר פישמן ו"גלובס". ב"גלובס" עוסקים כיום, תחת הנהלה ובעלים חדשים, בשיקום ההריסות. ב"מעריב" מודים הבוקר בפה מלא כי הבעלים הקודמים השחית את העיתון. בטור המתפרסם במלואו בשער "מעריב" לרגל ציון 70 שנה להקמתו כותבים העורכים דורון כהן וגולן בר-יוסף על "ההתרסקות הכלכלית ופשיטת הרגל הערכית שלמעשה הובילו לחיסולו של 'מעריב' במתכונתו הקודמת לפני כמה שנים" (ההדגשה אינה במקור).

עד היום, פשיטת הרגל הערכית של "ידיעות אחרונות" טרם הביאה לחיסולו. למעשה, היא תרמה בשנים עברו להפיכת העיתון לאימפריה, ובשנים האחרונות סייעה לשמור על מעמדו גם אל מול תפלצת חסרת תקדים כמו "ישראל היום".

העולם שמחוץ לבנימין נתניהו

פליטים ומבקשי מקלט. אילן ליאור, שהשבוע דווח כי יעזוב את "הארץ", מדווח הבוקר בשער העיתון על החלטה הרת גורל של בית-הדין לעררים בירושלים. בית-הדין הפך את החלטת רשות האוכלוסין וההגירה וקבע כי עריקה מצבא אריתריאה יכולה להיות עילה למתן מעמד פליט. מאות ואולי אלפי בקשות מקלט של אריתריאים שנדחו בשנים האחרונות כיוון שהתבססו על טענת העריקה עשויות כעת לזכות לדיון מחודש בשלב השימוע שלפני הגירוש. מאות ואולי אלפי בקשות נוספות שטרם הוכרעו עשויות כעת להסתיים בהחלטה להעניק למבקשים מעמד פליט.

ב"ישראל היום" מדווחים על החלטת בית-הדין לעררים תחת כותרת המנוסחת כך שתבהיר שההחלטה רעה ומסוכנת: "מסתנן מאריתריאה שערק יוכר כפליט".

במוסף "כלכליסט" מראיין ארי ליבסקר את המשפטנית מעיין רביד, ש"מסבירה איך קליטה נכונה של פליטים דווקא תורמת לצמיחת המשק". עוד במוסף, כתבה מאת קרן צוריאל-הררי על "עשרות מבקשי מקלט שברחו מדארפור, דרום סודן, אריתריאה ומדינות אחרות באפריקה [ש]לומדים במוסדות אקדמיים ברחבי הארץ ומספקים רמז לתרומה העצומה שיוכלו לתרום לחברה הישראלית, אם רק יפסיקו לראות בהם אויב שיש לגרש".

זהו השבוע השלישי ברציפות שהמוסף השבועי של "כלכליסט" (עורך: אמיר זיו) מקדיש עמודים רבים למאבק בגירוש מבקשי המקלט מאפריקה. נכון להיום, מוסף "כלכליסט" הוא כלי התקשורת היחיד בזרם המרכזי שלקח על עצמו כשליחות להשתמש בכליו העיתונאים באופן רציף ובנפח ניכר כדי להילחם בגירוש.

עזה. המדור הייחודי והחשוב של דני זקן ב"גלובס", "הכסף של השכן", מוקדש דרך קבע לצדדים שונים של החברה והכלכלה הפלסטינית. המהדורה האחרונה שלו, מגליון אמש, מתמקדת במצב בעזה ובתוכנית אפשרית לשיפורו. "לא נראה שאת מי ממקבלי ההחלטות במדינות המערב או המדינות הערביות, המשבר ברצועת עזה באמת מעניין", הוא כותב, וכמובן שגם בישראל אין רייטינג גבוה למסכנות עזתית. ובכל זאת, ב"גלובס" חושבים שזהו נושא שראוי להקדיש לו כפולת עמודים בגליון סוף השבוע.

תיבה נפרדת במדור של זקן עוסקת בשאלת חומרת המצב בעזה. "משבר הומניטרי אמיתי או 'רק' מצב כלכלי קשה?", נכתב בכותרתה. ברקע השאלה ניצבת התבטאות של שר הביטחון אביגדור ליברמן, שקבע כי המצב בעזה אכן קשה, אך אינו מגיע לכדי משבר הומניטרי. לפי זקן, ליברמן צודק, או לפחות מביע באופן ראוי את עמדת גורמי הביטחון בישראל. המצב בעזה אכן קשה, אולי אפילו קשה מאוד, אבל משבר הומניטרי של ממש שיחייב את ישראל להתערב ולסייע צפוי לפרוץ רק בעוד כשנתיים (אלא אם כן יתרחש שינוי כלשהו לטובה).

אביגדור ליברמן, 14.2.2018 (צילום: פלאש 90)

ב"הארץ" מציין עמוס הראל כי השר ליברמן התבטא כפי שהתבטא בין היתר על סמך טור של עמירה הס. עם זאת, לפי הראל, "דווקא שב"כ, שלרוב מציג את הגישה הנוקשה ביותר נגד הקלות לפלסטינים – מחשש שינוצלו לביצוע פיגועים, שהארגון אמון על סיכולם – הוא שמזהיר בחריפות הרבה ביותר מפני חומרת המצב ההומניטרי".

פייסבוק וגוגל. פרשן "גלובס" אלי ציפורי מקדיש חלק מטורו השבועי בעיתון לביקורת על מבקרי פייסבוק וגוגל. לפני ימים אחדים דיווח נתי טוקר ב"דה-מרקר" כי "פורום האתרים הפרטיים הגדולים", שמאחד את ynet, "וואלה", "הארץ", "דה-מרקר", mako וערוץ 10, שיגר מכתב לשרי האוצר והתרבות ובו תלונה על כך שהממשלה מזרימה כסף רב לפרסום בתאגידים זרים כמו גוגל ופייסבוק על חשבון כלי תקשורת ישראלים.

לפי ציפורי, הטענות של פורום האתרים לא מבוססות וצבועות להחריד. "בחודשים האחרונים – אפשר למצוא את זה בגוגל – התפרסמו שפע של מאמרים וכתבות, במיוחד בקבוצת 'הארץ-דה-מרקר', על השטן החדש והאויב הנורא מכל גוגל ופייסבוק", הוא כותב. "מה לא נכתב עליהן – שהן דיקטטורות מסוכנות, שהרגולציה חייבת לטפל בהן ולפרק אותן, שהן סכנה מוחשית וברורה לדמוקרטיה ועלולות להשתלט על מוחנו ועל נשמתנו.

"והנה, המרצע יצא מן השק: שם הדמוקרטיה נישא לשווא, רק כדי להסוות אינטרסים כספיים ולהלך אימים על משרד ממשלתי. בקיצור, פייק ניוז במיטבו: מלעיטים את הציבור בהפחדות מדומיינות רק כדי לדאוג שהכסף יזרום לכיסים הנכונים, וכל זה בלי לחשוף את האינטרסים האמיתיים מאחורי הכתבות. יצר ההישרדות הרבה יותר חשוב מאתיקה ודמוקרטיה".

ציפורי מציין בטורו בין היתר כי הוצאות המחקר והפיתוח של פייסבוק ואלפבית (חברת האם של גוגל), גבוהות במיוחד, ואף מצרף גרף המבוסס על פרסום ב"וול סטריט ג'ורנל" כדי להעיד על כך. לדבריו, "כל עוד רמת החדשנות של חברות הטק הגדולות גבוהה והוצאות המו"פ שלהן שומרות על רמה גבוהה כחלק מהכנסותיהן, אין סיבה לחשוש מהן. כל עוד הן מוציאות מוצרים חדשניים לשוק והם מוזילים עלויות לצרכנים, כל עוד הן משרתות את הצרכנים, כל הכתבות האינטרסנטיות נגדן וכל המכתבים המאיימים נגדן הם בסך יוזמות של מי שהפסיד בתחרות ומנסה באיומים ובהפחדות שווא לסחוט תקציבים ממשלתיים".

אלי ציפורי, 16.2.14 (צילום: "העין השביעית")

אלי ציפורי, 16.2.14 (צילום: "העין השביעית")

מה שחסר בטור של ציפורי, שפעם אחר פעם תופס באופן אוטומטי את העמדה הנגדית לזו של הנמסיס מרחוב שוקן, הוא גרף שמראה כמה אחוזים מההכנסות מוציאים תאגידי הענק על יצירת תוכן עיתונאי. שהרי זה החשש שעומד בבסיס קריאות הגוועלד של "הארץ-דה-מרקר" וכלי תקשורת אחרים מרחבי העולם. המוצרים של פייסבוק וגוגל יהיו חדשניים ויוזילו עלויות לצרכנים, אבל מוצר אחר יצטמק וייעלם – מערכת עיתונאית שיכולה לאסוף מידע, לעבדו ולפרסמו.

לטור של ציפורי נלווית תיבה תחת הכותרת "גילוי מלא" ולפיה "'גלובס' בחר שלא להצטרף לפניית 'פורום אתרי האינטרנט הפרטיים הגדולים בישראל' לשר האוצר משה כחלון ולשרת התרבות מירי רגב". עוד מובהר לקוראי "גלובס" כי "במכתב ששלחה יו"ר 'גלובס' אלונה בר-און לחברי האיגוד היא הסבירה את ההחלטה וכתבה: 'בעיני הפרונט של המכתב והמאבק הזה צריך להיות התקשורת, העיתונות והחופש העיתונאי, וכרגע הוא נראה לי כמעט מוסווה תחת 'אתרי האינטרנט''.

"לדברי בר-און, 'לא כל אתר אינטרנט הוא גוף תקשורת ותוכן. המאבק על ההכנסות מול גוגל ופייסבוק הוא חשוב וחיוני עבור כולנו, כמו גם עבור המדינה ואזרחיה, על כן אשמח לשתף פעולה איתכם אם וכאשר תבחרו בהמשך להגדיר את הנאבקים כ'אתרי תוכן/ גופי תקשורת/ עיתונות' ולא 'אתרי אינטרנט'".

מצד אחד, ההסבר של בר-און מעלה תמיהה. האם כל מה שמפריע לה הוא ההגדרה "אתרי האינטרנט"? הרי ממילא המנכ"לים שחתמו על המכתב, אבי בן-טל מ-ynet, אילן ישועה מ"וואלה", עמוס שוקן מ"הארץ-דה-מרקר", אורי רוזן מ-mako ויואב הלדמן מערוץ 10, הם כולם מנכ"לים של "אתרי תוכן/גופי תקשורת/ עיתונות". מצד אחר, דווקא ההתעקשות של בר-און על הטרמינולוגיה מציפה את מה שנכתב כאן לעיל על טורו של ציפורי. הסכנה בהשתלטות תאגידי הענק הבינלאומיים על תקציבי הפרסום היא חיסול תעשיית העיתונות בארץ, על תפקידה החיוני במדינה דמוקרטית.

"ישראל היום", 16.2.2018

בכל זאת קצת נתניהו. ב"ישראל היום" מתפרסמת הבוקר ידיעה על נסיעתו של בנימין נתניהו למינכן, שם ישתתף בוועידת ביטחון בינלאומית. לידיעה מצורף תצלום (עמוס בן-גרשום, לע"מ) שממנו נחתכה בצורה גסה הגברת, רעיית ראש הממשלה, הפסיכולוגית שרה נתניהו. מילא התצלום שנבחר, ממנו ברור שנתניהו מביט הצדה אל אדם שנמצא מחוץ לפריים; החיתוך עצמו כה גרוע ששולי הז'קט הוורוד של רעיית ראש הממשלה מבצבצים בפינה. כך לא חותכים תצלום כשרוצים להעלים ממנו אדם. כך חותכים תצלום כשרוצים להבליט כי הוחלט להעלים ממנו אדם.

גם בידיעה עצמה, שעליה חתומים הכתבים שלמה צזנה ואלדד בק, לא מוזכר אפילו במלה כי הגברת נתניהו הצטרפה לראש הממשלה בנסיעתו. דווקא בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "משדרים עסקים כרגיל", מתפרסם התצלום בחיתוך המקורי, שבו נראים נתניהו ורעייתו פוסעים יד ביד במעלה כבש המטוס. ב"ישראל היום", אם כן, העסקים אינם כרגיל.

"ידיעות אחרונות", 16.2.2018

עושים לביתם

"ידיעות אחרונות". ב"ידיעות אחרונות" מציינים בעמודי החדשות את סיומו של מיזם מסחרי במימון עם חברת אסם ("השולחן המשפחתי של המדינה"), ומקדישים עוד כפולת עמודים במוסף הכלכלי "ממון" למיזם מסחרי במימון בנק הפועלים ("הדילמה שלי"). כפולת העמודים כוללת "כתבה" שאינה חתומה על-ידי איש וטור נפרד החתום על-ידי חבצלת דמארי.

"ממון", 16.2.2018

"דה-מרקר". עמוד פרסומת שלם ב"דה-מרקר" מקדם את "ועידת הזדמנויות כלכליות" שעתיד העיתון לערוך בחסות בנק הפועלים. בין דוברי הוועידה: מנכ"ל הבנק אריק פינטו, שידבר בפתיחתה, מנהלת האגף לבנקאות מסחרית בחטיבה העסקית של הבנק ומנהל האגף העסקי בחטיבה העסקית. עמוד פרסומת נוסף בעיתון מוקדש ל"70 שנות כלכלה", ועידה שעתיד העיתון לערוך בחסות בנק לאומי ובית-ההשקעות פסגות.